פרולוג

 

את הזמן שביליתי במילואים החלטתי לנצל סוף-סוף להשלמת חוסרים תרבותיים, ובראש הרשימה שלי עמד "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. ההייפ סביבו, כשיצא לאור, היה אדיר, כולל מקום טוב ברשימת רבי המכר והמלצה עליו מכל מי שרק קורא ספרים. עניין אותי מאוד לדעת האם כל הרעש הזה מוצדק, ובמיוחד עניין אותי לדעת איך נשמע קולו של סופר (כמעט) בן גילי (33). אושר גדול מילא אותי כשסיימתי את הספר, בשעת בוקר מוקדמת באמצע המדבר, וגיליתי שההבטחה אכן התגשמה. יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.

 

 

בית ראשון

 

אחרי שעמיר יונק מנועה את העלבון, משהו מזה נשאר בו.

            ונצבר במעמקי הבטן.

            כך, בלי משים, פועל לו חוק שימור העצב.

 

הכתיבה של אשכול נבו לא דומה לאף סופר ישראלי שאני מכיר. מי שהתפרסם בכתיבת סיפורים קצרים, מביא את הכלים של הסיפור הקצר לתוך הרומן הראשון שהוא מפרסם, והתוצאה מרשימה ביותר.

 

"ארבעה בתים וגעגוע" מחולק לפסקאות קצרות, ושוזר דוברים רבים, המתחלפים ביניהם כל הזמן, ויוצרים מארג מעניין של קולות וצבעים. לעתים אותה סצנה ממש מתוארת מנקודת מבט של כל הפרטים המעורבים בה, כולל מספר אובייקטיבי, וכך נחשפת התמונה כולה, בלי תלות במבט הסובייקטיב של דובר זה או אחר. 

 

"ארבעה בתים" מביא את סיפורם של עמיר ונועה, זוג סטודנטים (הוא לפסיכולוגיה; היא לצילום), העוברים לגור יחד בפעם הראשונה, בדירה השייכת לסימה ומשה, וגם צמודה אליהם (כולל קיר משותף וחור שנפרץ בו, כדי שכל הצדדים יוכלו להשתמש בדוד החשמלי). אבל הוא גם מספר על משפחתו של יותם, ששוכל את אחיו הגדול, החייל, ואת סיפורו של צאדק, הפועל הערבי שגר בשכונה לפני הגירוש הגדול של ערביי האיזור, ואפילו של מודי, החבר של עמיר ונועה, המטייל בדרום אמריקה. זהו בעצם מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, דרכו מטפל נבו בכל הבעיות המוכרות הפוקדות את חיינו כאן, גדולות וקטנות: יחסים אישיים, נישואים ונאמנות, לימודים וקריירה, פסיכולוגיה, צילום, המרחק בין ירושלים לתל-אביב, ההתמודדות עם שכול, היחסים בין ערביי ישראל לבינינו, ההתמודדות עם פיגועים, החיים כמטייל, חזרה בתשובה, החבר עם הלהקה.

 

הכתיבה של נבו מאוד מעניינת – היא מאוד אסוציאטיבית, לעתים היא בחרוזים, המשפטים שלו קצרים, הכתיבה מהירה, זורמת, קולחת. הוא אוהב להמציא מילים חדשות, מושגים מעניינים (כמו "חוק שימור העצב", לעיל, או "הגשר על נהר האיי"). הוא מצליח בעיקר כי הוא חלק מאיתנו (או לפחות ממני), והוא מביא את החלק הזה לתוך הסיפור שלו – המוזיקה של "החברים של נטאשה" וליאונרד כהן; הטיול לפרו; החיים בזוג, בדירה ראשונה; לימודים באוניברסיטה. כל אחד יכול למצוא את עצמו ב"ארבעה בתים", ולבחון את עצמו אל מול ההתמודדות של הדמויות שנבו יוצר באותן תחנות ממש.

 

 

בית שני

 

עמיר כבר יודע בדיוק איך זה ייגמר. יום אחד, כשהוא יחפש תחנה אחרת ברדיו ויסיר את מבטו מהתוואי, משאית תבוא ממול, והוא יסטה מהמסלול. וטראח. די. בתוך שניות הכול יסתיים. הרדיו ייעצר על קול המוסיקה ויתחיל לנגן רקוויאם. אמבולנס יפתח ביללות. עומס תנועה יווצר במסלול הנגדי בגלל נהגים שיאטו כדי לראות.

   כבר כמה פעמים ניצל מהתרחיש הזה ברגע האחרון. הספיק למשוך את ההגה ימינה. או שמאלה. ולמנוע אסון. אבל הוא יודע שזה לא משנה. הוא יכול להקפיד על כללי הבטיחות ולנסוע לאט: בסופו של דבר זה יקרה. הוא כבר רואה בעיני רוחו את הכותרת: "מת כי נמאס לו מגלגל"ץ" או  "מוות מוסיקלי" (אם העורך יחפש גרסה מקוצרת). כן, אין טעם להיאבק בזה, וכל מחאה מיותרת. גם אם ישלחו אותו שוב למילואים בעזה, גם אם יחלה במלחמה ממארת, זה ייגמר בגלל המוסיקה, כך ולא אחרת.

 

"ארבעה בתים" אכן עוסק בארבעה בתים, אלא שה"בתים" האלה הם שונים: יש את ארבעת הבתים שבהם מתגוררים נועה ועמיר, סימה ומשה, יותם והוריו והבית שפעם התגורר בו צאדק; יש את ארבעת הבתים שמהם מורכב הספר (וביניהם גם פזמונים, על משקל בית-פזמון-בית-פזמון); יש גם ארבעה בתים של רגשות ביניהם מתנייד הספר: אהבה, געגוע, שכול ואובדן. וארבעת הבתים, יהיו אשר יהיו, מלאים בחדות מרשימה – ממש כמו עמיר, הגיבור שלו, נדמה שהקרום שמפריד בין אשכול נבו לעולם דק מאוד, ומכלול הרגשות הקיימים בחוץ חודרים דרכו ועוברים באמצעותו אל הסיפור. הוא מבחין בפרטים הקטנים, הוא מתאר כהלכה רגשות ומלים, כאב וחוויות.

 

נבו קורא לטכניקה שבאמצעותה הוא כותב כתיבה פוליפונית, כלומר: כתיבה בהרבה קולות. כמו א.ב. יהושע ב"המאהב", גם הוא מרחף בין הדמויות שלו, מרחף ועוקץ. יוצר הזדהות עם כל אחת, אבל גם יוצר באיזה שהוא מקום תחושה של מימדים רבים, של עומק.

 

הוא מביא איתו המון מהחיים שלו, זה ברור. אפשר להבין מהספר, בלי להכיר אותו בכלל, שיש לו תואר בפסיכולוגיה והוא חובב צילום, שהוא היה מעורב אישית במשפחות שכולות וגם בסכסוך הערבי-ישראלי, שהוא טייל בעולם ושהוא אוהב מוסיקה. בקיצור, אשכול נבו בהחלט היה יכול להיות החבר הכי טוב שלי, וזה כיף לקרוא ספר שכותב בחור בן דורי, שכותב בשפה שבה גם אני מדבר, עם מטען שאני מכיר ועל חוויות שאני עברתי (או רציתי לעבור).

 

 

פזמון

 

"…לפעמים אנחנו בלוז

Oh כמה שאנחנו בלוז לפעמים

פוקע מיתר, העצב מותר

מה אמרתְ?  מה אמרתָ?

נדבר כבר מחר

 

ולפעמים אנחנו שיר עברי

שיר עברי ביישן

תגרדי לי שם, תלטפי לי כאן

אז למה לא ככה, למה לא ככה

כל הזמן?

 

כי לפעמים אנחנו איגי פופ

או לוסי אין דה סקאי

לפעמים זה יום של רוק גיטרות

דיסטורשן עד בלי די

 

וכל פעם שנדמה לי שהבנתי

איך זה עובד כל האת ואני

האת ואני

מתחף הביט, נשרט עוד תקליט

אהבה היא די-ג'יי עצבני…"

 

 

בית שלישי

 

…פיתחתי כאן (במהלך היום) תיאוריה חדשה, שטוענת שלאדם יש שלושה מצבי תודעה בסיסיים, "חיילות", "אזרחות" ו"טיילות", שנפרשים על גבי ציר כזה:

                        חיילות-אזרחותטיילות

 

והנה ההסבר: זוכר את התחושה הזאת, כשאתה מגיע הביתה מהצבא ומחליף את המדים בפיג'מה, ובבת אחת כל הגוף שלך נהיה רפוי, יוצא לך כל האוויר מהחזה והקשה מהכתפיים, ואתה יודע שלפחות בארבעים ושמונה השעות הקרובות אתה לא צריך לפחד שמישהו – המ"מ, המג"ד, משטרה צבאית – יפקיע את החירות שלך?  זה ההבדל בין ה"חיילות" ל"אזרחות". זה שאתה יודע שאף אחד חיצוני לא יכול עליך. שאתה ורק אתה קובע מה לעשות. עכשיו, שים לב. ההבדל בין ה"אזרחות" ל"טיילות" הוא אותו דבר, אבל פנימי. כי הרי גם אחרי שיצאת משערי הבקו"ם ועברת סופית וחד-משמעית למצב "אזרחות", אתה ממשיך להיות כפוף לשוטרים הפנימיים שלך. כפוף לאופי שלך כמו שכולם מכירים אותו. במצב ה"טיילות", בתהליך שלא בדיוק ברור לי (כזכור, התיאוריה הזאת עדיין בתהליכי פיתוח), אתה מפטר את כל הנ"ל, אחד אחרי השני. והתודעה שלך, לפחות בתיאוריה, נשארת פתוחה להפתעות ופרוצה לשינויים.

 

עלילת "ארבעה בתים" מתחוללת בין אוקטובר 95 ליוני 96, מלפני רצח רבין ועד אחרי הפיגועים הגדולים שבאו אחריו, למעשה במהלך השנה הקריטית ביותר אולי של החברה הישראלית בשנות התשעים (ואולי גם עד היום). זה חשוב, כי יותר משהספר מתאר את מה שקורה לגיבוריו הוא מתאר את מה שקורה/קרה לכולנו באותן שנתיים ובעצם מאז: נועה ועמיר מתאבלים על רצח רבין, נועה עובדת בבית קפה בירושלים בזמן פיגוע, ההמון ב"קסטל" מסתער על צאדק סתם כך, השבעה על אח של גידי הופכת את נועה לרעבה. הכל קורה ברמת המיקרו, ובכל זאת ההשלכות של זה על המקרו ברורות ומעניינות, הקו בין הפרטי ללאומי ובחזרה.

 

ארבעה בתים יש בספר, וגעגוע. המון געגוע, געגוע מתמיד למשהו – עמיר ונועה מתגעגעים לחייהם בנפרד כשהם ביחד ולזוגיות כשלהם כשהם לחוד; סימה מתגעגעת לחיים ללא נישואים אבל גם לבעלה משה כשהוא רחוק; משה מתגעגע לחיק הדת החם; יותם מתגעגע לגידי, אחיו המת, והוריו מתגעגעים בעיקר לשגרת החיים השפוייה, הנורמלית; צאדק מתגעגע לבית שממנו גורש, לכבוד האבוד שלו.

 

והגעגוע גורר התפרקות, ואז געגוע חדש למה שהיה – משה חוזר בתשובה וסימה שוקלת לפרק את נישואיהם, הגעגועים לגידי עלולים לפרק את המשפחה של יותם, הגעגועים לבית גוררים את צאדק לכלא, והגעגועים של עמיר ונועה ללבד מרחיקים אותם זה מזה. וכל הההתפוררות הזאת עוזרת לביחד להיבנות מחדש, כמו במציאות הישראלית הכל-כך מוכרת שלנו, להתמודד, לשרוד.

 

 

בית רביעי

 

זה הולך ככה: לכל אחד יש מוסיקה פנימית בסיסית שמתנגנת בתוך גופו כל הזמן, בווליום נמוך, והיא זו שקובעת את הקצב שבו הוא חושב, אוהב, כותב ומתלהב (את המתלהב, למשל, הוספתי עכשיו בגלל המוסיקה הפנימית שלי). אם תפסיק לקרוא ותעצום עיניים לרגע, תוכל לשמוע את המוסיקה הפנימית שלך (או את השכנה מלמעלה צועקת על הילדים שלה). בכל אופן, המוסיקה הפנימית הזאת משפיעה גם על סוג המוסיקה החיצונית שאנחנו אוהבים. בדרך-כלל אנשים יחפשו מוסיקה חיצונית שתחיה טוב עם המוסיקה הפנימית שלהם. לדוגמה, מי שרוחשת בתוכו מוסיקה מוטרפת, יקנה דיסקים שמתאימים למוטרפות הזאת, שנותנים לה את הרקע המתאים, שמאזנים אותה בלי להתרחק ממנה יותר מדי. מי שהמוסיקה הפנימית שלו מתאפיינת במתח סמוי, יחפש מוסיקה חיצונית שתפרק לו את המתח. ואותו הדבר עם בני אדם. אם חשבת שאנשים בוחרים את בני הזוג שלהם לפי מראה, כסף או חוכמה, טעית בענק. דייט ראשון הוא בעמצם קונצרט. אנשים אוכלים, שותים, מגישים אחד לשני את הרזומה, אבל בעצם הם כל הזמן מקשיבים למוסיקה הפנימית של מי שמולם. הם רואים אם הם יכולים לנגן איתה, אם האקורדים מתאימים, ורק אז הלב שלהם מחליט.

 

גם ל"ארבעה בתים" יש את המוסיקה הפנימית שלו. משהו שנע בין האנפלאגד של נירוונה לבין שינויים בהרגלי הצריחה של הנטאשות, "עוד נגיעה ועוד עצב / הכל כאן מוכר בעצם / אנחנו ביחד / בכדי לחיות לנצח…". יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.  כי "ארבעה בתים וגעגוע" הוא ספר שמספר עלינו, על הרגשות איתם אנחנו מתמודדים (גם אם אנחנו לא ממש מודים בזה), על המציאות בה אנחנו מנסים לשרוד, על הבתים שאנחנו מקימים ועל אלו שאנחנו עוזבים ועל אלו שאנחנו מתים לעזוב ולא מצליחים. וגם על הגעגוע, של כל אחד מאיתנו, ושל כולנו יחד, למשהו יציב, חם, כן, אוהב. משהו שאפשר למצוא, והרבה ממנו, ב"ארבעה בתים" של אשכול נבו.

 

 [ ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו, הוצאת זמורה-ביתן, 2004 ]

 

פרולוג

 

את הזמן שביליתי במילואים החלטתי לנצל סוף-סוף להשלמת חוסרים תרבותיים, ובראש הרשימה שלי עמד "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. ההייפ סביבו, כשיצא לאור, היה אדיר, כולל מקום טוב ברשימת רבי המכר והמלצה עליו מכל מי שרק קורא ספרים. עניין אותי מאוד לדעת האם כל הרעש הזה מוצדק, ובמיוחד עניין אותי לדעת איך נשמע קולו של סופר (כמעט) בן גילי (33). אושר גדול מילא אותי כשסיימתי את הספר, בשעת בוקר מוקדמת באמצע המדבר, וגיליתי שההבטחה אכן התגשמה. יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.

 

 

בית ראשון

 

אחרי שעמיר יונק מנועה את העלבון, משהו מזה נשאר בו.

            ונצבר במעמקי הבטן.

            כך, בלי משים, פועל לו חוק שימור העצב.

 

הכתיבה של אשכול נבו לא דומה לאף סופר ישראלי שאני מכיר. מי שהתפרסם בכתיבת סיפורים קצרים, מביא את הכלים של הסיפור הקצר לתוך הרומן הראשון שהוא מפרסם, והתוצאה מרשימה ביותר.

 

"ארבעה בתים וגעגוע" מחולק לפסקאות קצרות, ושוזר דוברים רבים, המתחלפים ביניהם כל הזמן, ויוצרים מארג מעניין של קולות וצבעים. לעתים אותה סצנה ממש מתוארת מנקודת מבט של כל הפרטים המעורבים בה, כולל מספר אובייקטיבי, וכך נחשפת התמונה כולה, בלי תלות במבט הסובייקטיב של דובר זה או אחר. 

 

"ארבעה בתים" מביא את סיפורם של עמיר ונועה, זוג סטודנטים (הוא לפסיכולוגיה; היא לצילום), העוברים לגור יחד בפעם הראשונה, בדירה השייכת לסימה ומשה, וגם צמודה אליהם (כולל קיר משותף וחור שנפרץ בו, כדי שכל הצדדים יוכלו להשתמש בדוד החשמלי). אבל הוא גם מספר על משפחתו של יותם, ששוכל את אחיו הגדול, החייל, ואת סיפורו של צאדק, הפועל הערבי שגר בשכונה לפני הגירוש הגדול של ערביי האיזור, ואפילו של מודי, החבר של עמיר ונועה, המטייל בדרום אמריקה. זהו בעצם מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, דרכו מטפל נבו בכל הבעיות המוכרות הפוקדות את חיינו כאן, גדולות וקטנות: יחסים אישיים, נישואים ונאמנות, לימודים וקריירה, פסיכולוגיה, צילום, המרחק בין ירושלים לתל-אביב, ההתמודדות עם שכול, היחסים בין ערביי ישראל לבינינו, ההתמודדות עם פיגועים, החיים כמטייל, חזרה בתשובה, החבר עם הלהקה.

 

הכתיבה של נבו מאוד מעניינת – היא מאוד אסוציאטיבית, לעתים היא בחרוזים, המשפטים שלו קצרים, הכתיבה מהירה, זורמת, קולחת. הוא אוהב להמציא מילים חדשות, מושגים מעניינים (כמו "חוק שימור העצב", לעיל, או "הגשר על נהר האיי"). הוא מצליח בעיקר כי הוא חלק מאיתנו (או לפחות ממני), והוא מביא את החלק הזה לתוך הסיפור שלו – המוזיקה של "החברים של נטאשה" וליאונרד כהן; הטיול לפרו; החיים בזוג, בדירה ראשונה; לימודים באוניברסיטה. כל אחד יכול למצוא את עצמו ב"ארבעה בתים", ולבחון את עצמו אל מול ההתמודדות של הדמויות שנבו יוצר באותן תחנות ממש.

 

 

בית שני

 

עמיר כבר יודע בדיוק איך זה ייגמר. יום אחד, כשהוא יחפש תחנה אחרת ברדיו ויסיר את מבטו מהתוואי, משאית תבוא ממול, והוא יסטה מהמסלול. וטראח. די. בתוך שניות הכול יסתיים. הרדיו ייעצר על קול המוסיקה ויתחיל לנגן רקוויאם. אמבולנס יפתח ביללות. עומס תנועה יווצר במסלול הנגדי בגלל נהגים שיאטו כדי לראות.

   כבר כמה פעמים ניצל מהתרחיש הזה ברגע האחרון. הספיק למשוך את ההגה ימינה. או שמאלה. ולמנוע אסון. אבל הוא יודע שזה לא משנה. הוא יכול להקפיד על כללי הבטיחות ולנסוע לאט: בסופו של דבר זה יקרה. הוא כבר רואה בעיני רוחו את הכותרת: "מת כי נמאס לו מגלגל"ץ" או  "מוות מוסיקלי" (אם העורך יחפש גרסה מקוצרת). כן, אין טעם להיאבק בזה, וכל מחאה מיותרת. גם אם ישלחו אותו שוב למילואים בעזה, גם אם יחלה במלחמה ממארת, זה ייגמר בגלל המוסיקה, כך ולא אחרת.

 

"ארבעה בתים" אכן עוסק בארבעה בתים, אלא שה"בתים" האלה הם שונים: יש את ארבעת הבתים שבהם מתגוררים נועה ועמיר, סימה ומשה, יותם והוריו והבית שפעם התגורר בו צאדק; יש את ארבעת הבתים שמהם מורכב הספר (וביניהם גם פזמונים, על משקל בית-פזמון-בית-פזמון); יש גם ארבעה בתים של רגשות ביניהם מתנייד הספר: אהבה, געגוע, שכול ואובדן. וארבעת הבתים, יהיו אשר יהיו, מלאים בחדות מרשימה – ממש כמו עמיר, הגיבור שלו, נדמה שהקרום שמפריד בין אשכול נבו לעולם דק מאוד, ומכלול הרגשות הקיימים בחוץ חודרים דרכו ועוברים באמצעותו אל הסיפור. הוא מבחין בפרטים הקטנים, הוא מתאר כהלכה רגשות ומלים, כאב וחוויות.

 

נבו קורא לטכניקה שבאמצעותה הוא כותב כתיבה פוליפונית, כלומר: כתיבה בהרבה קולות. כמו א.ב. יהושע ב"המאהב", גם הוא מרחף בין הדמויות שלו, מרחף ועוקץ. יוצר הזדהות עם כל אחת, אבל גם יוצר באיזה שהוא מקום תחושה של מימדים רבים, של עומק.

 

הוא מביא איתו המון מהחיים שלו, זה ברור. אפשר להבין מהספר, בלי להכיר אותו בכלל, שיש לו תואר בפסיכולוגיה והוא חובב צילום, שהוא היה מעורב אישית במשפחות שכולות וגם בסכסוך הערבי-ישראלי, שהוא טייל בעולם ושהוא אוהב מוסיקה. בקיצור, אשכול נבו בהחלט היה יכול להיות החבר הכי טוב שלי, וזה כיף לקרוא ספר שכותב בחור בן דורי, שכותב בשפה שבה גם אני מדבר, עם מטען שאני מכיר ועל חוויות שאני עברתי (או רציתי לעבור).

 

 

פזמון

 

"…לפעמים אנחנו בלוז

Oh כמה שאנחנו בלוז לפעמים

פוקע מיתר, העצב מותר

מה אמרתְ?  מה אמרתָ?

נדבר כבר מחר

 

ולפעמים אנחנו שיר עברי

שיר עברי ביישן

תגרדי לי שם, תלטפי לי כאן

אז למה לא ככה, למה לא ככה

כל הזמן?

 

כי לפעמים אנחנו איגי פופ

או לוסי אין דה סקאי

לפעמים זה יום של רוק גיטרות

דיסטורשן עד בלי די

 

וכל פעם שנדמה לי שהבנתי

איך זה עובד כל האת ואני

האת ואני

מתחף הביט, נשרט עוד תקליט

אהבה היא די-ג'יי עצבני…"

 

 

בית שלישי

 

…פיתחתי כאן (במהלך היום) תיאוריה חדשה, שטוענת שלאדם יש שלושה מצבי תודעה בסיסיים, "חיילות", "אזרחות" ו"טיילות", שנפרשים על גבי ציר כזה:

                        חיילות-אזרחותטיילות

 

והנה ההסבר: זוכר את התחושה הזאת, כשאתה מגיע הביתה מהצבא ומחליף את המדים בפיג'מה, ובבת אחת כל הגוף שלך נהיה רפוי, יוצא לך כל האוויר מהחזה והקשה מהכתפיים, ואתה יודע שלפחות בארבעים ושמונה השעות הקרובות אתה לא צריך לפחד שמישהו – המ"מ, המג"ד, משטרה צבאית – יפקיע את החירות שלך?  זה ההבדל בין ה"חיילות" ל"אזרחות". זה שאתה יודע שאף אחד חיצוני לא יכול עליך. שאתה ורק אתה קובע מה לעשות. עכשיו, שים לב. ההבדל בין ה"אזרחות" ל"טיילות" הוא אותו דבר, אבל פנימי. כי הרי גם אחרי שיצאת משערי הבקו"ם ועברת סופית וחד-משמעית למצב "אזרחות", אתה ממשיך להיות כפוף לשוטרים הפנימיים שלך. כפוף לאופי שלך כמו שכולם מכירים אותו. במצב ה"טיילות", בתהליך שלא בדיוק ברור לי (כזכור, התיאוריה הזאת עדיין בתהליכי פיתוח), אתה מפטר את כל הנ"ל, אחד אחרי השני. והתודעה שלך, לפחות בתיאוריה, נשארת פתוחה להפתעות ופרוצה לשינויים.

 

עלילת "ארבעה בתים" מתחוללת בין אוקטובר 95 ליוני 96, מלפני רצח רבין ועד אחרי הפיגועים הגדולים שבאו אחריו, למעשה במהלך השנה הקריטית ביותר אולי של החברה הישראלית בשנות התשעים (ואולי גם עד היום). זה חשוב, כי יותר משהספר מתאר את מה שקורה לגיבוריו הוא מתאר את מה שקורה/קרה לכולנו באותן שנתיים ובעצם מאז: נועה ועמיר מתאבלים על רצח רבין, נועה עובדת בבית קפה בירושלים בזמן פיגוע, ההמון ב"קסטל" מסתער על צאדק סתם כך, השבעה על אח של גידי הופכת את נועה לרעבה. הכל קורה ברמת המיקרו, ובכל זאת ההשלכות של זה על המקרו ברורות ומעניינות, הקו בין הפרטי ללאומי ובחזרה.

 

ארבעה בתים יש בספר, וגעגוע. המון געגוע, געגוע מתמיד למשהו – עמיר ונועה מתגעגעים לחייהם בנפרד כשהם ביחד ולזוגיות כשלהם כשהם לחוד; סימה מתגעגעת לחיים ללא נישואים אבל גם לבעלה משה כשהוא רחוק; משה מתגעגע לחיק הדת החם; יותם מתגעגע לגידי, אחיו המת, והוריו מתגעגעים בעיקר לשגרת החיים השפוייה, הנורמלית; צאדק מתגעגע לבית שממנו גורש, לכבוד האבוד שלו.

 

והגעגוע גורר התפרקות, ואז געגוע חדש למה שהיה – משה חוזר בתשובה וסימה שוקלת לפרק את נישואיהם, הגעגועים לגידי עלולים לפרק את המשפחה של יותם, הגעגועים לבית גוררים את צאדק לכלא, והגעגועים של עמיר ונועה ללבד מרחיקים אותם זה מזה. וכל הההתפוררות הזאת עוזרת לביחד להיבנות מחדש, כמו במציאות הישראלית הכל-כך מוכרת שלנו, להתמודד, לשרוד.

 

 

בית רביעי

 

זה הולך ככה: לכל אחד יש מוסיקה פנימית בסיסית שמתנגנת בתוך גופו כל הזמן, בווליום נמוך, והיא זו שקובעת את הקצב שבו הוא חושב, אוהב, כותב ומתלהב (את המתלהב, למשל, הוספתי עכשיו בגלל המוסיקה הפנימית שלי). אם תפסיק לקרוא ותעצום עיניים לרגע, תוכל לשמוע את המוסיקה הפנימית שלך (או את השכנה מלמעלה צועקת על הילדים שלה). בכל אופן, המוסיקה הפנימית הזאת משפיעה גם על סוג המוסיקה החיצונית שאנחנו אוהבים. בדרך-כלל אנשים יחפשו מוסיקה חיצונית שתחיה טוב עם המוסיקה הפנימית שלהם. לדוגמה, מי שרוחשת בתוכו מוסיקה מוטרפת, יקנה דיסקים שמתאימים למוטרפות הזאת, שנותנים לה את הרקע המתאים, שמאזנים אותה בלי להתרחק ממנה יותר מדי. מי שהמוסיקה הפנימית שלו מתאפיינת במתח סמוי, יחפש מוסיקה חיצונית שתפרק לו את המתח. ואותו הדבר עם בני אדם. אם חשבת שאנשים בוחרים את בני הזוג שלהם לפי מראה, כסף או חוכמה, טעית בענק. דייט ראשון הוא בעמצם קונצרט. אנשים אוכלים, שותים, מגישים אחד לשני את הרזומה, אבל בעצם הם כל הזמן מקשיבים למוסיקה הפנימית של מי שמולם. הם רואים אם הם יכולים לנגן איתה, אם האקורדים מתאימים, ורק אז הלב שלהם מחליט.

 

גם ל"ארבעה בתים" יש את המוסיקה הפנימית שלו. משהו שנע בין האנפלאגד של נירוונה לבין שינויים בהרגלי הצריחה של הנטאשות, "עוד נגיעה ועוד עצב / הכל כאן מוכר בעצם / אנחנו ביחד / בכדי לחיות לנצח…". יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.  כי "ארבעה בתים וגעגוע" הוא ספר שמספר עלינו, על הרגשות איתם אנחנו מתמודדים (גם אם אנחנו לא ממש מודים בזה), על המציאות בה אנחנו מנסים לשרוד, על הבתים שאנחנו מקימים ועל אלו שאנחנו עוזבים ועל אלו שאנחנו מתים לעזוב ולא מצליחים. וגם על הגעגוע, של כל אחד מאיתנו, ושל כולנו יחד, למשהו יציב, חם, כן, אוהב. משהו שאפשר למצוא, והרבה ממנו, ב"ארבעה בתים" של אשכול נבו.

 

 [ ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו, הוצאת זמורה-ביתן, 2004 ]

 

פרולוג

 

את הזמן שביליתי במילואים החלטתי לנצל סוף-סוף להשלמת חוסרים תרבותיים, ובראש הרשימה שלי עמד "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו. ההייפ סביבו, כשיצא לאור, היה אדיר, כולל מקום טוב ברשימת רבי המכר והמלצה עליו מכל מי שרק קורא ספרים. עניין אותי מאוד לדעת האם כל הרעש הזה מוצדק, ובמיוחד עניין אותי לדעת איך נשמע קולו של סופר (כמעט) בן גילי (33). אושר גדול מילא אותי כשסיימתי את הספר, בשעת בוקר מוקדמת באמצע המדבר, וגיליתי שההבטחה אכן התגשמה. יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.

 

 

בית ראשון

 

אחרי שעמיר יונק מנועה את העלבון, משהו מזה נשאר בו.

            ונצבר במעמקי הבטן.

            כך, בלי משים, פועל לו חוק שימור העצב.

 

הכתיבה של אשכול נבו לא דומה לאף סופר ישראלי שאני מכיר. מי שהתפרסם בכתיבת סיפורים קצרים, מביא את הכלים של הסיפור הקצר לתוך הרומן הראשון שהוא מפרסם, והתוצאה מרשימה ביותר.

 

"ארבעה בתים וגעגוע" מחולק לפסקאות קצרות, ושוזר דוברים רבים, המתחלפים ביניהם כל הזמן, ויוצרים מארג מעניין של קולות וצבעים. לעתים אותה סצנה ממש מתוארת מנקודת מבט של כל הפרטים המעורבים בה, כולל מספר אובייקטיבי, וכך נחשפת התמונה כולה, בלי תלות במבט הסובייקטיב של דובר זה או אחר. 

 

"ארבעה בתים" מביא את סיפורם של עמיר ונועה, זוג סטודנטים (הוא לפסיכולוגיה; היא לצילום), העוברים לגור יחד בפעם הראשונה, בדירה השייכת לסימה ומשה, וגם צמודה אליהם (כולל קיר משותף וחור שנפרץ בו, כדי שכל הצדדים יוכלו להשתמש בדוד החשמלי). אבל הוא גם מספר על משפחתו של יותם, ששוכל את אחיו הגדול, החייל, ואת סיפורו של צאדק, הפועל הערבי שגר בשכונה לפני הגירוש הגדול של ערביי האיזור, ואפילו של מודי, החבר של עמיר ונועה, המטייל בדרום אמריקה. זהו בעצם מיקרו-קוסמוס של החברה הישראלית, דרכו מטפל נבו בכל הבעיות המוכרות הפוקדות את חיינו כאן, גדולות וקטנות: יחסים אישיים, נישואים ונאמנות, לימודים וקריירה, פסיכולוגיה, צילום, המרחק בין ירושלים לתל-אביב, ההתמודדות עם שכול, היחסים בין ערביי ישראל לבינינו, ההתמודדות עם פיגועים, החיים כמטייל, חזרה בתשובה, החבר עם הלהקה.

 

הכתיבה של נבו מאוד מעניינת – היא מאוד אסוציאטיבית, לעתים היא בחרוזים, המשפטים שלו קצרים, הכתיבה מהירה, זורמת, קולחת. הוא אוהב להמציא מילים חדשות, מושגים מעניינים (כמו "חוק שימור העצב", לעיל, או "הגשר על נהר האיי"). הוא מצליח בעיקר כי הוא חלק מאיתנו (או לפחות ממני), והוא מביא את החלק הזה לתוך הסיפור שלו – המוזיקה של "החברים של נטאשה" וליאונרד כהן; הטיול לפרו; החיים בזוג, בדירה ראשונה; לימודים באוניברסיטה. כל אחד יכול למצוא את עצמו ב"ארבעה בתים", ולבחון את עצמו אל מול ההתמודדות של הדמויות שנבו יוצר באותן תחנות ממש.

 

 

בית שני

 

עמיר כבר יודע בדיוק איך זה ייגמר. יום אחד, כשהוא יחפש תחנה אחרת ברדיו ויסיר את מבטו מהתוואי, משאית תבוא ממול, והוא יסטה מהמסלול. וטראח. די. בתוך שניות הכול יסתיים. הרדיו ייעצר על קול המוסיקה ויתחיל לנגן רקוויאם. אמבולנס יפתח ביללות. עומס תנועה יווצר במסלול הנגדי בגלל נהגים שיאטו כדי לראות.

   כבר כמה פעמים ניצל מהתרחיש הזה ברגע האחרון. הספיק למשוך את ההגה ימינה. או שמאלה. ולמנוע אסון. אבל הוא יודע שזה לא משנה. הוא יכול להקפיד על כללי הבטיחות ולנסוע לאט: בסופו של דבר זה יקרה. הוא כבר רואה בעיני רוחו את הכותרת: "מת כי נמאס לו מגלגל"ץ" או  "מוות מוסיקלי" (אם העורך יחפש גרסה מקוצרת). כן, אין טעם להיאבק בזה, וכל מחאה מיותרת. גם אם ישלחו אותו שוב למילואים בעזה, גם אם יחלה במלחמה ממארת, זה ייגמר בגלל המוסיקה, כך ולא אחרת.

 

"ארבעה בתים" אכן עוסק בארבעה בתים, אלא שה"בתים" האלה הם שונים: יש את ארבעת הבתים שבהם מתגוררים נועה ועמיר, סימה ומשה, יותם והוריו והבית שפעם התגורר בו צאדק; יש את ארבעת הבתים שמהם מורכב הספר (וביניהם גם פזמונים, על משקל בית-פזמון-בית-פזמון); יש גם ארבעה בתים של רגשות ביניהם מתנייד הספר: אהבה, געגוע, שכול ואובדן. וארבעת הבתים, יהיו אשר יהיו, מלאים בחדות מרשימה – ממש כמו עמיר, הגיבור שלו, נדמה שהקרום שמפריד בין אשכול נבו לעולם דק מאוד, ומכלול הרגשות הקיימים בחוץ חודרים דרכו ועוברים באמצעותו אל הסיפור. הוא מבחין בפרטים הקטנים, הוא מתאר כהלכה רגשות ומלים, כאב וחוויות.

 

נבו קורא לטכניקה שבאמצעותה הוא כותב כתיבה פוליפונית, כלומר: כתיבה בהרבה קולות. כמו א.ב. יהושע ב"המאהב", גם הוא מרחף בין הדמויות שלו, מרחף ועוקץ. יוצר הזדהות עם כל אחת, אבל גם יוצר באיזה שהוא מקום תחושה של מימדים רבים, של עומק.

 

הוא מביא איתו המון מהחיים שלו, זה ברור. אפשר להבין מהספר, בלי להכיר אותו בכלל, שיש לו תואר בפסיכולוגיה והוא חובב צילום, שהוא היה מעורב אישית במשפחות שכולות וגם בסכסוך הערבי-ישראלי, שהוא טייל בעולם ושהוא אוהב מוסיקה. בקיצור, אשכול נבו בהחלט היה יכול להיות החבר הכי טוב שלי, וזה כיף לקרוא ספר שכותב בחור בן דורי, שכותב בשפה שבה גם אני מדבר, עם מטען שאני מכיר ועל חוויות שאני עברתי (או רציתי לעבור).

 

 

פזמון

 

"…לפעמים אנחנו בלוז

Oh כמה שאנחנו בלוז לפעמים

פוקע מיתר, העצב מותר

מה אמרתְ?  מה אמרתָ?

נדבר כבר מחר

 

ולפעמים אנחנו שיר עברי

שיר עברי ביישן

תגרדי לי שם, תלטפי לי כאן

אז למה לא ככה, למה לא ככה

כל הזמן?

 

כי לפעמים אנחנו איגי פופ

או לוסי אין דה סקאי

לפעמים זה יום של רוק גיטרות

דיסטורשן עד בלי די

 

וכל פעם שנדמה לי שהבנתי

איך זה עובד כל האת ואני

האת ואני

מתחף הביט, נשרט עוד תקליט

אהבה היא די-ג'יי עצבני…"

 

 

בית שלישי

 

…פיתחתי כאן (במהלך היום) תיאוריה חדשה, שטוענת שלאדם יש שלושה מצבי תודעה בסיסיים, "חיילות", "אזרחות" ו"טיילות", שנפרשים על גבי ציר כזה:

                        חיילות-אזרחותטיילות

 

והנה ההסבר: זוכר את התחושה הזאת, כשאתה מגיע הביתה מהצבא ומחליף את המדים בפיג'מה, ובבת אחת כל הגוף שלך נהיה רפוי, יוצא לך כל האוויר מהחזה והקשה מהכתפיים, ואתה יודע שלפחות בארבעים ושמונה השעות הקרובות אתה לא צריך לפחד שמישהו – המ"מ, המג"ד, משטרה צבאית – יפקיע את החירות שלך?  זה ההבדל בין ה"חיילות" ל"אזרחות". זה שאתה יודע שאף אחד חיצוני לא יכול עליך. שאתה ורק אתה קובע מה לעשות. עכשיו, שים לב. ההבדל בין ה"אזרחות" ל"טיילות" הוא אותו דבר, אבל פנימי. כי הרי גם אחרי שיצאת משערי הבקו"ם ועברת סופית וחד-משמעית למצב "אזרחות", אתה ממשיך להיות כפוף לשוטרים הפנימיים שלך. כפוף לאופי שלך כמו שכולם מכירים אותו. במצב ה"טיילות", בתהליך שלא בדיוק ברור לי (כזכור, התיאוריה הזאת עדיין בתהליכי פיתוח), אתה מפטר את כל הנ"ל, אחד אחרי השני. והתודעה שלך, לפחות בתיאוריה, נשארת פתוחה להפתעות ופרוצה לשינויים.

 

עלילת "ארבעה בתים" מתחוללת בין אוקטובר 95 ליוני 96, מלפני רצח רבין ועד אחרי הפיגועים הגדולים שבאו אחריו, למעשה במהלך השנה הקריטית ביותר אולי של החברה הישראלית בשנות התשעים (ואולי גם עד היום). זה חשוב, כי יותר משהספר מתאר את מה שקורה לגיבוריו הוא מתאר את מה שקורה/קרה לכולנו באותן שנתיים ובעצם מאז: נועה ועמיר מתאבלים על רצח רבין, נועה עובדת בבית קפה בירושלים בזמן פיגוע, ההמון ב"קסטל" מסתער על צאדק סתם כך, השבעה על אח של גידי הופכת את נועה לרעבה. הכל קורה ברמת המיקרו, ובכל זאת ההשלכות של זה על המקרו ברורות ומעניינות, הקו בין הפרטי ללאומי ובחזרה.

 

ארבעה בתים יש בספר, וגעגוע. המון געגוע, געגוע מתמיד למשהו – עמיר ונועה מתגעגעים לחייהם בנפרד כשהם ביחד ולזוגיות כשלהם כשהם לחוד; סימה מתגעגעת לחיים ללא נישואים אבל גם לבעלה משה כשהוא רחוק; משה מתגעגע לחיק הדת החם; יותם מתגעגע לגידי, אחיו המת, והוריו מתגעגעים בעיקר לשגרת החיים השפוייה, הנורמלית; צאדק מתגעגע לבית שממנו גורש, לכבוד האבוד שלו.

 

והגעגוע גורר התפרקות, ואז געגוע חדש למה שהיה – משה חוזר בתשובה וסימה שוקלת לפרק את נישואיהם, הגעגועים לגידי עלולים לפרק את המשפחה של יותם, הגעגועים לבית גוררים את צאדק לכלא, והגעגועים של עמיר ונועה ללבד מרחיקים אותם זה מזה. וכל הההתפוררות הזאת עוזרת לביחד להיבנות מחדש, כמו במציאות הישראלית הכל-כך מוכרת שלנו, להתמודד, לשרוד.

 

 

בית רביעי

 

זה הולך ככה: לכל אחד יש מוסיקה פנימית בסיסית שמתנגנת בתוך גופו כל הזמן, בווליום נמוך, והיא זו שקובעת את הקצב שבו הוא חושב, אוהב, כותב ומתלהב (את המתלהב, למשל, הוספתי עכשיו בגלל המוסיקה הפנימית שלי). אם תפסיק לקרוא ותעצום עיניים לרגע, תוכל לשמוע את המוסיקה הפנימית שלך (או את השכנה מלמעלה צועקת על הילדים שלה). בכל אופן, המוסיקה הפנימית הזאת משפיעה גם על סוג המוסיקה החיצונית שאנחנו אוהבים. בדרך-כלל אנשים יחפשו מוסיקה חיצונית שתחיה טוב עם המוסיקה הפנימית שלהם. לדוגמה, מי שרוחשת בתוכו מוסיקה מוטרפת, יקנה דיסקים שמתאימים למוטרפות הזאת, שנותנים לה את הרקע המתאים, שמאזנים אותה בלי להתרחק ממנה יותר מדי. מי שהמוסיקה הפנימית שלו מתאפיינת במתח סמוי, יחפש מוסיקה חיצונית שתפרק לו את המתח. ואותו הדבר עם בני אדם. אם חשבת שאנשים בוחרים את בני הזוג שלהם לפי מראה, כסף או חוכמה, טעית בענק. דייט ראשון הוא בעמצם קונצרט. אנשים אוכלים, שותים, מגישים אחד לשני את הרזומה, אבל בעצם הם כל הזמן מקשיבים למוסיקה הפנימית של מי שמולם. הם רואים אם הם יכולים לנגן איתה, אם האקורדים מתאימים, ורק אז הלב שלהם מחליט.

 

גם ל"ארבעה בתים" יש את המוסיקה הפנימית שלו. משהו שנע בין האנפלאגד של נירוונה לבין שינויים בהרגלי הצריחה של הנטאשות, "עוד נגיעה ועוד עצב / הכל כאן מוכר בעצם / אנחנו ביחד / בכדי לחיות לנצח…". יכול להיות שהמוסיקה הפנימית שלי פשוט התחברה נפלא עם המוסיקה הפנימית של "ארבעה בתים", אבל נראה לי שזה יקרה גם לכם.  כי "ארבעה בתים וגעגוע" הוא ספר שמספר עלינו, על הרגשות איתם אנחנו מתמודדים (גם אם אנחנו לא ממש מודים בזה), על המציאות בה אנחנו מנסים לשרוד, על הבתים שאנחנו מקימים ועל אלו שאנחנו עוזבים ועל אלו שאנחנו מתים לעזוב ולא מצליחים. וגם על הגעגוע, של כל אחד מאיתנו, ושל כולנו יחד, למשהו יציב, חם, כן, אוהב. משהו שאפשר למצוא, והרבה ממנו, ב"ארבעה בתים" של אשכול נבו.

 

 [ ארבעה בתים וגעגוע, אשכול נבו, הוצאת זמורה-ביתן, 2004 ]

 

"…כל העולם דממה,

כל העולם שממה"

                        (מתוך "אגדה יפנית")

 

יום שלישי, שש בבוקר, אמצע המדבר, כל העולם דממה, כל העולם שממה. אני מסיים בדיוק שמירה כשקריינית החדשות בגלי צה"ל עולה ומודיעה שאהוד מנור נפטר לפני כשעה בגיל 64, כנראה מדום לב. אפשר לשמוע בקולה את ההלם. זריחה עולה על המדבר, ואני חושב שאלוהים כנראה ממש משועמם השנה, או לפחות חסר לו מאוד תוכן בעברית – נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, דודו גבע, ועכשיו אהוד מנור. יופי של צוות הווי אפשר לפתוח שם למעלה.

 

"…ואם השיר הזה נשמע לכם כואב,
זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב.
מעט מקריח, פחות מבטיח –
אולי,
אבל השיר הזה אוהב, לא עוזב…"

                        (מתוך "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר")
 

אחר-כך הגיעה, כמובן, תורו של האבל הלאומי, עם הדמעות והמלים היפות, והתחרות בין המראיינים והמרואיינים על הרייטינג של האבל (מה שאותי קצת מכעיס/מגעיל). אבל כל פולחן המוות הזה (פרטים אצל מיברג) לא יכול היה לחבל בתחושה האותנטית של עצב, של אבל, של פרידה ממישהו שמלווה אותנו מאז שנולדנו.  כי אהוד מנור לא היה "רק" הפזמונאי הפורה ביותר בזמר הישראלי, לא היה "רק" אוהב מוסיקה מושבע שגם אני גדלתי על תוכניות הטלוויזיה והרדיו שלו, לא היה "רק" מי שכתב מלים שכולנו כתבנו במכתבים ("ברית עולם", למשל) או שרנו בטקסים ("אחי הצעיר יהודה", "אין לי ארץ אחרת") – אהוד מנור, כך אמר רוני סומק באחת מתוכניות הבוקר, פיצח את הקוד של התרבות הישראלית, ו"מסוגל, כמו בפזמונים לו, להסתכל לכל אחד בעיניים ולדבר איתו כמו שצריך לדבר". וזה מוזר, כי בעצם אהוד מנור היה אולי ההיפך הגמור מהישראליות בת זמננו: הוא היה רגיש, עדין, רומנטיקן, אופטימיסט, איש משפחה נאמן, משכיל.

 

 

                              מסע הלוויה, בנימינה. צילום: תומריקו ל-YNET.

 

"גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום.
מלאכים עפים,
אך כנפי השלג חרוכות,
עיניים עייפות, אדומות.

עוד נשיקה אחת,
עד אובדן נשימה.
כשהלב נשבר,
הכאב מתוק, העונג הוא מר…"

                        (מתוך "מה זאת אהבה")

 

הוא כתב שירי אהבה מופלאים – לארץ, לילדים שלו, לאשתו, וגם בעצם לכולנו. "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם", הוא אמר בראיון לפני חמש שנים, "אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש, אלא לחזק את החלום". ואת החלום שלו הוא טווה והגיש לנו, כאילו מכסה אותנו במורשת תרבותית ענקית ומחייבת, ומעביר לנו, הדור הבא, את השרביט.

 

"הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשוא.
אל תשתוק – עמוד מולי
אל תסמוך על הדור שלי!"

                                    (מתוך "דור")

 

"…כל העולם דממה,

כל העולם שממה"

                        (מתוך "אגדה יפנית")

 

יום שלישי, שש בבוקר, אמצע המדבר, כל העולם דממה, כל העולם שממה. אני מסיים בדיוק שמירה כשקריינית החדשות בגלי צה"ל עולה ומודיעה שאהוד מנור נפטר לפני כשעה בגיל 64, כנראה מדום לב. אפשר לשמוע בקולה את ההלם. זריחה עולה על המדבר, ואני חושב שאלוהים כנראה ממש משועמם השנה, או לפחות חסר לו מאוד תוכן בעברית – נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, דודו גבע, ועכשיו אהוד מנור. יופי של צוות הווי אפשר לפתוח שם למעלה.

 

"…ואם השיר הזה נשמע לכם כואב,
זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב.
מעט מקריח, פחות מבטיח –
אולי,
אבל השיר הזה אוהב, לא עוזב…"

                        (מתוך "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר")
 

אחר-כך הגיעה, כמובן, תורו של האבל הלאומי, עם הדמעות והמלים היפות, והתחרות בין המראיינים והמרואיינים על הרייטינג של האבל (מה שאותי קצת מכעיס/מגעיל). אבל כל פולחן המוות הזה (פרטים אצל מיברג) לא יכול היה לחבל בתחושה האותנטית של עצב, של אבל, של פרידה ממישהו שמלווה אותנו מאז שנולדנו.  כי אהוד מנור לא היה "רק" הפזמונאי הפורה ביותר בזמר הישראלי, לא היה "רק" אוהב מוסיקה מושבע שגם אני גדלתי על תוכניות הטלוויזיה והרדיו שלו, לא היה "רק" מי שכתב מלים שכולנו כתבנו במכתבים ("ברית עולם", למשל) או שרנו בטקסים ("אחי הצעיר יהודה", "אין לי ארץ אחרת") – אהוד מנור, כך אמר רוני סומק באחת מתוכניות הבוקר, פיצח את הקוד של התרבות הישראלית, ו"מסוגל, כמו בפזמונים לו, להסתכל לכל אחד בעיניים ולדבר איתו כמו שצריך לדבר". וזה מוזר, כי בעצם אהוד מנור היה אולי ההיפך הגמור מהישראליות בת זמננו: הוא היה רגיש, עדין, רומנטיקן, אופטימיסט, איש משפחה נאמן, משכיל.

 

 

                              מסע הלוויה, בנימינה. צילום: תומריקו ל-YNET.

 

"גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום.
מלאכים עפים,
אך כנפי השלג חרוכות,
עיניים עייפות, אדומות.

עוד נשיקה אחת,
עד אובדן נשימה.
כשהלב נשבר,
הכאב מתוק, העונג הוא מר…"

                        (מתוך "מה זאת אהבה")

 

הוא כתב שירי אהבה מופלאים – לארץ, לילדים שלו, לאשתו, וגם בעצם לכולנו. "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם", הוא אמר בראיון לפני חמש שנים, "אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש, אלא לחזק את החלום". ואת החלום שלו הוא טווה והגיש לנו, כאילו מכסה אותנו במורשת תרבותית ענקית ומחייבת, ומעביר לנו, הדור הבא, את השרביט.

 

"הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשוא.
אל תשתוק – עמוד מולי
אל תסמוך על הדור שלי!"

                                    (מתוך "דור")

 

"…כל העולם דממה,

כל העולם שממה"

                        (מתוך "אגדה יפנית")

 

יום שלישי, שש בבוקר, אמצע המדבר, כל העולם דממה, כל העולם שממה. אני מסיים בדיוק שמירה כשקריינית החדשות בגלי צה"ל עולה ומודיעה שאהוד מנור נפטר לפני כשעה בגיל 64, כנראה מדום לב. אפשר לשמוע בקולה את ההלם. זריחה עולה על המדבר, ואני חושב שאלוהים כנראה ממש משועמם השנה, או לפחות חסר לו מאוד תוכן בעברית – נעמי שמר, אריק לביא, אפרים קישון, דודו גבע, ועכשיו אהוד מנור. יופי של צוות הווי אפשר לפתוח שם למעלה.

 

"…ואם השיר הזה נשמע לכם כואב,
זה רק מפני שהוא יוצא מתוך הלב.
מעט מקריח, פחות מבטיח –
אולי,
אבל השיר הזה אוהב, לא עוזב…"

                        (מתוך "ואם השיר הזה נשמע לכם מוכר")
 

אחר-כך הגיעה, כמובן, תורו של האבל הלאומי, עם הדמעות והמלים היפות, והתחרות בין המראיינים והמרואיינים על הרייטינג של האבל (מה שאותי קצת מכעיס/מגעיל). אבל כל פולחן המוות הזה (פרטים אצל מיברג) לא יכול היה לחבל בתחושה האותנטית של עצב, של אבל, של פרידה ממישהו שמלווה אותנו מאז שנולדנו.  כי אהוד מנור לא היה "רק" הפזמונאי הפורה ביותר בזמר הישראלי, לא היה "רק" אוהב מוסיקה מושבע שגם אני גדלתי על תוכניות הטלוויזיה והרדיו שלו, לא היה "רק" מי שכתב מלים שכולנו כתבנו במכתבים ("ברית עולם", למשל) או שרנו בטקסים ("אחי הצעיר יהודה", "אין לי ארץ אחרת") – אהוד מנור, כך אמר רוני סומק באחת מתוכניות הבוקר, פיצח את הקוד של התרבות הישראלית, ו"מסוגל, כמו בפזמונים לו, להסתכל לכל אחד בעיניים ולדבר איתו כמו שצריך לדבר". וזה מוזר, כי בעצם אהוד מנור היה אולי ההיפך הגמור מהישראליות בת זמננו: הוא היה רגיש, עדין, רומנטיקן, אופטימיסט, איש משפחה נאמן, משכיל.

 

 

                              מסע הלוויה, בנימינה. צילום: תומריקו ל-YNET.

 

"גן עדן די קטן
וגבולו גיהנום.
מלאכים עפים,
אך כנפי השלג חרוכות,
עיניים עייפות, אדומות.

עוד נשיקה אחת,
עד אובדן נשימה.
כשהלב נשבר,
הכאב מתוק, העונג הוא מר…"

                        (מתוך "מה זאת אהבה")

 

הוא כתב שירי אהבה מופלאים – לארץ, לילדים שלו, לאשתו, וגם בעצם לכולנו. "תהליך היצירה הוא בעיקר המאמץ לאחות את השברים למשהו שלם", הוא אמר בראיון לפני חמש שנים, "אפילו אם רואים את הדבק, אני מרגיש שהייעוד שלי בחרוזים הוא לא לכתוב שיר ייאוש, אלא לחזק את החלום". ואת החלום שלו הוא טווה והגיש לנו, כאילו מכסה אותנו במורשת תרבותית ענקית ומחייבת, ומעביר לנו, הדור הבא, את השרביט.

 

"הדור הבא ישן בחדר הסמוך,
אני שומע את נשימתו.
הדור הבא חולם בחדר הסמוך
וממלמל פחדים מתוך שנתו.
אני רוצה אליו לגשת
ולחבק אותו חזק
אך מחשבה שניה עוצרת –
אני טעיתי, הוא יצדק.

דור, דור,
אל תשבור את חלומך, כמוני.
דור, דור,
אל תמכור את עולמך.
עיניים פקח
אך אל תשכח
כל מה שאתה רוצה עכשיו.
ידיים שלח
אך אל תבטח
באלה הקוראים לשוא.
אל תשתוק – עמוד מולי
אל תסמוך על הדור שלי!"

                                    (מתוך "דור")

 

 

עצוב היה לקרוא בסוף השבוע את . המגזין שיותר מכל דבר אחר זוהה עם מדינת תל-אביב – לטוב ולרע, השמאלניות הבכיינית ותרבות בתי הקפה, האפטר-פארטיז וענני הגראס, הכוסיות בביקיני והוויסקי סאוור, צינוביץ' וחולדאווין – גוסס לאיטו, מחכה למותו, אם היה לו כוח היה כבר מתאבד. בסוף השבוע הזה הוא כבר אפילו מתבדח על חשבון עצמו, מין הומור ציני כזה, של מי שרואה את חייו עוברים מול עיניו, נפרד מהעולם. והיה עצוב לקרוא את זה.

 

 

עדיין אופטימי, מתבדח על חשבון עצמו. צילום: עידו קינן (CC חלק מהזכויות שמורות).

 

כבר סיפרתי כאן על עונג השבת של ילדותי – יום שישי אחרי הצהריים, עיתוני סוף השבוע על השולחן, ואני קורא בהם שעות, נהנה, בלי בושה. סיפרתי אז שמזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. לפני כמה זמן אפילו הסברתי לנציג מכירות של "הארץ", עליו אני (עדיין) מנוי (אבל רק ביום שישי), שאין בכוונתי לעשות מנוי לעיתון, פשוט משום שהעיתונים היום כבר לא מעניינים אותי, ובקושי בסוף השבוע אני מצליח למצוא כתבה או שתיים ששווה להתעכב עליהן. אני מודה שבכמה שנים האחרונות העיתון היחיד ממנו  נהניתי היה – עד לא מזמן הייתי פשוט קונה רק אותו בסוף השבוע; לאחרונה החלטתי שבמחיר הזה כבר שווה לקנות את כל "הארץ" (גם אם אני כבר לא באמת קורא אותו). חזון אחרית העיתונים עליו כתבתי כבר מזמן איננו אפוקליפטי או בדיוני. זה קורה כאן ועכשיו, אם לא שמתם לב.

 

שוקן נתן ושוקן לקח, יהא שם המוציא לאור מבורך. מה-22 באפריל יהפוך מגזין הדגל של הרשת לעיתון המחולק חינם (!), עיתון שונה מבחינה תוכנית ותקציבית(!!) ויצומצם מספר העיתונאים בעובדים בעיתון (!!!). "הארץ" מדווח שהעיסוק בתרבות – לשעבר אחד מהמדורים המוערכים ביותר והמעניינים ביותר בעיתון – ייעשה מעתה בעיקר ב"עכבר העיר", המוספון הפרסומי-צבעוני. רשת שוקן מסרה ש" החליט להחזיר את הפוליטיקה הארצית לעיתונים הארציים ולחזק את הרלוונטיות כעיתון מקומי". קראתם נכון – העיתון שהצמיח את רוגל אלפר, גל אוחובסקי, חנוך מרמרי, יאיר רווה, מאיר שניצר, אורית שוחט, אלוף בן, רן רזניק, אביב לביא, אורנה קדוש ועוד; העיתון שהוביל קו פוליטי ביקורתי ובלתי מתפשר; העיתון שנלחם בשחיתויות הפנימיות בעיר, בחולדאווין ועושי דברו – יהפוך להיות עוד אחד מהמקומונים האלה, שמכניסים לי לתיבת הדואר ביום חמישי (ואני ישר זורק לפח שנמצא ממש ליד התיבות).

 

 גוסס כבר הרבה זמן, עליבות החומר שלו פשוט מעליבה, ההחלטות המערכתיות השערורייתיות – לבטל מדורים (כמו "הכי הכי"), לשנות פורמטים, לוותר על כותבים מוכשרים (כמו יאיר רווה)  – פשוט מרגיזות. הנטישה ההמונית, היעדר התקציב והכריזמה של הכותבים החדשים, ולבסוף הגרפיקה העצובה והפשוטה שנתנו לו בגליונות האחרונים – כל אלה ביחד גרמו לכך שהכתובת כבר היתה על הקיר, ולמי שלא הואיל לקרוא, באים המעטים שעוד נותרו ומאייתים את המלה "סוף" באופן ברור (אם כי עדיין מתחכם, כראוי ל"שמאלנים תבוסתניים", כמו שעידו קינן מכנה אותם):  הברווז של דודו גבע ז"ל, חבול, מוכה, פצוע אבל "עדיין אופטימי"; "שירות העיר" שמשיב "אולי אפילו אתה תישאר"; התמונה של עמוס שוקן לצד זו של מר ברנז, המנהל הדיקטטור מהסימפסונים.

 

                  איור: דוד פולונסקי

 

 מבקש שינתקו אותו ממכונת ההנשמה, שיתנו לו למות בשקט, כל עוד נותר לו (מעט) כבוד עצמי. לי, כקורא נאמן, ממש עצוב לקרוא אותו ככה. פעם חשבתי שתפקיד של כתב ב זה המשרה האולטימטיבית; פעם הלכתי לסרטים לפי ההמלצות של יאיר רווה והאזנתי למוסיקה בהתאם לטורים במדור המוזיקה; פעם הייתי בטוח שלגור בתל-אביב זה לחיות בגן העדן של העולם הזה. "יותר טוב להישרף", שר פעם ניל יאנג, "מאשר להתפייד" . אם זה רק היה חוקי (כי מוסרי זה בטוח), הייתי עולה על בית "הארץ" ושורף את מכונות הדפוס שמוציאות את המצומק והעלוב לאוויר העולם.  שלא ניאלץ להתפכח, שלא ניאלץ לראות במו עינינו את החלום מתפוגג.

 

"איי איי, כן כן,

רוק'נ'רול תמיד יישאר

יותר טוב להישרף

מאשר להתפייד

איי איי, כן כן

 

מחוץ לכחול ולתוך השחור

הם נותנים לך את זה, אבל אתה משלם על ההוא

ואחרי שעזבת, לעולם לא תוכל לחזור

כשאתה מחוץ לכחול ובתוך השחור.

 

המלך מת אבל הוא לא נשכח…"

 

                                             (מתוך my my hey hey לניל יאנג)

 

עצוב היה לקרוא בסוף השבוע את . המגזין שיותר מכל דבר אחר זוהה עם מדינת תל-אביב – לטוב ולרע, השמאלניות הבכיינית ותרבות בתי הקפה, האפטר-פארטיז וענני הגראס, הכוסיות בביקיני והוויסקי סאוור, צינוביץ' וחולדאווין – גוסס לאיטו, מחכה למותו, אם היה לו כוח היה כבר מתאבד. בסוף השבוע הזה הוא כבר אפילו מתבדח על חשבון עצמו, מין הומור ציני כזה, של מי שרואה את חייו עוברים מול עיניו, נפרד מהעולם. והיה עצוב לקרוא את זה.

 

 

עדיין אופטימי, מתבדח על חשבון עצמו. צילום: עידו קינן (CC חלק מהזכויות שמורות).

 

כבר סיפרתי כאן על עונג השבת של ילדותי – יום שישי אחרי הצהריים, עיתוני סוף השבוע על השולחן, ואני קורא בהם שעות, נהנה, בלי בושה. סיפרתי אז שמזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. לפני כמה זמן אפילו הסברתי לנציג מכירות של "הארץ", עליו אני (עדיין) מנוי (אבל רק ביום שישי), שאין בכוונתי לעשות מנוי לעיתון, פשוט משום שהעיתונים היום כבר לא מעניינים אותי, ובקושי בסוף השבוע אני מצליח למצוא כתבה או שתיים ששווה להתעכב עליהן. אני מודה שבכמה שנים האחרונות העיתון היחיד ממנו  נהניתי היה – עד לא מזמן הייתי פשוט קונה רק אותו בסוף השבוע; לאחרונה החלטתי שבמחיר הזה כבר שווה לקנות את כל "הארץ" (גם אם אני כבר לא באמת קורא אותו). חזון אחרית העיתונים עליו כתבתי כבר מזמן איננו אפוקליפטי או בדיוני. זה קורה כאן ועכשיו, אם לא שמתם לב.

 

שוקן נתן ושוקן לקח, יהא שם המוציא לאור מבורך. מה-22 באפריל יהפוך מגזין הדגל של הרשת לעיתון המחולק חינם (!), עיתון שונה מבחינה תוכנית ותקציבית(!!) ויצומצם מספר העיתונאים בעובדים בעיתון (!!!). "הארץ" מדווח שהעיסוק בתרבות – לשעבר אחד מהמדורים המוערכים ביותר והמעניינים ביותר בעיתון – ייעשה מעתה בעיקר ב"עכבר העיר", המוספון הפרסומי-צבעוני. רשת שוקן מסרה ש" החליט להחזיר את הפוליטיקה הארצית לעיתונים הארציים ולחזק את הרלוונטיות כעיתון מקומי". קראתם נכון – העיתון שהצמיח את רוגל אלפר, גל אוחובסקי, חנוך מרמרי, יאיר רווה, מאיר שניצר, אורית שוחט, אלוף בן, רן רזניק, אביב לביא, אורנה קדוש ועוד; העיתון שהוביל קו פוליטי ביקורתי ובלתי מתפשר; העיתון שנלחם בשחיתויות הפנימיות בעיר, בחולדאווין ועושי דברו – יהפוך להיות עוד אחד מהמקומונים האלה, שמכניסים לי לתיבת הדואר ביום חמישי (ואני ישר זורק לפח שנמצא ממש ליד התיבות).

 

 גוסס כבר הרבה זמן, עליבות החומר שלו פשוט מעליבה, ההחלטות המערכתיות השערורייתיות – לבטל מדורים (כמו "הכי הכי"), לשנות פורמטים, לוותר על כותבים מוכשרים (כמו יאיר רווה)  – פשוט מרגיזות. הנטישה ההמונית, היעדר התקציב והכריזמה של הכותבים החדשים, ולבסוף הגרפיקה העצובה והפשוטה שנתנו לו בגליונות האחרונים – כל אלה ביחד גרמו לכך שהכתובת כבר היתה על הקיר, ולמי שלא הואיל לקרוא, באים המעטים שעוד נותרו ומאייתים את המלה "סוף" באופן ברור (אם כי עדיין מתחכם, כראוי ל"שמאלנים תבוסתניים", כמו שעידו קינן מכנה אותם):  הברווז של דודו גבע ז"ל, חבול, מוכה, פצוע אבל "עדיין אופטימי"; "שירות העיר" שמשיב "אולי אפילו אתה תישאר"; התמונה של עמוס שוקן לצד זו של מר ברנז, המנהל הדיקטטור מהסימפסונים.

 

                  איור: דוד פולונסקי

 

 מבקש שינתקו אותו ממכונת ההנשמה, שיתנו לו למות בשקט, כל עוד נותר לו (מעט) כבוד עצמי. לי, כקורא נאמן, ממש עצוב לקרוא אותו ככה. פעם חשבתי שתפקיד של כתב ב זה המשרה האולטימטיבית; פעם הלכתי לסרטים לפי ההמלצות של יאיר רווה והאזנתי למוסיקה בהתאם לטורים במדור המוזיקה; פעם הייתי בטוח שלגור בתל-אביב זה לחיות בגן העדן של העולם הזה. "יותר טוב להישרף", שר פעם ניל יאנג, "מאשר להתפייד" . אם זה רק היה חוקי (כי מוסרי זה בטוח), הייתי עולה על בית "הארץ" ושורף את מכונות הדפוס שמוציאות את המצומק והעלוב לאוויר העולם.  שלא ניאלץ להתפכח, שלא ניאלץ לראות במו עינינו את החלום מתפוגג.

 

"איי איי, כן כן,

רוק'נ'רול תמיד יישאר

יותר טוב להישרף

מאשר להתפייד

איי איי, כן כן

 

מחוץ לכחול ולתוך השחור

הם נותנים לך את זה, אבל אתה משלם על ההוא

ואחרי שעזבת, לעולם לא תוכל לחזור

כשאתה מחוץ לכחול ובתוך השחור.

 

המלך מת אבל הוא לא נשכח…"

 

                                             (מתוך my my hey hey לניל יאנג)

 

עצוב היה לקרוא בסוף השבוע את . המגזין שיותר מכל דבר אחר זוהה עם מדינת תל-אביב – לטוב ולרע, השמאלניות הבכיינית ותרבות בתי הקפה, האפטר-פארטיז וענני הגראס, הכוסיות בביקיני והוויסקי סאוור, צינוביץ' וחולדאווין – גוסס לאיטו, מחכה למותו, אם היה לו כוח היה כבר מתאבד. בסוף השבוע הזה הוא כבר אפילו מתבדח על חשבון עצמו, מין הומור ציני כזה, של מי שרואה את חייו עוברים מול עיניו, נפרד מהעולם. והיה עצוב לקרוא את זה.

 

 

עדיין אופטימי, מתבדח על חשבון עצמו. צילום: עידו קינן (CC חלק מהזכויות שמורות).

 

כבר סיפרתי כאן על עונג השבת של ילדותי – יום שישי אחרי הצהריים, עיתוני סוף השבוע על השולחן, ואני קורא בהם שעות, נהנה, בלי בושה. סיפרתי אז שמזמן כבר לא נהניתי מקריאת עיתון. לפני כמה זמן אפילו הסברתי לנציג מכירות של "הארץ", עליו אני (עדיין) מנוי (אבל רק ביום שישי), שאין בכוונתי לעשות מנוי לעיתון, פשוט משום שהעיתונים היום כבר לא מעניינים אותי, ובקושי בסוף השבוע אני מצליח למצוא כתבה או שתיים ששווה להתעכב עליהן. אני מודה שבכמה שנים האחרונות העיתון היחיד ממנו  נהניתי היה – עד לא מזמן הייתי פשוט קונה רק אותו בסוף השבוע; לאחרונה החלטתי שבמחיר הזה כבר שווה לקנות את כל "הארץ" (גם אם אני כבר לא באמת קורא אותו). חזון אחרית העיתונים עליו כתבתי כבר מזמן איננו אפוקליפטי או בדיוני. זה קורה כאן ועכשיו, אם לא שמתם לב.

 

שוקן נתן ושוקן לקח, יהא שם המוציא לאור מבורך. מה-22 באפריל יהפוך מגזין הדגל של הרשת לעיתון המחולק חינם (!), עיתון שונה מבחינה תוכנית ותקציבית(!!) ויצומצם מספר העיתונאים בעובדים בעיתון (!!!). "הארץ" מדווח שהעיסוק בתרבות – לשעבר אחד מהמדורים המוערכים ביותר והמעניינים ביותר בעיתון – ייעשה מעתה בעיקר ב"עכבר העיר", המוספון הפרסומי-צבעוני. רשת שוקן מסרה ש" החליט להחזיר את הפוליטיקה הארצית לעיתונים הארציים ולחזק את הרלוונטיות כעיתון מקומי". קראתם נכון – העיתון שהצמיח את רוגל אלפר, גל אוחובסקי, חנוך מרמרי, יאיר רווה, מאיר שניצר, אורית שוחט, אלוף בן, רן רזניק, אביב לביא, אורנה קדוש ועוד; העיתון שהוביל קו פוליטי ביקורתי ובלתי מתפשר; העיתון שנלחם בשחיתויות הפנימיות בעיר, בחולדאווין ועושי דברו – יהפוך להיות עוד אחד מהמקומונים האלה, שמכניסים לי לתיבת הדואר ביום חמישי (ואני ישר זורק לפח שנמצא ממש ליד התיבות).

 

 גוסס כבר הרבה זמן, עליבות החומר שלו פשוט מעליבה, ההחלטות המערכתיות השערורייתיות – לבטל מדורים (כמו "הכי הכי"), לשנות פורמטים, לוותר על כותבים מוכשרים (כמו יאיר רווה)  – פשוט מרגיזות. הנטישה ההמונית, היעדר התקציב והכריזמה של הכותבים החדשים, ולבסוף הגרפיקה העצובה והפשוטה שנתנו לו בגליונות האחרונים – כל אלה ביחד גרמו לכך שהכתובת כבר היתה על הקיר, ולמי שלא הואיל לקרוא, באים המעטים שעוד נותרו ומאייתים את המלה "סוף" באופן ברור (אם כי עדיין מתחכם, כראוי ל"שמאלנים תבוסתניים", כמו שעידו קינן מכנה אותם):  הברווז של דודו גבע ז"ל, חבול, מוכה, פצוע אבל "עדיין אופטימי"; "שירות העיר" שמשיב "אולי אפילו אתה תישאר"; התמונה של עמוס שוקן לצד זו של מר ברנז, המנהל הדיקטטור מהסימפסונים.

 

                  איור: דוד פולונסקי

 

 מבקש שינתקו אותו ממכונת ההנשמה, שיתנו לו למות בשקט, כל עוד נותר לו (מעט) כבוד עצמי. לי, כקורא נאמן, ממש עצוב לקרוא אותו ככה. פעם חשבתי שתפקיד של כתב ב זה המשרה האולטימטיבית; פעם הלכתי לסרטים לפי ההמלצות של יאיר רווה והאזנתי למוסיקה בהתאם לטורים במדור המוזיקה; פעם הייתי בטוח שלגור בתל-אביב זה לחיות בגן העדן של העולם הזה. "יותר טוב להישרף", שר פעם ניל יאנג, "מאשר להתפייד" . אם זה רק היה חוקי (כי מוסרי זה בטוח), הייתי עולה על בית "הארץ" ושורף את מכונות הדפוס שמוציאות את המצומק והעלוב לאוויר העולם.  שלא ניאלץ להתפכח, שלא ניאלץ לראות במו עינינו את החלום מתפוגג.

 

"איי איי, כן כן,

רוק'נ'רול תמיד יישאר

יותר טוב להישרף

מאשר להתפייד

איי איי, כן כן

 

מחוץ לכחול ולתוך השחור

הם נותנים לך את זה, אבל אתה משלם על ההוא

ואחרי שעזבת, לעולם לא תוכל לחזור

כשאתה מחוץ לכחול ובתוך השחור.

 

המלך מת אבל הוא לא נשכח…"

 

                                             (מתוך my my hey hey לניל יאנג)

 

 

השבוע (וגם בשבוע הבא) אני במילואים. כן, האקט הזה, חד-שנתי בדרך-כלל, שבו אתה מכניס את המוח לקופסא וסוגר עם בריח, שם על עצמך מדים שלא נראו עליך טוב גם כשהיית בן 18, ויוצא לשרת את המדינה, שזה במילים אחרות לא לעשות (כמעט) כלום ולקבל כסף. בכל שנה נדמה שהמרחק בין צה"ל של ימינו לבין זה של "גבעת חלפון" מעולם לא היה קטן יותר…

 

ובכל זאת, ככל שאתה מתבגר ומתרחק מהסדיר, כך אתה מתחיל למצוא סדר באי-סדר, כלומר אתה מפצח את המנגנון הסבוך והסודי שמאחורי שירות המילואים. לטובת אלה שעדיין לא גילו את האור, אני עומד להקדיש את הטור השבועי למתן תורה – עשרת הדברות עליהם בנוי צה"ל, החוקים שעליהם הוא מושתת, העקרונות הסודיים שעומדים בבסיס הקונספציה, ואלו הם (מחולקים, כמובן, לשלושה חלקים, כמו כל דבר בצבא):

 

 קלישאות אל-זמניות

 

1. בלי חום אתה לא חולה.

 

מיותר אפילו להסביר – כל מי שדרך אי-פעם בתוך נעל צבאית יודע שהצבא לא מכיר במחלות שאינן מלוות בחום. כך שגם אם אתה חולה בשפעת, כל גופך כואב ואינך מסוגל להחזיק את הראש ישר, אל לך אפילו להטריח את עצמך לרופא – קח אקמול, שתה מים ותתפלל חזק שתרגיש יותר טוב או שהחום יעלה.

 

2. עד שלא יורד החושך לא יוצאים הביתה.

 

אם חוק 1 הוא חוק עקרוני שתקף לגבי כל חייל, הרי שחוק 2 הוא כנראה חוק 1 של חיילי המילואים. לא משנה אם אין שום דבר לעשות כל היום, אם סתם אתה יושב ומתבטל, גומר שלושה ספרים ביום או מחברת שלמה עמוסה בתוצאות משחק הקלפים, עד שאין חושך (ובשעון הקיץ זה די מאוחר…) אין סיכוי שתשתחרר הביתה. מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, לימד את כל הקצינים האחראים בצבא שכל דקה אבודה (כלומר, בשעות האור) יכולה להפוך לדקת עבודה, וכך הם ימצאו תירוצים, ינאמו נאומים, יתדרכו תדריכים – הכל, העיקר שתישאר עד שיגיע החושך. אז נדבר…

 

3. טבח צבאי לא יודע להכין שום דבר כמו שצריך, פרט לביצים קשות.

 

תהרגו אותי איך במעצמה קולינרית כמו מדינת ישראל מצליח הצבא לבחור את האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקיד הטבחים, וזה כשכבר נפוליאון ידע שהצבא צועד על קיבתו. וזה בכלל לא משנה עם אילו מוצרים הוא צריך לעבוד, הטבח הצבאי יידע לקלקל הכל – הוא ישרוף את ההמבורגר, יטביע בשמן את הצ'יפס, יהפוך את תפוחי האדמה לקשים כמו אבן ואת המיץ לחסר טעם. אבל מה – הביצים הקשות הקרות תמיד יהיו לעניין. וכך מוצא את עצמו החייל הישראלי רעב (ראו חוק 4) בתור לשק"ם, לצד החיילת הישראלית שמוצאת את עצמה משמינה (ראו חוק 5) עד אין קץ. 

 

4. היחיד שבאמת יודע איפה יהיה התרגיל ומתי הוא הגזלן.

 

עזבו אותכם מהקצין שלכם, תשכחו מסמב"צים או קציני מודיעין. יש רק מישהו אחד במדינה שבאמת יודע איפה תעשו מילואים, מתי תפרשו בשטח ואיפה מסתיים הציר – הגזלן. עם האוטו-גלידה החבוט, עם המערכת הלא-מתפקדת, עם כסאות הפלסטיק והשמשיה, עם המאבקים המתמידים עם הקצינים שחושבים שהם מנהלים את התרגיל – הגזלן הוא הדבר הכי קבוע והכי בטוח במילואים. וחוץ מזה, כמו שהטבח הצבאי מבשל (ראו חוק 3), איך היה הצבא שורד ללא הסיגריות, המגנום והבקבוק קולה שמציע הגזלן במחיר שווה לכל נפש (נפש המתגוררת בהרצליה פיתוח, כמובן).

 

פרט

 

5. החייל הישראלי יהיה תמיד עייף, רעב ומבואס.

 

גם חוק 5 תקף במיוחד לגבי חיילי המילואים, אם כי הוא נותן את אותותיו גם בסדירים. לא משנה כמה ישנת בלילה, לא משנה שהארוחה האחרונה היתה לפני 5 דקות, לא משנה שהמילואים נגמרים בעוד שעה – חייל, כלומר אזרח במדים, יהיה תמיד עייף, מוכן לישון בכל מצב, תמיד רעב, מחפש נואשות אחר שק"ם (היום שק"ל) או גזלן או איזה שקית וופלים שמישהו שכח את קיומה, ותמיד מבואס, רואה שחורות, לחוץ בית, שונא את המדינה.

 

6. החיילת הישראלית שמנה.

 

חוק 6 הפתיע אותי מאוד במילואים הראשון שלי, ואני מוכן להישבע שהמצב לא היה ככה כשהייתי בסדיר, ועוד יותר – שהמצב מדרדר משנה לשנה. החיילת הישראלית היא פשוט (לא נעים לומר) בהמה, והמדים הירוקים לא מסייעים לה. אינני יודע איך זה קורה, שהרי לפני הצבא ואחריו הבנות הישראליות הן דקיקות ויפהפיות, אבל החיילות שאני זוכה לפגוש במילואים הם גושי בשר רוטטים, עגולים וכבדים, שפשוט מתקשים אפילו לעורר את החייל העייף, הרעב והמבואס ביותר (ראה חוק 5).

 

7. החלטה של קצין תמיד תהא תקפה עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר.

 

אם מרפי היה קצין בצבא הישראלי, כנראה שזה היה החוק המקורי שהוא היה מנסח: קצין בצה"ל שמחליט החלטה כלשהי, קלה כחמורה – החלטתו תהא תקפה רק עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר. יתרה מזאת, הקצין הבכיר יותר תמיד (!) ינסה להפוך את ההחלטה המקורית (כנראה כדי לבסס את מעמדו). וכך מוצא את עצמו חייל המילואים (החפ"ש) נחשף לשלל החלטות סותרות של ילדים בדרגות, המבזבזות לריק את זמנו היקר מאוד (אותו כולנו משלמים), ומגלה ששוב הגיע החושך (ראה חוק 2) ולא הספקנו שום דבר גם היום.

 

 

טכנולוגיה

 

8. תורת הלחימה של צה"ל במאה ה-21 מושתת ביסודה על הטלפון הסלולרי.

 

אל תאמינו למה שמספרים לכם – כן תקשוב, לא תקשוב, כן סלולרי צה"לי, לא סלולרי צה"לי –צה"ל

נשען על שלוש זרועות חשובות, בלעדיהן אין לו קיום: סלקום, אורנג' ופלאפון. הדבר הראשון שכל קצין יודע, לפני שהוא מספר לך מה תפקידך או מחתים אותך על נשק, הוא שהוא חייב לקחת ממך את מספר הסלולרי שלך. אחרת הוא לא ימצא אותך, לא יידע מה אתה עושה, וברגע האמת מי יודע מה יהיה. אם אני הייתי אסטרטג של צבא אויב, הייתי נוטש את הטנקים והמטוסים, ומתחיל לאסוף בבורסה של תל-אביב מניות של החברות הסלולריות. האדם עם הנוקיה ינצח.

 

9. רכב השטח האולטימטיבי הוא רכב חברה.

 

כל מיני קצינים עם כל מיני דרגות מגיעים בגי'פים שלהם לשטח, ועיניהם מנצנצות מהתלהבות. אבל מי סופר את הלנדרוברים, האיסוזואים וההאמרים?   כלי השטח האולטימטיבי, וזאת יודע כל מילואימניק, הוא רכב חברה. מילואימניק ברכב חברה, ולא משנה אם הוא יפני, קוריאני או אמריקאי, יגיע לכל מקום – הר, עמק או נחל, בדרך לא דרך, העיקר שהאוטו יחנה ליד הש.ג. ואפשר יהיה לברוח הביתה שניה אחרי שיירד החושך (כן, ההוא מחוק 2). אגב, רכב החברה משמש גם כמרכז בידור, אוהל (לשינה), יחידת אפסנאות (לאחסון התיקים) ואפילו מטבח (במובן שהוא לוקח אותך כמה שיותר מהר למזללה הקרובה למקום מילואיך). אגב אגב, רכב החברה ניחן בעוד תכונה מדהימה – הדרך הביתה תמיד לוקחת חצי מהזמן שלוקחת הדרך אל המילואים. אל תשאלו אותי איך.

 

10. בלי נשק וקיטבג אתה לא באמת חייל.

 

הגעת למילואים?  מדביקים לך נשק וקיטבג. אבל למה נשק, אם בעצם אתה רק אפסנאי או טכנאי או טבח?  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם לא ירית כדור כבר עשר שנים, ואתה לא זוכר אפילו איך מתפעלים את האמ-16 הזה??  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם ממילא תאפסן אותו בבגאז', או תשכח אותו בצד האוהל או שהוא ייקבר תחת ערימה של חול ביום הראשון???   איזה שאלות יש לך, באמת.    וקיטבג אתה תיקח גם אם אתה לא זקוק לכלום – הבאת קיטבג מהבית, גם מעיל, תודה. כי בשביל מה יש אפסנאים (סליחה, מש"קי לוגיסטיקה) בעולם?   אה, רוצה חולצה גדולה?  זה אין. תבוא מחר.

 

 

וכך, עולם כמנהגו נוהג. שבוע שלם הייתי במילואים, אולי שעתיים של עבודה, ושאר הזמן נהנה מהנוף המדברי, משעות איכותיות של וויסט, משיחות עמוקות על כל נושא שבעולם, מספר ומוזיקה טובה*. בקיצור, החיים הטובים, ועוד משלמים לי על זה. אז למה, לעזאזל, אני לא מפסיק להתלונן???

נתראה בעוד שבוע. עד אז אני (וגם אתם) אחשוב על זה.

 

 

 

* למילואים האלה לקחתי איתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ואת "עומד על נייר" של אביתר בנאי ו"11 א'" של ברי סחרוף (עליהם כבר כתבתי כאן). אחרי המון זמן שלא היתה לי שלווה לקרוא ו/או לשמוע מוסיקה, בכיף ובלי מגבלת זמן, מצאתי את עצמי מתאהב מכל אחד מהשלושה ובשלושתם יחד. הפוסטים כבר נכתבו, בבלוג הפרטי שלי המאוחסן אי שם במוחי הקודח. מן הסתם, הם יגיעו גם לכאן במהרה, עם סיום המילואים.