במילואים

 


 


השבוע (וגם בשבוע הבא) אני במילואים. כן, האקט הזה, חד-שנתי בדרך-כלל, שבו אתה מכניס את המוח לקופסא וסוגר עם בריח, שם על עצמך מדים שלא נראו עליך טוב גם כשהיית בן 18, ויוצא לשרת את המדינה, שזה במילים אחרות לא לעשות (כמעט) כלום ולקבל כסף. בכל שנה נדמה שהמרחק בין צה"ל של ימינו לבין זה של "גבעת חלפון" מעולם לא היה קטן יותר…


 


ובכל זאת, ככל שאתה מתבגר ומתרחק מהסדיר, כך אתה מתחיל למצוא סדר באי-סדר, כלומר אתה מפצח את המנגנון הסבוך והסודי שמאחורי שירות המילואים. לטובת אלה שעדיין לא גילו את האור, אני עומד להקדיש את הטור השבועי למתן תורה – עשרת הדברות עליהם בנוי צה"ל, החוקים שעליהם הוא מושתת, העקרונות הסודיים שעומדים בבסיס הקונספציה, ואלו הם (מחולקים, כמובן, לשלושה חלקים, כמו כל דבר בצבא):


 


 קלישאות אל-זמניות


 


1. בלי חום אתה לא חולה.


 


מיותר אפילו להסביר – כל מי שדרך אי-פעם בתוך נעל צבאית יודע שהצבא לא מכיר במחלות שאינן מלוות בחום. כך שגם אם אתה חולה בשפעת, כל גופך כואב ואינך מסוגל להחזיק את הראש ישר, אל לך אפילו להטריח את עצמך לרופא – קח אקמול, שתה מים ותתפלל חזק שתרגיש יותר טוב או שהחום יעלה.


 


2. עד שלא יורד החושך לא יוצאים הביתה.


 


אם חוק 1 הוא חוק עקרוני שתקף לגבי כל חייל, הרי שחוק 2 הוא כנראה חוק 1 של חיילי המילואים. לא משנה אם אין שום דבר לעשות כל היום, אם סתם אתה יושב ומתבטל, גומר שלושה ספרים ביום או מחברת שלמה עמוסה בתוצאות משחק הקלפים, עד שאין חושך (ובשעון הקיץ זה די מאוחר…) אין סיכוי שתשתחרר הביתה. מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, לימד את כל הקצינים האחראים בצבא שכל דקה אבודה (כלומר, בשעות האור) יכולה להפוך לדקת עבודה, וכך הם ימצאו תירוצים, ינאמו נאומים, יתדרכו תדריכים – הכל, העיקר שתישאר עד שיגיע החושך. אז נדבר…


 


3. טבח צבאי לא יודע להכין שום דבר כמו שצריך, פרט לביצים קשות.


 


תהרגו אותי איך במעצמה קולינרית כמו מדינת ישראל מצליח הצבא לבחור את האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקיד הטבחים, וזה כשכבר נפוליאון ידע שהצבא צועד על קיבתו. וזה בכלל לא משנה עם אילו מוצרים הוא צריך לעבוד, הטבח הצבאי יידע לקלקל הכל – הוא ישרוף את ההמבורגר, יטביע בשמן את הצ'יפס, יהפוך את תפוחי האדמה לקשים כמו אבן ואת המיץ לחסר טעם. אבל מה – הביצים הקשות הקרות תמיד יהיו לעניין. וכך מוצא את עצמו החייל הישראלי רעב (ראו חוק 4) בתור לשק"ם, לצד החיילת הישראלית שמוצאת את עצמה משמינה (ראו חוק 5) עד אין קץ. 


 


4. היחיד שבאמת יודע איפה יהיה התרגיל ומתי הוא הגזלן.


 


עזבו אותכם מהקצין שלכם, תשכחו מסמב"צים או קציני מודיעין. יש רק מישהו אחד במדינה שבאמת יודע איפה תעשו מילואים, מתי תפרשו בשטח ואיפה מסתיים הציר – הגזלן. עם האוטו-גלידה החבוט, עם המערכת הלא-מתפקדת, עם כסאות הפלסטיק והשמשיה, עם המאבקים המתמידים עם הקצינים שחושבים שהם מנהלים את התרגיל – הגזלן הוא הדבר הכי קבוע והכי בטוח במילואים. וחוץ מזה, כמו שהטבח הצבאי מבשל (ראו חוק 3), איך היה הצבא שורד ללא הסיגריות, המגנום והבקבוק קולה שמציע הגזלן במחיר שווה לכל נפש (נפש המתגוררת בהרצליה פיתוח, כמובן).


 


פרט


 


5. החייל הישראלי יהיה תמיד עייף, רעב ומבואס.


 


גם חוק 5 תקף במיוחד לגבי חיילי המילואים, אם כי הוא נותן את אותותיו גם בסדירים. לא משנה כמה ישנת בלילה, לא משנה שהארוחה האחרונה היתה לפני 5 דקות, לא משנה שהמילואים נגמרים בעוד שעה – חייל, כלומר אזרח במדים, יהיה תמיד עייף, מוכן לישון בכל מצב, תמיד רעב, מחפש נואשות אחר שק"ם (היום שק"ל) או גזלן או איזה שקית וופלים שמישהו שכח את קיומה, ותמיד מבואס, רואה שחורות, לחוץ בית, שונא את המדינה.


 


6. החיילת הישראלית שמנה.


 


חוק 6 הפתיע אותי מאוד במילואים הראשון שלי, ואני מוכן להישבע שהמצב לא היה ככה כשהייתי בסדיר, ועוד יותר – שהמצב מדרדר משנה לשנה. החיילת הישראלית היא פשוט (לא נעים לומר) בהמה, והמדים הירוקים לא מסייעים לה. אינני יודע איך זה קורה, שהרי לפני הצבא ואחריו הבנות הישראליות הן דקיקות ויפהפיות, אבל החיילות שאני זוכה לפגוש במילואים הם גושי בשר רוטטים, עגולים וכבדים, שפשוט מתקשים אפילו לעורר את החייל העייף, הרעב והמבואס ביותר (ראה חוק 5).


 


7. החלטה של קצין תמיד תהא תקפה עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר.


 


אם מרפי היה קצין בצבא הישראלי, כנראה שזה היה החוק המקורי שהוא היה מנסח: קצין בצה"ל שמחליט החלטה כלשהי, קלה כחמורה – החלטתו תהא תקפה רק עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר. יתרה מזאת, הקצין הבכיר יותר תמיד (!) ינסה להפוך את ההחלטה המקורית (כנראה כדי לבסס את מעמדו). וכך מוצא את עצמו חייל המילואים (החפ"ש) נחשף לשלל החלטות סותרות של ילדים בדרגות, המבזבזות לריק את זמנו היקר מאוד (אותו כולנו משלמים), ומגלה ששוב הגיע החושך (ראה חוק 2) ולא הספקנו שום דבר גם היום.


 


 


טכנולוגיה


 


8. תורת הלחימה של צה"ל במאה ה-21 מושתת ביסודה על הטלפון הסלולרי.


 


אל תאמינו למה שמספרים לכם – כן תקשוב, לא תקשוב, כן סלולרי צה"לי, לא סלולרי צה"לי –צה"ל


נשען על שלוש זרועות חשובות, בלעדיהן אין לו קיום: סלקום, אורנג' ופלאפון. הדבר הראשון שכל קצין יודע, לפני שהוא מספר לך מה תפקידך או מחתים אותך על נשק, הוא שהוא חייב לקחת ממך את מספר הסלולרי שלך. אחרת הוא לא ימצא אותך, לא יידע מה אתה עושה, וברגע האמת מי יודע מה יהיה. אם אני הייתי אסטרטג של צבא אויב, הייתי נוטש את הטנקים והמטוסים, ומתחיל לאסוף בבורסה של תל-אביב מניות של החברות הסלולריות. האדם עם הנוקיה ינצח.


 


9. רכב השטח האולטימטיבי הוא רכב חברה.


 


כל מיני קצינים עם כל מיני דרגות מגיעים בגי'פים שלהם לשטח, ועיניהם מנצנצות מהתלהבות. אבל מי סופר את הלנדרוברים, האיסוזואים וההאמרים?   כלי השטח האולטימטיבי, וזאת יודע כל מילואימניק, הוא רכב חברה. מילואימניק ברכב חברה, ולא משנה אם הוא יפני, קוריאני או אמריקאי, יגיע לכל מקום – הר, עמק או נחל, בדרך לא דרך, העיקר שהאוטו יחנה ליד הש.ג. ואפשר יהיה לברוח הביתה שניה אחרי שיירד החושך (כן, ההוא מחוק 2). אגב, רכב החברה משמש גם כמרכז בידור, אוהל (לשינה), יחידת אפסנאות (לאחסון התיקים) ואפילו מטבח (במובן שהוא לוקח אותך כמה שיותר מהר למזללה הקרובה למקום מילואיך). אגב אגב, רכב החברה ניחן בעוד תכונה מדהימה – הדרך הביתה תמיד לוקחת חצי מהזמן שלוקחת הדרך אל המילואים. אל תשאלו אותי איך.


 


10. בלי נשק וקיטבג אתה לא באמת חייל.


 


הגעת למילואים?  מדביקים לך נשק וקיטבג. אבל למה נשק, אם בעצם אתה רק אפסנאי או טכנאי או טבח?  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם לא ירית כדור כבר עשר שנים, ואתה לא זוכר אפילו איך מתפעלים את האמ-16 הזה??  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם ממילא תאפסן אותו בבגאז', או תשכח אותו בצד האוהל או שהוא ייקבר תחת ערימה של חול ביום הראשון???   איזה שאלות יש לך, באמת.    וקיטבג אתה תיקח גם אם אתה לא זקוק לכלום – הבאת קיטבג מהבית, גם מעיל, תודה. כי בשביל מה יש אפסנאים (סליחה, מש"קי לוגיסטיקה) בעולם?   אה, רוצה חולצה גדולה?  זה אין. תבוא מחר.


 


 


וכך, עולם כמנהגו נוהג. שבוע שלם הייתי במילואים, אולי שעתיים של עבודה, ושאר הזמן נהנה מהנוף המדברי, משעות איכותיות של וויסט, משיחות עמוקות על כל נושא שבעולם, מספר ומוזיקה טובה*. בקיצור, החיים הטובים, ועוד משלמים לי על זה. אז למה, לעזאזל, אני לא מפסיק להתלונן???


נתראה בעוד שבוע. עד אז אני (וגם אתם) אחשוב על זה.


 


 


 


* למילואים האלה לקחתי איתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ואת "עומד על נייר" של אביתר בנאי ו"11 א'" של ברי סחרוף (עליהם כבר כתבתי כאן). אחרי המון זמן שלא היתה לי שלווה לקרוא ו/או לשמוע מוסיקה, בכיף ובלי מגבלת זמן, מצאתי את עצמי מתאהב מכל אחד מהשלושה ובשלושתם יחד. הפוסטים כבר נכתבו, בבלוג הפרטי שלי המאוחסן אי שם במוחי הקודח. מן הסתם, הם יגיעו גם לכאן במהרה, עם סיום המילואים.


 

במילואים

 


 


השבוע (וגם בשבוע הבא) אני במילואים. כן, האקט הזה, חד-שנתי בדרך-כלל, שבו אתה מכניס את המוח לקופסא וסוגר עם בריח, שם על עצמך מדים שלא נראו עליך טוב גם כשהיית בן 18, ויוצא לשרת את המדינה, שזה במילים אחרות לא לעשות (כמעט) כלום ולקבל כסף. בכל שנה נדמה שהמרחק בין צה"ל של ימינו לבין זה של "גבעת חלפון" מעולם לא היה קטן יותר…


 


ובכל זאת, ככל שאתה מתבגר ומתרחק מהסדיר, כך אתה מתחיל למצוא סדר באי-סדר, כלומר אתה מפצח את המנגנון הסבוך והסודי שמאחורי שירות המילואים. לטובת אלה שעדיין לא גילו את האור, אני עומד להקדיש את הטור השבועי למתן תורה – עשרת הדברות עליהם בנוי צה"ל, החוקים שעליהם הוא מושתת, העקרונות הסודיים שעומדים בבסיס הקונספציה, ואלו הם (מחולקים, כמובן, לשלושה חלקים, כמו כל דבר בצבא):


 


 קלישאות אל-זמניות


 


1. בלי חום אתה לא חולה.


 


מיותר אפילו להסביר – כל מי שדרך אי-פעם בתוך נעל צבאית יודע שהצבא לא מכיר במחלות שאינן מלוות בחום. כך שגם אם אתה חולה בשפעת, כל גופך כואב ואינך מסוגל להחזיק את הראש ישר, אל לך אפילו להטריח את עצמך לרופא – קח אקמול, שתה מים ותתפלל חזק שתרגיש יותר טוב או שהחום יעלה.


 


2. עד שלא יורד החושך לא יוצאים הביתה.


 


אם חוק 1 הוא חוק עקרוני שתקף לגבי כל חייל, הרי שחוק 2 הוא כנראה חוק 1 של חיילי המילואים. לא משנה אם אין שום דבר לעשות כל היום, אם סתם אתה יושב ומתבטל, גומר שלושה ספרים ביום או מחברת שלמה עמוסה בתוצאות משחק הקלפים, עד שאין חושך (ובשעון הקיץ זה די מאוחר…) אין סיכוי שתשתחרר הביתה. מישהו, היכן שהוא, מתי שהוא, לימד את כל הקצינים האחראים בצבא שכל דקה אבודה (כלומר, בשעות האור) יכולה להפוך לדקת עבודה, וכך הם ימצאו תירוצים, ינאמו נאומים, יתדרכו תדריכים – הכל, העיקר שתישאר עד שיגיע החושך. אז נדבר…


 


3. טבח צבאי לא יודע להכין שום דבר כמו שצריך, פרט לביצים קשות.


 


תהרגו אותי איך במעצמה קולינרית כמו מדינת ישראל מצליח הצבא לבחור את האנשים הכי פחות מוכשרים לתפקיד הטבחים, וזה כשכבר נפוליאון ידע שהצבא צועד על קיבתו. וזה בכלל לא משנה עם אילו מוצרים הוא צריך לעבוד, הטבח הצבאי יידע לקלקל הכל – הוא ישרוף את ההמבורגר, יטביע בשמן את הצ'יפס, יהפוך את תפוחי האדמה לקשים כמו אבן ואת המיץ לחסר טעם. אבל מה – הביצים הקשות הקרות תמיד יהיו לעניין. וכך מוצא את עצמו החייל הישראלי רעב (ראו חוק 4) בתור לשק"ם, לצד החיילת הישראלית שמוצאת את עצמה משמינה (ראו חוק 5) עד אין קץ. 


 


4. היחיד שבאמת יודע איפה יהיה התרגיל ומתי הוא הגזלן.


 


עזבו אותכם מהקצין שלכם, תשכחו מסמב"צים או קציני מודיעין. יש רק מישהו אחד במדינה שבאמת יודע איפה תעשו מילואים, מתי תפרשו בשטח ואיפה מסתיים הציר – הגזלן. עם האוטו-גלידה החבוט, עם המערכת הלא-מתפקדת, עם כסאות הפלסטיק והשמשיה, עם המאבקים המתמידים עם הקצינים שחושבים שהם מנהלים את התרגיל – הגזלן הוא הדבר הכי קבוע והכי בטוח במילואים. וחוץ מזה, כמו שהטבח הצבאי מבשל (ראו חוק 3), איך היה הצבא שורד ללא הסיגריות, המגנום והבקבוק קולה שמציע הגזלן במחיר שווה לכל נפש (נפש המתגוררת בהרצליה פיתוח, כמובן).


 


פרט


 


5. החייל הישראלי יהיה תמיד עייף, רעב ומבואס.


 


גם חוק 5 תקף במיוחד לגבי חיילי המילואים, אם כי הוא נותן את אותותיו גם בסדירים. לא משנה כמה ישנת בלילה, לא משנה שהארוחה האחרונה היתה לפני 5 דקות, לא משנה שהמילואים נגמרים בעוד שעה – חייל, כלומר אזרח במדים, יהיה תמיד עייף, מוכן לישון בכל מצב, תמיד רעב, מחפש נואשות אחר שק"ם (היום שק"ל) או גזלן או איזה שקית וופלים שמישהו שכח את קיומה, ותמיד מבואס, רואה שחורות, לחוץ בית, שונא את המדינה.


 


6. החיילת הישראלית שמנה.


 


חוק 6 הפתיע אותי מאוד במילואים הראשון שלי, ואני מוכן להישבע שהמצב לא היה ככה כשהייתי בסדיר, ועוד יותר – שהמצב מדרדר משנה לשנה. החיילת הישראלית היא פשוט (לא נעים לומר) בהמה, והמדים הירוקים לא מסייעים לה. אינני יודע איך זה קורה, שהרי לפני הצבא ואחריו הבנות הישראליות הן דקיקות ויפהפיות, אבל החיילות שאני זוכה לפגוש במילואים הם גושי בשר רוטטים, עגולים וכבדים, שפשוט מתקשים אפילו לעורר את החייל העייף, הרעב והמבואס ביותר (ראה חוק 5).


 


7. החלטה של קצין תמיד תהא תקפה עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר.


 


אם מרפי היה קצין בצבא הישראלי, כנראה שזה היה החוק המקורי שהוא היה מנסח: קצין בצה"ל שמחליט החלטה כלשהי, קלה כחמורה – החלטתו תהא תקפה רק עד בואו של קצין בדרגה גבוהה יותר. יתרה מזאת, הקצין הבכיר יותר תמיד (!) ינסה להפוך את ההחלטה המקורית (כנראה כדי לבסס את מעמדו). וכך מוצא את עצמו חייל המילואים (החפ"ש) נחשף לשלל החלטות סותרות של ילדים בדרגות, המבזבזות לריק את זמנו היקר מאוד (אותו כולנו משלמים), ומגלה ששוב הגיע החושך (ראה חוק 2) ולא הספקנו שום דבר גם היום.


 


 


טכנולוגיה


 


8. תורת הלחימה של צה"ל במאה ה-21 מושתת ביסודה על הטלפון הסלולרי.


 


אל תאמינו למה שמספרים לכם – כן תקשוב, לא תקשוב, כן סלולרי צה"לי, לא סלולרי צה"לי –צה"ל


נשען על שלוש זרועות חשובות, בלעדיהן אין לו קיום: סלקום, אורנג' ופלאפון. הדבר הראשון שכל קצין יודע, לפני שהוא מספר לך מה תפקידך או מחתים אותך על נשק, הוא שהוא חייב לקחת ממך את מספר הסלולרי שלך. אחרת הוא לא ימצא אותך, לא יידע מה אתה עושה, וברגע האמת מי יודע מה יהיה. אם אני הייתי אסטרטג של צבא אויב, הייתי נוטש את הטנקים והמטוסים, ומתחיל לאסוף בבורסה של תל-אביב מניות של החברות הסלולריות. האדם עם הנוקיה ינצח.


 


9. רכב השטח האולטימטיבי הוא רכב חברה.


 


כל מיני קצינים עם כל מיני דרגות מגיעים בגי'פים שלהם לשטח, ועיניהם מנצנצות מהתלהבות. אבל מי סופר את הלנדרוברים, האיסוזואים וההאמרים?   כלי השטח האולטימטיבי, וזאת יודע כל מילואימניק, הוא רכב חברה. מילואימניק ברכב חברה, ולא משנה אם הוא יפני, קוריאני או אמריקאי, יגיע לכל מקום – הר, עמק או נחל, בדרך לא דרך, העיקר שהאוטו יחנה ליד הש.ג. ואפשר יהיה לברוח הביתה שניה אחרי שיירד החושך (כן, ההוא מחוק 2). אגב, רכב החברה משמש גם כמרכז בידור, אוהל (לשינה), יחידת אפסנאות (לאחסון התיקים) ואפילו מטבח (במובן שהוא לוקח אותך כמה שיותר מהר למזללה הקרובה למקום מילואיך). אגב אגב, רכב החברה ניחן בעוד תכונה מדהימה – הדרך הביתה תמיד לוקחת חצי מהזמן שלוקחת הדרך אל המילואים. אל תשאלו אותי איך.


 


10. בלי נשק וקיטבג אתה לא באמת חייל.


 


הגעת למילואים?  מדביקים לך נשק וקיטבג. אבל למה נשק, אם בעצם אתה רק אפסנאי או טכנאי או טבח?  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם לא ירית כדור כבר עשר שנים, ואתה לא זוכר אפילו איך מתפעלים את האמ-16 הזה??  איזו שאלה – שתוכל להגן על עצמך. אבל למה נשק, אם ממילא תאפסן אותו בבגאז', או תשכח אותו בצד האוהל או שהוא ייקבר תחת ערימה של חול ביום הראשון???   איזה שאלות יש לך, באמת.    וקיטבג אתה תיקח גם אם אתה לא זקוק לכלום – הבאת קיטבג מהבית, גם מעיל, תודה. כי בשביל מה יש אפסנאים (סליחה, מש"קי לוגיסטיקה) בעולם?   אה, רוצה חולצה גדולה?  זה אין. תבוא מחר.


 


 


וכך, עולם כמנהגו נוהג. שבוע שלם הייתי במילואים, אולי שעתיים של עבודה, ושאר הזמן נהנה מהנוף המדברי, משעות איכותיות של וויסט, משיחות עמוקות על כל נושא שבעולם, מספר ומוזיקה טובה*. בקיצור, החיים הטובים, ועוד משלמים לי על זה. אז למה, לעזאזל, אני לא מפסיק להתלונן???


נתראה בעוד שבוע. עד אז אני (וגם אתם) אחשוב על זה.


 


 


 


* למילואים האלה לקחתי איתי את "ארבעה בתים וגעגוע" של אשכול נבו, ואת "עומד על נייר" של אביתר בנאי ו"11 א'" של ברי סחרוף (עליהם כבר כתבתי כאן). אחרי המון זמן שלא היתה לי שלווה לקרוא ו/או לשמוע מוסיקה, בכיף ובלי מגבלת זמן, מצאתי את עצמי מתאהב מכל אחד מהשלושה ובשלושתם יחד. הפוסטים כבר נכתבו, בבלוג הפרטי שלי המאוחסן אי שם במוחי הקודח. מן הסתם, הם יגיעו גם לכאן במהרה, עם סיום המילואים.


 

בשבילך (ממש לא ביקורת, אולי שיר אהבה…)

תמיד רעב, לא מוותר


על פירורים


אפילו היום כשהשמש


יוקדת, את יודעת,


משוגעים כמו פרחים


מפלסטיק (אף פעם לא נובלים).


 


למרות שאת נועצת


בי שיניים לא מרגיש


בשום כאב גם אם


אצטרך להיתלות בציפורניים


ביום כזה אני לא עוזב, כי


 


בשבילך הוא ירקוד


כמו אלוויס פרסלי בשבילך


הוא יקמט את האוויר ביום


כזה כמו עבד


לרגלייך (תשתמשי בי, תשתמשי).


 


            (בשבילך / ברי סחרוף)


 


 


ב-1993 הייתי בצבא. אני זוכר איזו שיחה לילית כזו, עם בחור שהערכתי. "מה האלבום הישראלי הכי טוב אי-פעם?", שאלתי אותו. "סימנים של חולשה", הוא השיב בלי היסוס. זה היה ממש מיד אחרי שברי סחרוף ורע מוכיח שיחררו את האלבום המדהים הזה, ואני מודה שאז עוד לא הבנתי את גדולתו. "למה?", שאלתי אותו, "תן נימוק". והוא בתגובה ציטט לי את הפזמון של "בשבילך". לא היה צריך יותר מזה…


 



 


שתים-עשרה שנים אחרי, סחרוף ומוכיח שוב משחררים אלבום שהוא פרי שיתוף פעולה ביניהם, "11 א'". השבוע אספתי אותו לביתי. בלי סינגלים, בלי יחסי ציבור, פרי עבודה משותפת של שנתיים. מהשמיעות המעטות שהספקתי (זו בפירוש לא ביקורת, אם חשבתם ככה…), יש סיכוי שמדובר בעוד מאסטרפיס.


 


גם אביתר בנאי שיחרר סוף-סוף את האלבום הכל-כך מיוחל שלו, "עומד על נייר". באותה הזדמנות שרכשתי את סחרוף/מוכיח, אספתי גם אותו. שש שנים של עבודה, התבגרות והתעמקות, מולידים את האלבום הזה. גם כאן הספקתי רק לטעום על קצה הלשון, וזה עושה תחושה חמימה מאוד של משהו מוכר, אבל חדש ומעניין.


 



 


גם באלבום החדש של אביתר בנאי יש שיר בשם "בשבילך". גם הוא מסתמן כנימוק משכנע לרכישת האלבום. ממרחק של זמן, אולי אפשר יהיה להשוות בין שני השירים האלה. כרגע, אפשר פשוט להנות משניהם. אז הנה, בשבילכם…


 


אם הייתי נר להאיר לך בלילה


אם הייתי נעל הייתי מגף או כפכף
אם הייתי יד ללטף אותך
אם הייתי שיר היית איתי לבד


ריח ישן שחוזר עכשיו
אם הייתי גלגל להסתובב אחורה
בשבילך עלה יבש בין שפתייך
ידי בשערך לבי בלבך בשבילך


 


            (בשבילך / אביתר בנאי)


 

בשבילך (ממש לא ביקורת, אולי שיר אהבה…)

תמיד רעב, לא מוותר


על פירורים


אפילו היום כשהשמש


יוקדת, את יודעת,


משוגעים כמו פרחים


מפלסטיק (אף פעם לא נובלים).


 


למרות שאת נועצת


בי שיניים לא מרגיש


בשום כאב גם אם


אצטרך להיתלות בציפורניים


ביום כזה אני לא עוזב, כי


 


בשבילך הוא ירקוד


כמו אלוויס פרסלי בשבילך


הוא יקמט את האוויר ביום


כזה כמו עבד


לרגלייך (תשתמשי בי, תשתמשי).


 


            (בשבילך / ברי סחרוף)


 


 


ב-1993 הייתי בצבא. אני זוכר איזו שיחה לילית כזו, עם בחור שהערכתי. "מה האלבום הישראלי הכי טוב אי-פעם?", שאלתי אותו. "סימנים של חולשה", הוא השיב בלי היסוס. זה היה ממש מיד אחרי שברי סחרוף ורע מוכיח שיחררו את האלבום המדהים הזה, ואני מודה שאז עוד לא הבנתי את גדולתו. "למה?", שאלתי אותו, "תן נימוק". והוא בתגובה ציטט לי את הפזמון של "בשבילך". לא היה צריך יותר מזה…


 



 


שתים-עשרה שנים אחרי, סחרוף ומוכיח שוב משחררים אלבום שהוא פרי שיתוף פעולה ביניהם, "11 א'". השבוע אספתי אותו לביתי. בלי סינגלים, בלי יחסי ציבור, פרי עבודה משותפת של שנתיים. מהשמיעות המעטות שהספקתי (זו בפירוש לא ביקורת, אם חשבתם ככה…), יש סיכוי שמדובר בעוד מאסטרפיס.


 


גם אביתר בנאי שיחרר סוף-סוף את האלבום הכל-כך מיוחל שלו, "עומד על נייר". באותה הזדמנות שרכשתי את סחרוף/מוכיח, אספתי גם אותו. שש שנים של עבודה, התבגרות והתעמקות, מולידים את האלבום הזה. גם כאן הספקתי רק לטעום על קצה הלשון, וזה עושה תחושה חמימה מאוד של משהו מוכר, אבל חדש ומעניין.


 



 


גם באלבום החדש של אביתר בנאי יש שיר בשם "בשבילך". גם הוא מסתמן כנימוק משכנע לרכישת האלבום. ממרחק של זמן, אולי אפשר יהיה להשוות בין שני השירים האלה. כרגע, אפשר פשוט להנות משניהם. אז הנה, בשבילכם…


 


אם הייתי נר להאיר לך בלילה


אם הייתי נעל הייתי מגף או כפכף
אם הייתי יד ללטף אותך
אם הייתי שיר היית איתי לבד


ריח ישן שחוזר עכשיו
אם הייתי גלגל להסתובב אחורה
בשבילך עלה יבש בין שפתייך
ידי בשערך לבי בלבך בשבילך


 


            (בשבילך / אביתר בנאי)


 

בשבילך (ממש לא ביקורת, אולי שיר אהבה…)

תמיד רעב, לא מוותר


על פירורים


אפילו היום כשהשמש


יוקדת, את יודעת,


משוגעים כמו פרחים


מפלסטיק (אף פעם לא נובלים).


 


למרות שאת נועצת


בי שיניים לא מרגיש


בשום כאב גם אם


אצטרך להיתלות בציפורניים


ביום כזה אני לא עוזב, כי


 


בשבילך הוא ירקוד


כמו אלוויס פרסלי בשבילך


הוא יקמט את האוויר ביום


כזה כמו עבד


לרגלייך (תשתמשי בי, תשתמשי).


 


            (בשבילך / ברי סחרוף)


 


 


ב-1993 הייתי בצבא. אני זוכר איזו שיחה לילית כזו, עם בחור שהערכתי. "מה האלבום הישראלי הכי טוב אי-פעם?", שאלתי אותו. "סימנים של חולשה", הוא השיב בלי היסוס. זה היה ממש מיד אחרי שברי סחרוף ורע מוכיח שיחררו את האלבום המדהים הזה, ואני מודה שאז עוד לא הבנתי את גדולתו. "למה?", שאלתי אותו, "תן נימוק". והוא בתגובה ציטט לי את הפזמון של "בשבילך". לא היה צריך יותר מזה…


 



 


שתים-עשרה שנים אחרי, סחרוף ומוכיח שוב משחררים אלבום שהוא פרי שיתוף פעולה ביניהם, "11 א'". השבוע אספתי אותו לביתי. בלי סינגלים, בלי יחסי ציבור, פרי עבודה משותפת של שנתיים. מהשמיעות המעטות שהספקתי (זו בפירוש לא ביקורת, אם חשבתם ככה…), יש סיכוי שמדובר בעוד מאסטרפיס.


 


גם אביתר בנאי שיחרר סוף-סוף את האלבום הכל-כך מיוחל שלו, "עומד על נייר". באותה הזדמנות שרכשתי את סחרוף/מוכיח, אספתי גם אותו. שש שנים של עבודה, התבגרות והתעמקות, מולידים את האלבום הזה. גם כאן הספקתי רק לטעום על קצה הלשון, וזה עושה תחושה חמימה מאוד של משהו מוכר, אבל חדש ומעניין.


 



 


גם באלבום החדש של אביתר בנאי יש שיר בשם "בשבילך". גם הוא מסתמן כנימוק משכנע לרכישת האלבום. ממרחק של זמן, אולי אפשר יהיה להשוות בין שני השירים האלה. כרגע, אפשר פשוט להנות משניהם. אז הנה, בשבילכם…


 


אם הייתי נר להאיר לך בלילה


אם הייתי נעל הייתי מגף או כפכף
אם הייתי יד ללטף אותך
אם הייתי שיר היית איתי לבד


ריח ישן שחוזר עכשיו
אם הייתי גלגל להסתובב אחורה
בשבילך עלה יבש בין שפתייך
ידי בשערך לבי בלבך בשבילך


 


            (בשבילך / אביתר בנאי)


 

אין עוד טרויה שניה


אני אזכור זאת


ודבלין בסופת גשמים


ואני יושבת בדשא העמוק בקיץ


מרגישה חמים


 


אני אזכור זאת


כל לילה חסר מנוחה


היינו כה צעירים אז


חשבנו שכל מה


שאנו יכולים לעשות הוא דרך נכונה


 


ואז עברנו


נגנבנו מתחת לעינינו המשגיחה


ואני תוהה לאן אתה הלכת


תגיד לי, מתי האור נגדע?


 


אתה תקום


אתה תחזור


עוף-החול מבין הלהבות


אתה תלמד


 


אתה תקום


אתה תחזור


עבור מי שהנך


אין עוד טרויה


בשבילך לשרוף


 


ואני מעולם לא רציתי לפגוע בך


אני נשבעת, לא התכוונתי


לדברים אשר אמרתי


מעולם לא התכוונתי לעשות את זה לך


בפעם הבאה אשמור את הידיים שלי לעצמי


 


הו, האם היא אוהבת אותך?


מה אתה רוצה לעשות?


האם היא זקוקה לך כמו שאני?


האם אתה אוהב אותה?


האם היא טובה בשבילך?


האם היא אוחזת בך כמו שאני?


 


האם אתה רוצה אותי?


האם עליי ללכת מכאן?


אני יודעת שאתה תמיד אומר לי


שאתה אוהב אותי


רק שלעתים אני תוהה


האם להאמין בכלל?


 


הו, אני אוהבת אותך


אלוהים, אני אוהבת אותך


אני הייתי הורגת דרקון בשבילך


אני אמות


 


אבל אני אקום


ואני אחזור


עוף-החול מהלהבות


אני למדתי


 


אני אקום


אני אחזור


ואתה תראה אותי חוזרת


עבור מי שאני


אין עוד טרויה


בשבילי לשרוף…


 


                        (מתוך "טרויה", מלים: שיניד אוקונור)


 



 


הציפור הכחולה, מסורה כתמיד, הביאה לי בסוף-השבוע הקלטות נפלאות של תוכניות של מיכל ניב ז"ל.


(אני מתנצל מראש שאינני זוכר מביתו של מי היא הגיעה… מי שזה לא יהיה – תודה ענקית מקרב לב!).


זו כנראה כוחה של מוסיקה נפלאה – עשרים שנה אחרי, והיא עדיין טריה ומעניינת ומופלאה כמו ביום שהיא שודרה מעל גלי האתר. הבחירות נפלאות כמו שתמיד היו בתוכניות של מיכל, הכל אפור וגשום ואפל, חסד מופלא.


 


ואז, בעודי מאזין לפסקול של שנות התבגרותי עם חיוך גדול מרוח לי על הפנים, ניב הציגה את "Troy" של שינייד אוקונור, ולבי החסיר פעימה. יש מעט מאוד שירים שכשהם מתנגנים הם זורקים אותי כל-כך חזק לתוך קטעים בהיסטוריה (הדי קצרה) שלי, כמו "טרויה" המופלא, מתוך "האריה והקוברה", אלבום הבכורה הבלתי-רגיל של שינייד מ-1987.


 


את הטקסט המדהים של Troy כתבה לי מישהי שאהבה אותי, כשאני הייתי מאוהב מעל הראש במישהי אחרת, מין תואמת מיכל ניב שכזו, שמילאה את חיי המתבגרים באהבה מטורפת וחסרת סיפוק, סוג מוזר כזה של אהבה. כשהיא כתבה לי את המלים, רוחם היתה ברורה לי, הכאב וחוסר האונים, ובכל-זאת התחבטתי מאוד במשפט "אין עוד טרויה בשבילך/בשבילי לשרוף". השורה הנפלאה הזו הוסיפה לסקרן אותי כאשר Troy הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי ביותר (והוא נותר כזה עד היום).


 


השאלה בדבר המשמעות של טרויה בהקשר הזה, של יחסים אישיים קשים ומתוסבכים, נותרה מעין סימן שאלה עבורי במשך תקופה די ארוכה (אח, הימים החשוכים נטולי האינטרנט ההם…). אבל לבסוף, בשיחה מקרית עם אדם חכם ויודע ספר, התעלומה נפתרה. טרויה האחרת, הנוספת, היא טרויה השנייה של המשורר האירי המפורסם ויליאם באטלר ייטס.


 


"אין טרויה שנייה" (No Second Troy) הוא אחד השירים המפורסמים של ייטס. השיר, המכיל ארבע שאלות רטוריות, שהתשובות אליהן נמצאות למעשה בשיר עצמו, דן ביחסים של ייטס עצמו עם אשה, ש"ממלאת את חייו בסבל", אך נוהגת כך פשוט משום ש" מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה??". השיר מסתיים בהרהור האפוקליפטי "האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?". כן, מצאתי לבסוף את הטרויה שלי, וכמו עוף-החול גם אני קמתי לתחיה עם סוף המסע.


 


 


 


מדוע אאשים אותה שמילאה לי יממות


בסבל, או שלאחרונה היא מלמדת


אנשים בורים דרכים כה אלימות


או משליכה את הרחובות הקטנים עבור הגדולים באמת,


שיש להם רק אומץ המשתווה לתשוקה?


מה יכול היה לגרום לה לשלווה עם נפש


שאצילותה הפכה פשוטה כמו דלקה,


עם יופי כקשת נמתחת, סוג שהוא


לא טבעי בימים אלה שעתה,


שהוא גבוה וגלמוד ונוקשה עד בלי סוף?


מדוע, מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה?


האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?


 


                        ("אין טרויה שניה" / ו. ב. ייטס)


 


 

אין עוד טרויה שניה


אני אזכור זאת


ודבלין בסופת גשמים


ואני יושבת בדשא העמוק בקיץ


מרגישה חמים


 


אני אזכור זאת


כל לילה חסר מנוחה


היינו כה צעירים אז


חשבנו שכל מה


שאנו יכולים לעשות הוא דרך נכונה


 


ואז עברנו


נגנבנו מתחת לעינינו המשגיחה


ואני תוהה לאן אתה הלכת


תגיד לי, מתי האור נגדע?


 


אתה תקום


אתה תחזור


עוף-החול מבין הלהבות


אתה תלמד


 


אתה תקום


אתה תחזור


עבור מי שהנך


אין עוד טרויה


בשבילך לשרוף


 


ואני מעולם לא רציתי לפגוע בך


אני נשבעת, לא התכוונתי


לדברים אשר אמרתי


מעולם לא התכוונתי לעשות את זה לך


בפעם הבאה אשמור את הידיים שלי לעצמי


 


הו, האם היא אוהבת אותך?


מה אתה רוצה לעשות?


האם היא זקוקה לך כמו שאני?


האם אתה אוהב אותה?


האם היא טובה בשבילך?


האם היא אוחזת בך כמו שאני?


 


האם אתה רוצה אותי?


האם עליי ללכת מכאן?


אני יודעת שאתה תמיד אומר לי


שאתה אוהב אותי


רק שלעתים אני תוהה


האם להאמין בכלל?


 


הו, אני אוהבת אותך


אלוהים, אני אוהבת אותך


אני הייתי הורגת דרקון בשבילך


אני אמות


 


אבל אני אקום


ואני אחזור


עוף-החול מהלהבות


אני למדתי


 


אני אקום


אני אחזור


ואתה תראה אותי חוזרת


עבור מי שאני


אין עוד טרויה


בשבילי לשרוף…


 


                        (מתוך "טרויה", מלים: שיניד אוקונור)


 



 


הציפור הכחולה, מסורה כתמיד, הביאה לי בסוף-השבוע הקלטות נפלאות של תוכניות של מיכל ניב ז"ל.


(אני מתנצל מראש שאינני זוכר מביתו של מי היא הגיעה… מי שזה לא יהיה – תודה ענקית מקרב לב!).


זו כנראה כוחה של מוסיקה נפלאה – עשרים שנה אחרי, והיא עדיין טריה ומעניינת ומופלאה כמו ביום שהיא שודרה מעל גלי האתר. הבחירות נפלאות כמו שתמיד היו בתוכניות של מיכל, הכל אפור וגשום ואפל, חסד מופלא.


 


ואז, בעודי מאזין לפסקול של שנות התבגרותי עם חיוך גדול מרוח לי על הפנים, ניב הציגה את "Troy" של שינייד אוקונור, ולבי החסיר פעימה. יש מעט מאוד שירים שכשהם מתנגנים הם זורקים אותי כל-כך חזק לתוך קטעים בהיסטוריה (הדי קצרה) שלי, כמו "טרויה" המופלא, מתוך "האריה והקוברה", אלבום הבכורה הבלתי-רגיל של שינייד מ-1987.


 


את הטקסט המדהים של Troy כתבה לי מישהי שאהבה אותי, כשאני הייתי מאוהב מעל הראש במישהי אחרת, מין תואמת מיכל ניב שכזו, שמילאה את חיי המתבגרים באהבה מטורפת וחסרת סיפוק, סוג מוזר כזה של אהבה. כשהיא כתבה לי את המלים, רוחם היתה ברורה לי, הכאב וחוסר האונים, ובכל-זאת התחבטתי מאוד במשפט "אין עוד טרויה בשבילך/בשבילי לשרוף". השורה הנפלאה הזו הוסיפה לסקרן אותי כאשר Troy הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי ביותר (והוא נותר כזה עד היום).


 


השאלה בדבר המשמעות של טרויה בהקשר הזה, של יחסים אישיים קשים ומתוסבכים, נותרה מעין סימן שאלה עבורי במשך תקופה די ארוכה (אח, הימים החשוכים נטולי האינטרנט ההם…). אבל לבסוף, בשיחה מקרית עם אדם חכם ויודע ספר, התעלומה נפתרה. טרויה האחרת, הנוספת, היא טרויה השנייה של המשורר האירי המפורסם ויליאם באטלר ייטס.


 


"אין טרויה שנייה" (No Second Troy) הוא אחד השירים המפורסמים של ייטס. השיר, המכיל ארבע שאלות רטוריות, שהתשובות אליהן נמצאות למעשה בשיר עצמו, דן ביחסים של ייטס עצמו עם אשה, ש"ממלאת את חייו בסבל", אך נוהגת כך פשוט משום ש" מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה??". השיר מסתיים בהרהור האפוקליפטי "האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?". כן, מצאתי לבסוף את הטרויה שלי, וכמו עוף-החול גם אני קמתי לתחיה עם סוף המסע.


 


 


 


מדוע אאשים אותה שמילאה לי יממות


בסבל, או שלאחרונה היא מלמדת


אנשים בורים דרכים כה אלימות


או משליכה את הרחובות הקטנים עבור הגדולים באמת,


שיש להם רק אומץ המשתווה לתשוקה?


מה יכול היה לגרום לה לשלווה עם נפש


שאצילותה הפכה פשוטה כמו דלקה,


עם יופי כקשת נמתחת, סוג שהוא


לא טבעי בימים אלה שעתה,


שהוא גבוה וגלמוד ונוקשה עד בלי סוף?


מדוע, מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה?


האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?


 


                        ("אין טרויה שניה" / ו. ב. ייטס)


 


 

אין עוד טרויה שניה


אני אזכור זאת


ודבלין בסופת גשמים


ואני יושבת בדשא העמוק בקיץ


מרגישה חמים


 


אני אזכור זאת


כל לילה חסר מנוחה


היינו כה צעירים אז


חשבנו שכל מה


שאנו יכולים לעשות הוא דרך נכונה


 


ואז עברנו


נגנבנו מתחת לעינינו המשגיחה


ואני תוהה לאן אתה הלכת


תגיד לי, מתי האור נגדע?


 


אתה תקום


אתה תחזור


עוף-החול מבין הלהבות


אתה תלמד


 


אתה תקום


אתה תחזור


עבור מי שהנך


אין עוד טרויה


בשבילך לשרוף


 


ואני מעולם לא רציתי לפגוע בך


אני נשבעת, לא התכוונתי


לדברים אשר אמרתי


מעולם לא התכוונתי לעשות את זה לך


בפעם הבאה אשמור את הידיים שלי לעצמי


 


הו, האם היא אוהבת אותך?


מה אתה רוצה לעשות?


האם היא זקוקה לך כמו שאני?


האם אתה אוהב אותה?


האם היא טובה בשבילך?


האם היא אוחזת בך כמו שאני?


 


האם אתה רוצה אותי?


האם עליי ללכת מכאן?


אני יודעת שאתה תמיד אומר לי


שאתה אוהב אותי


רק שלעתים אני תוהה


האם להאמין בכלל?


 


הו, אני אוהבת אותך


אלוהים, אני אוהבת אותך


אני הייתי הורגת דרקון בשבילך


אני אמות


 


אבל אני אקום


ואני אחזור


עוף-החול מהלהבות


אני למדתי


 


אני אקום


אני אחזור


ואתה תראה אותי חוזרת


עבור מי שאני


אין עוד טרויה


בשבילי לשרוף…


 


                        (מתוך "טרויה", מלים: שיניד אוקונור)


 



 


הציפור הכחולה, מסורה כתמיד, הביאה לי בסוף-השבוע הקלטות נפלאות של תוכניות של מיכל ניב ז"ל.


(אני מתנצל מראש שאינני זוכר מביתו של מי היא הגיעה… מי שזה לא יהיה – תודה ענקית מקרב לב!).


זו כנראה כוחה של מוסיקה נפלאה – עשרים שנה אחרי, והיא עדיין טריה ומעניינת ומופלאה כמו ביום שהיא שודרה מעל גלי האתר. הבחירות נפלאות כמו שתמיד היו בתוכניות של מיכל, הכל אפור וגשום ואפל, חסד מופלא.


 


ואז, בעודי מאזין לפסקול של שנות התבגרותי עם חיוך גדול מרוח לי על הפנים, ניב הציגה את "Troy" של שינייד אוקונור, ולבי החסיר פעימה. יש מעט מאוד שירים שכשהם מתנגנים הם זורקים אותי כל-כך חזק לתוך קטעים בהיסטוריה (הדי קצרה) שלי, כמו "טרויה" המופלא, מתוך "האריה והקוברה", אלבום הבכורה הבלתי-רגיל של שינייד מ-1987.


 


את הטקסט המדהים של Troy כתבה לי מישהי שאהבה אותי, כשאני הייתי מאוהב מעל הראש במישהי אחרת, מין תואמת מיכל ניב שכזו, שמילאה את חיי המתבגרים באהבה מטורפת וחסרת סיפוק, סוג מוזר כזה של אהבה. כשהיא כתבה לי את המלים, רוחם היתה ברורה לי, הכאב וחוסר האונים, ובכל-זאת התחבטתי מאוד במשפט "אין עוד טרויה בשבילך/בשבילי לשרוף". השורה הנפלאה הזו הוסיפה לסקרן אותי כאשר Troy הפך להיות אחד מהשירים האהובים עליי ביותר (והוא נותר כזה עד היום).


 


השאלה בדבר המשמעות של טרויה בהקשר הזה, של יחסים אישיים קשים ומתוסבכים, נותרה מעין סימן שאלה עבורי במשך תקופה די ארוכה (אח, הימים החשוכים נטולי האינטרנט ההם…). אבל לבסוף, בשיחה מקרית עם אדם חכם ויודע ספר, התעלומה נפתרה. טרויה האחרת, הנוספת, היא טרויה השנייה של המשורר האירי המפורסם ויליאם באטלר ייטס.


 


"אין טרויה שנייה" (No Second Troy) הוא אחד השירים המפורסמים של ייטס. השיר, המכיל ארבע שאלות רטוריות, שהתשובות אליהן נמצאות למעשה בשיר עצמו, דן ביחסים של ייטס עצמו עם אשה, ש"ממלאת את חייו בסבל", אך נוהגת כך פשוט משום ש" מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה??". השיר מסתיים בהרהור האפוקליפטי "האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?". כן, מצאתי לבסוף את הטרויה שלי, וכמו עוף-החול גם אני קמתי לתחיה עם סוף המסע.


 


 


 


מדוע אאשים אותה שמילאה לי יממות


בסבל, או שלאחרונה היא מלמדת


אנשים בורים דרכים כה אלימות


או משליכה את הרחובות הקטנים עבור הגדולים באמת,


שיש להם רק אומץ המשתווה לתשוקה?


מה יכול היה לגרום לה לשלווה עם נפש


שאצילותה הפכה פשוטה כמו דלקה,


עם יופי כקשת נמתחת, סוג שהוא


לא טבעי בימים אלה שעתה,


שהוא גבוה וגלמוד ונוקשה עד בלי סוף?


מדוע, מה עוד יכלה לעשות שהרי היא מה שהינה?


האם היתה לה עוד טרויה לשרוף?


 


                        ("אין טרויה שניה" / ו. ב. ייטס)


 


 

הנטיות (הדי מגעילות) של אוחובסקי

 


רבות כבר נכתב על הקשר המתמיד והמסוכן בין עיתונאים למושא כתיבתם. בארצנו הקטנטונת, שבה הרעיון של אתיקה הוא ממנה והלאה, מעולם לא היה הקשר בין העיתונאי לבין האדם אותו הוא אמור לסקר כה קרוב, מסתחבק ולא אובייקטיבי: אורי דן, הסנשו-פנשו של ראש הממשלה, משמש ככתב פוליטי בערוץ 1; המאמן הלאומי מטפח קשרי ידידות עם כתבי הספורט הבכירים (ראו כתבות נרחבות בעניין בעיתוני סוף שהבוע); וכמובן, בביצת התרבות כתבי התרבות ומיטב אמנינו – אנשי קולנוע, ספר ומוזיקה – שותים באותם הברים, הולכים לאותם בתי קפה ונהנים לפרגן זה לזה מעל כל במה.



אותי כל העניין די מחליא, עליי להודות, אולם מזמן השלמתי איתו. מה גם שאני דואג לשמור מרחק הן מהעולם הזה והן מהעולם הזה. נאמן למורשת של גראוצ'ו מארקס אני מעדיף לא להצטרף לשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו בידיים פתוחות. נו, טוב. אז למה נדרשתי לעניין הזה?  הכל בגלל הטור של גל אוחובסקי ב"עכבר העיר" ("הנטיות של אוחובסקי").


 


כן, אני מהקוראים של אוחובסקי. בדרך-כלל אני דווקא אוהב את הכתיבה שלו, על מוזיקה ובכלל, גם אם הוא מצליח להביא לי את הקריזה מדי פעם (למשל, סיכום השנה במוזיקה העברית השערורייתי שלו). ובכל-זאת, אין עוררין על פועלו של אוחובסקי, הן בעיתונות התרבות והן בתרבות בכלל (כתיבה, תסריטאות ועוד). דווקא בגלל זה – פועלו הדואלי בשני העולמות – הייתי מצפה ממנו ליתר זהירות כשהוא נדרש לטפל בתחומים הקרובים לליבו. דווקא בגלל זה, הטור שלו השבוע, תחת הכותרת "מכתב אישי לאבי בניהו" גרם לי לתחושת קבס נוראית (ביטוי, אגב,  בו משתמש אוחובסקי בטור. לא נגעתי…).


 


ומה רוצה אוחובסקי מבניהו?   ובכן, הוא נדרש למדיניות "הדלת הסגורה" של גלגל"צ. כן, עוד פעם הפלייליסט. "חייבים לרענן את רשימות השידור בגלגל"צ", הוא כותב, "להוריד את כמות השירים הישנים ולתת הרבה יותר מקום בשעות השיא למוזיקה חדשה". לכאורה, שום דבר רע, חוץ מכך שהעניין כבר נאמר ונטחן מספר פעמים רב הזהה אולי רק למספר ההשמעות של "אדוני" של רוני, ובכל זאת טוב שגם אייקון כמו אוחובסקי אומר את הדברים. אז מה בעצם אני רוצה מהאיש?


 


ובכן, אוחובסקי מביא דוגמה לטענתו. ובכן, ילדים, איזה אלבום אוחובסקי הצטער לראות נדחק לאלמוניות בשל השיטה הגלגל"צית?    אלג'יר?  ארי גורלי??  רות דולורס-וייס??? בתי???!!!  הגזמתם. "לפני חודש", הוא כותב, "יצא לאור תקליטם של היונים, שאחד מהם הוא חברי הטוב גיא אסיף. זה פרויקט חסר תקדים, בדיוק ההיפך מנוסטלגיה מתקתקת… זו פעולה שעליה הם ראויים לפרס שרת החינוך… ואכן הביקורות כולן היללו את הדיסק הזה, ששמו "אז היה אז". הרדיו הגיב כצפוי. ברשת גימל התנפלו… גם ברדיו תל אביב ושאר התחנות האיזוריות הבינו שזה פופ ישראלי עדכני במיטבו. ומי לא השמיע את השירים אף פעם? גלגל"צ".


 


הבנתם את זה?   כל העניין הגדול סביב גלגל"צ ובניהו בגלל שהם לא השמיעו מספיק את הדיסק של החברים שלו. באמת לא בסדר. מסע יחסי הציבור המטורף סביב האלבום הדי זניח של "היונים" לא הספיק לו;  הקשרים האישיים של גיאגיא אסיף ושאר חברי הלהקה עם מיטב העיתונאים, שהובילו לכתבות שער שלא היו מביישות אלבומים חדשים (ומקוריים) לא מספקים; העובדה שהחלק הראשון של הסדרה, מבית היוצר של פוליאנה פראנק, שהיה לטעמי משובח הרבה יותר, לא זכה לעשירית הרעש והצלצולים שזכה "אז היה אז" לא מזיזה לו; העניין שכל תחנות הרדיו משמיעות את האלבום, עניין שהרבה אמנים חדשים ומוכשרים היו מייחלים לו בחלומותיהם הוורודים ביותר, לא נכנס בכלל לשיקוליו. לא, בניהו לא השמיע את "היונים, אז אוחובסקי כועס על בניהו. באמת לא בסדר מצדו של בניהו.


 



            אוחובסקי ולידר. קבס נוראי.


 


וכאילו להכעיס, אם זה לא קרה לכם עד הנקודה הזו, אוחובסקי מסיים את הטור בדיון בעברי לידר, "אחד האמנים היחידים שכן עוברים את מערכת הסינון". מה הבעיה עכשיו, אוחובסקי?  "טוב שהם משמיעים כל שיר חדש של לידר ושל אביתר בנאי ושל אהוד בנאי ושל ברי סחרוף, אבל זה לא חייב להיעצר שם", הוא כותב, "למעשה, אם הם היו מוסיפים לפליילסט אחת לחודש שיר לועזי חדש שלידר אוהב, כבר היה מצבנו משתפר בהרבה". הבנת את זה, בניהו? בפשטות ובישירות, הנה הרצפט: כל אלבום שמוציא חבר, קרוב או ידיד המשפחה של אוחובסקי, יש לזכות בהשמעות רבות. בין שיר אחד מאלבום של חבר של אוחובסקי לשיר אחר של קרוב של אוחובסקי, אפשר בהחלט לשאול את עברי לידר מה בא לו לשמוע ולהשמיע שירים שהוא אוהב (אגב, מעניין אם אוחובסקי בעד שירים שנכללו בפסקולים לסרטים שהוא כתב, ועברי לידר אהב כל-כך עד שהעתיק מהם?  J)


 


ואם כבר לידר, אז אוחובסקי מנצל את העשר שורות שעוד נותרו לו בטור כדי בו-זמנית גם לפרגן לאלבום של עברי לידר ("חבר", זוכרים?) וגם להיכנס במי שהעזו להביא ביקורת על האלבום האחרון שלו: "היה לי ברור שהדיסק החדש שלו יחטוף אש. אז קראתי את כל מה שכתבו המבקרים האחרים [!!!] ונדמה לי שרבים מהם לא ממש הקשיבו לו, אולי פעם וחצי, ובעיקר כתבו דעה שהכינו מראש בבית…". ועוד כותב אוחובסקי: "אם אתה צעיר שחייב להפגין שרירים, לידר המצליח הוא האיש להיכנס בו… אולי הצרה היא שכמו בגלגל"צ רוב הצעירים בגילם בתקשורת הישראלית הם למעשה זקנים בנפשם…".


 


ובכן, הנה וידוי מסוכן: אני צעיר יחסית בגילי (בטח ביחס לאוחובסקי), ושנאתי את האלבום של עברי לידר. שמעתי אותו פעם וחצי, כי פשוט לא ראיתי כל טעם להשקיע עוד זמן באלבום הממוסחר והמשעמם הזה, שהשיר הטוב ביותר בו הוא פשוט העתקה בוטה. שום שרירים, שום מצליח ושום בטיח. פשוט אלבום רע, מאיש צעיר, שעושה מוזיקה משעממת וממוסחרת, כאילו היה זקן בבית אבות, אלא שלצדו עומד חברו הטוב אוחובסקי, ונוהם ונושך (שום רמיזה סקסיסטית…) כל מי שמעז לומר אחרת.


היה עדיף לכולם שגל היקר ימשיך לפרגן ללידר בסרטים אותם הוא כותב (ומביים ה"בעל" האוהב) ולא יפגין את הדעות הכל-כך לא אובייקטיביות וכל-כך לא רציניות מעל דפי עיתון.


 


לפני כחודש הספיד אותו אוחובסקי את העיתונות הכתובה בטור שלו. הוא כתב שחלה הדרדרות עמוקה ברמת הכתיבה, שלוותה גם בירידת שכר עצומה עליה הרחיב אותו אוחובסקי (כמובן, מנקודה אישית). חבל שבטור השבוע הוא מספק הוכחה חותכת לכל אלה שחיפשו לכך שהעיתונות הישראלית הגיעה על סף פשיטת רגל, לא כלכלית כי אם מוסרית, וכי מי שמחפש כיום חוות דעת אובייקטיבית ורצינית לגבי כל נושא – פוליטיקה כביקורת אלבומים – בוחר לעשות זאת בפורמטים אחרים, דוגמת הפורומים או הבלוגים. עם נטיות מגעילות כמו אלו שאותן הפגין אוחובסקי בטורו ביום שישי, מקומה של העיתונות הכתובה אינו אלא רק כעטיפה לדגים…


 

הנטיות (הדי מגעילות) של אוחובסקי

 


רבות כבר נכתב על הקשר המתמיד והמסוכן בין עיתונאים למושא כתיבתם. בארצנו הקטנטונת, שבה הרעיון של אתיקה הוא ממנה והלאה, מעולם לא היה הקשר בין העיתונאי לבין האדם אותו הוא אמור לסקר כה קרוב, מסתחבק ולא אובייקטיבי: אורי דן, הסנשו-פנשו של ראש הממשלה, משמש ככתב פוליטי בערוץ 1; המאמן הלאומי מטפח קשרי ידידות עם כתבי הספורט הבכירים (ראו כתבות נרחבות בעניין בעיתוני סוף שהבוע); וכמובן, בביצת התרבות כתבי התרבות ומיטב אמנינו – אנשי קולנוע, ספר ומוזיקה – שותים באותם הברים, הולכים לאותם בתי קפה ונהנים לפרגן זה לזה מעל כל במה.



אותי כל העניין די מחליא, עליי להודות, אולם מזמן השלמתי איתו. מה גם שאני דואג לשמור מרחק הן מהעולם הזה והן מהעולם הזה. נאמן למורשת של גראוצ'ו מארקס אני מעדיף לא להצטרף לשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו בידיים פתוחות. נו, טוב. אז למה נדרשתי לעניין הזה?  הכל בגלל הטור של גל אוחובסקי ב"עכבר העיר" ("הנטיות של אוחובסקי").


 


כן, אני מהקוראים של אוחובסקי. בדרך-כלל אני דווקא אוהב את הכתיבה שלו, על מוזיקה ובכלל, גם אם הוא מצליח להביא לי את הקריזה מדי פעם (למשל, סיכום השנה במוזיקה העברית השערורייתי שלו). ובכל-זאת, אין עוררין על פועלו של אוחובסקי, הן בעיתונות התרבות והן בתרבות בכלל (כתיבה, תסריטאות ועוד). דווקא בגלל זה – פועלו הדואלי בשני העולמות – הייתי מצפה ממנו ליתר זהירות כשהוא נדרש לטפל בתחומים הקרובים לליבו. דווקא בגלל זה, הטור שלו השבוע, תחת הכותרת "מכתב אישי לאבי בניהו" גרם לי לתחושת קבס נוראית (ביטוי, אגב,  בו משתמש אוחובסקי בטור. לא נגעתי…).


 


ומה רוצה אוחובסקי מבניהו?   ובכן, הוא נדרש למדיניות "הדלת הסגורה" של גלגל"צ. כן, עוד פעם הפלייליסט. "חייבים לרענן את רשימות השידור בגלגל"צ", הוא כותב, "להוריד את כמות השירים הישנים ולתת הרבה יותר מקום בשעות השיא למוזיקה חדשה". לכאורה, שום דבר רע, חוץ מכך שהעניין כבר נאמר ונטחן מספר פעמים רב הזהה אולי רק למספר ההשמעות של "אדוני" של רוני, ובכל זאת טוב שגם אייקון כמו אוחובסקי אומר את הדברים. אז מה בעצם אני רוצה מהאיש?


 


ובכן, אוחובסקי מביא דוגמה לטענתו. ובכן, ילדים, איזה אלבום אוחובסקי הצטער לראות נדחק לאלמוניות בשל השיטה הגלגל"צית?    אלג'יר?  ארי גורלי??  רות דולורס-וייס??? בתי???!!!  הגזמתם. "לפני חודש", הוא כותב, "יצא לאור תקליטם של היונים, שאחד מהם הוא חברי הטוב גיא אסיף. זה פרויקט חסר תקדים, בדיוק ההיפך מנוסטלגיה מתקתקת… זו פעולה שעליה הם ראויים לפרס שרת החינוך… ואכן הביקורות כולן היללו את הדיסק הזה, ששמו "אז היה אז". הרדיו הגיב כצפוי. ברשת גימל התנפלו… גם ברדיו תל אביב ושאר התחנות האיזוריות הבינו שזה פופ ישראלי עדכני במיטבו. ומי לא השמיע את השירים אף פעם? גלגל"צ".


 


הבנתם את זה?   כל העניין הגדול סביב גלגל"צ ובניהו בגלל שהם לא השמיעו מספיק את הדיסק של החברים שלו. באמת לא בסדר. מסע יחסי הציבור המטורף סביב האלבום הדי זניח של "היונים" לא הספיק לו;  הקשרים האישיים של גיאגיא אסיף ושאר חברי הלהקה עם מיטב העיתונאים, שהובילו לכתבות שער שלא היו מביישות אלבומים חדשים (ומקוריים) לא מספקים; העובדה שהחלק הראשון של הסדרה, מבית היוצר של פוליאנה פראנק, שהיה לטעמי משובח הרבה יותר, לא זכה לעשירית הרעש והצלצולים שזכה "אז היה אז" לא מזיזה לו; העניין שכל תחנות הרדיו משמיעות את האלבום, עניין שהרבה אמנים חדשים ומוכשרים היו מייחלים לו בחלומותיהם הוורודים ביותר, לא נכנס בכלל לשיקוליו. לא, בניהו לא השמיע את "היונים, אז אוחובסקי כועס על בניהו. באמת לא בסדר מצדו של בניהו.


 



            אוחובסקי ולידר. קבס נוראי.


 


וכאילו להכעיס, אם זה לא קרה לכם עד הנקודה הזו, אוחובסקי מסיים את הטור בדיון בעברי לידר, "אחד האמנים היחידים שכן עוברים את מערכת הסינון". מה הבעיה עכשיו, אוחובסקי?  "טוב שהם משמיעים כל שיר חדש של לידר ושל אביתר בנאי ושל אהוד בנאי ושל ברי סחרוף, אבל זה לא חייב להיעצר שם", הוא כותב, "למעשה, אם הם היו מוסיפים לפליילסט אחת לחודש שיר לועזי חדש שלידר אוהב, כבר היה מצבנו משתפר בהרבה". הבנת את זה, בניהו? בפשטות ובישירות, הנה הרצפט: כל אלבום שמוציא חבר, קרוב או ידיד המשפחה של אוחובסקי, יש לזכות בהשמעות רבות. בין שיר אחד מאלבום של חבר של אוחובסקי לשיר אחר של קרוב של אוחובסקי, אפשר בהחלט לשאול את עברי לידר מה בא לו לשמוע ולהשמיע שירים שהוא אוהב (אגב, מעניין אם אוחובסקי בעד שירים שנכללו בפסקולים לסרטים שהוא כתב, ועברי לידר אהב כל-כך עד שהעתיק מהם?  J)


 


ואם כבר לידר, אז אוחובסקי מנצל את העשר שורות שעוד נותרו לו בטור כדי בו-זמנית גם לפרגן לאלבום של עברי לידר ("חבר", זוכרים?) וגם להיכנס במי שהעזו להביא ביקורת על האלבום האחרון שלו: "היה לי ברור שהדיסק החדש שלו יחטוף אש. אז קראתי את כל מה שכתבו המבקרים האחרים [!!!] ונדמה לי שרבים מהם לא ממש הקשיבו לו, אולי פעם וחצי, ובעיקר כתבו דעה שהכינו מראש בבית…". ועוד כותב אוחובסקי: "אם אתה צעיר שחייב להפגין שרירים, לידר המצליח הוא האיש להיכנס בו… אולי הצרה היא שכמו בגלגל"צ רוב הצעירים בגילם בתקשורת הישראלית הם למעשה זקנים בנפשם…".


 


ובכן, הנה וידוי מסוכן: אני צעיר יחסית בגילי (בטח ביחס לאוחובסקי), ושנאתי את האלבום של עברי לידר. שמעתי אותו פעם וחצי, כי פשוט לא ראיתי כל טעם להשקיע עוד זמן באלבום הממוסחר והמשעמם הזה, שהשיר הטוב ביותר בו הוא פשוט העתקה בוטה. שום שרירים, שום מצליח ושום בטיח. פשוט אלבום רע, מאיש צעיר, שעושה מוזיקה משעממת וממוסחרת, כאילו היה זקן בבית אבות, אלא שלצדו עומד חברו הטוב אוחובסקי, ונוהם ונושך (שום רמיזה סקסיסטית…) כל מי שמעז לומר אחרת.


היה עדיף לכולם שגל היקר ימשיך לפרגן ללידר בסרטים אותם הוא כותב (ומביים ה"בעל" האוהב) ולא יפגין את הדעות הכל-כך לא אובייקטיביות וכל-כך לא רציניות מעל דפי עיתון.


 


לפני כחודש הספיד אותו אוחובסקי את העיתונות הכתובה בטור שלו. הוא כתב שחלה הדרדרות עמוקה ברמת הכתיבה, שלוותה גם בירידת שכר עצומה עליה הרחיב אותו אוחובסקי (כמובן, מנקודה אישית). חבל שבטור השבוע הוא מספק הוכחה חותכת לכל אלה שחיפשו לכך שהעיתונות הישראלית הגיעה על סף פשיטת רגל, לא כלכלית כי אם מוסרית, וכי מי שמחפש כיום חוות דעת אובייקטיבית ורצינית לגבי כל נושא – פוליטיקה כביקורת אלבומים – בוחר לעשות זאת בפורמטים אחרים, דוגמת הפורומים או הבלוגים. עם נטיות מגעילות כמו אלו שאותן הפגין אוחובסקי בטורו ביום שישי, מקומה של העיתונות הכתובה אינו אלא רק כעטיפה לדגים…