חלומות נעימים באמת

"לפני כמה שנים מכרתי את הרכב הפרטי שלי. קבעתי עם איזו בחורה שהתעניינה באיזה מוסך באזור התעשייה של חולון, וכשהגעתי למקום היא ביקשה שנחכה כמה דקות לידיד שלה שצריך להגיע ולעזור לה. אחרי כמה דקות הגיע בחור, עם חיוך מוכר וקרחת מוכרת עוד יותר – דודי לוי. הוא ניגש ישר לעבודה, הסתכל, בדק ואז אמר את דעתו. הוא לא אמר לי מי הוא, לא ניסה להשתמש בפרסונה שלו, פשוט בא לעשות את העבודה וללכת לדרכו. בעיניי, העניין הזה מסמל יותר מכל את הקריירה של דודי לוי, ואת העובדה שאני – בלי ממש להכיר אותו – מאוד אוהב את הבחור…"


 



 


ביקורת על "החיים הם חלום, האלבום החדש של דודי לוי, מתפרסמת היום בפורום המוזיקה ישראלית של YNET.


תהנו!



 

המדור עם הקיטור (שבוע 07/05)

 


הו-הא, מה קרה?  השמן אכל אותה!!!


 


מאורע נדיר בחיים הפוליטיים הישראליים – היועץ המשפטי לממשלה, מזוז-הצידה, החליט להגיש כתב אישום נגד עמרי שרון בפרשת "חברות הקש". עם זאת, גם הפעם, השמן הגדול, ראש הממשלה של כולנו, יוצא ללא כתב אישום, מ"חוסר ראיות מספיקות".


 


כמובן שהעניין לא מסתיים כאן. השמן הוא חבר-כנסת, כך שצריך לערוך לו שימוע, להסיר את חסינותו ורק אחרי כן לשים אותו בתא קטן ולשכוח איפה שמנו את המפתח. אם הכל יילך כשורה, לפחות ניפטר מעונשו של זה. אם, כרגיל, משהו ישתבש, אז אבאל'ה יוכל להיות גאה בשמן הקטן שלו, שהולך בדרכי אבא, באש ובמים, בשקר ובפלילי.


 


 


 


אגב, בצעד נדיר ומפליא, עמרי שרון למעשה מודה בכל המיוחס לו, ולוקח את כל האחריות למעשים על עצמו. בעגה הפלילית יש שם לאחד כזה: קוף. קוף הוא מי שמודה באחריות לפשע, כדי לפטור מהאחריות את המבצע האמיתי, בדרך כלל פושע גדול ממנו. נשמע מוכר, מה? 


 


כלומר, ילדים, יש כאן שתי אפשרויות, האחת רעה והשניה רעה גם-כן: או שהשמן הוא באמת קוף, ואז ראש הממשלה שלנו  הוא אדם המסוגל לשלוח את הבן שלו לכלא ולהרוס את שמו הטוב, וכל זאת רק כדי לצאת מהעניין המכוער בשלום, או שהשמן באמת תיחמן את אבא, ואבא לא ידע ולא שמע ולא הבין, ואז ראש הממשלה שלנו הוא דביל וחרש ודי אוטיסט.


 


כך או כך, המצב חרא. לפחות אפשר להתנחם בזה שהשמן, לעת עתה, אכל אותה.



 


 


הגיון תחבורתי בריא


 


בישיבה מיוחדת של ועדת הכלכלה של הכנסת בנושא הסעות תלמידים דנו בתקנה המעניקה היתר למסיעי ילדים להוביל שלושה (!!!) תלמידים במושב אחד מבלי להתקין חגורות בטיחות (תקנה 84ז', אם זה מעניין מישהו). נציג משרד התחבורה הופיע לפני הוועדה וטען במפתיע כי המצב הנוכחי בטוח יותר מהאלטרנטיבה. והרי ההגיון מאחורי הטענה: משרד התחבורה משוכנע כי הקטנת מספר התלמידים בכל אוטובוס יעלה את הסיכון לתאונות דרכים, זאת משום שיהיו יותר כלי רכב שמסיעים תלמידים על הכביש.


 


הגיון בריא שכזה דווקא מוצא חן בעיניי. לפי ההגיון הזה יש לאפשר הסעה של שמונה עד עשרה בני אדם בכל כלי רכב פרטי, וכך להקטין את הסיכון לתאונות דרכים בכלל במדינה (ותודה לח"כ יולי תמיר על הרעיון המקורי), לצוות לפחות עשרים חיילים ביחד בכל שמירה/מבצע/סיור שגרתי וכך להפחית את הסיכוי לפצועים/הרוגים כתוצאה מתאונה/ירי/פיגוע, או אולי לאחד כמה משרדים ממשלתיים יחד למשרד אחד וכך להוריד למינימום את הסיכוי לשמוע טענות שטותיות בנושאים חשובים כמו חיי אדם…



 


 


עוד בגרמניה היה הגיון בריא…


 


הגיון בריא של משרדי ממשלה איננו נחלתנו הבלעדית, גם אם זה נראה ככה לפעמים. הנה, בגרמניה, שוקלים לשלול מצעירה את דמי האבטלה שלה מכיוון שסירבה לקבל עבודה כ…זונה. הזנות בגרמניה חוקית מזה שנתיים, ולכן בתי זונות הוכנסו למאגר העבודות של לשכת העבודה הגרמנית. ה"דיילי טלגרף" מדווח כי זה אינו המקרה הראשון של אירוע מסוג זה בגרמניה, וכי מספר נשים כבר קיבלו הצעות עבודה לעבוד בשירות שיחות מין וכדוגמניות עירום.


 


עכשיו נשאלת השאלה איזו תוכנית ישמח ביביהו לאמץ כאן קודם: "תוכנית הבורסה", שבה ישלח את הטובות בבנותינו לתל-ברוך, לבורסה או סתם למכונים שביפו, כדי שיוכל להתגאות בצמצום האבטלה וביצירת מקומות עבודה, או "מיסוי שוק הבשר", שבה יחליט למסות את הזונות, הסרסורים ומכוני הליווי, כדי להוריד את נטל המס הכבד מכולנו (ובמיוחד מחבריו העשירים).


  


 


שב בלול


 


חוקרי משטרת ההגירה לא האמינו השבוע, כשמצאו 14 עובדים תאילנדים מתגוררים בתוך לולי אווזים, לצד האווזים אותם פיטמו, במושב בן זכאי שבשפלה. השוטרים גילו כי הפועלים, שהגיעו לארץ עם היתר עבודה, אינם חוקיים כיוון שברחו ממעסיקיהם. המעסיקים החדשים ניצלו את העובדה שהם אינם חוקיים ואין אחריהם מעקב, ושיכנו אותם לצד העופות.


 


תנאי המגורים שהתגלו לעיני השוטרים היו מזעזעים: כל פועל ישן ב"מיטה" מאולתרת, במבנה לול שכולל רק גג, ללא קירות. מעל המיטות פרוסות שמיכות. בנוסף, מתחת ללול זרמו מי הביוב עם הצואה והשתן של העופות, דבר המהווה סכנה לבריאות. התוצאה: "העובדים נעצרו וכעת מנסים במשטרה לאתר את בעל הלולים".


 


הבנתם את זה?  קודם כל, עצרו את העובדים וזרקו אותם לתא מעצר היכן שהוא (שזה, אגב, שדרוג רציני מהלול שבו הם חיו קודם). אחר כך, "ינסו" לאתר את בעל הלולים. סביר להניח שלא יצליחו. כלומר, סביר להניח שמכל העניין הזה מי ששוב יידפקו הם התאילנדים.


 


והערת אגב – בכלל לא מפליא שמי שאחראי לפעולה המזעזעת של פיטום אווזים חי לו בשלום עם פעולה לא פחות מזעזעת של ניצול בני אדם.


 


 


צאו לנו מהווריד!


 


במיפקדת הרפואה הראשית של צה"ל חשפו השבוע שלל המצאות חדשניות: גלולה שמשדרת את נתוני גופו של החייל בזמן שהוא נמצא בפעילות בשטח. הגלולה, שהיא בעצם משדר זעיר, תמדוד את חום גופו של החייל, תקבע אם הוא תשוש ותעביר נתונים נוספים על מצבו הפיזיולוגי ממרחקים גדולים; "משקפי ערנות", שיבחנו את האישון ואת גלגל העין ויקבעו אם החייל שמרכיב אותם מותש או שהוא מסוגל לתפקד בצורה תקינה; ושעון יד עם מערכת אולטרה-סאונד שיוכל להתריע מבעוד מועד על התייבשות של חייל או שינויים אחרים בגופו.  


 


לא להאמין – מי שהמציא את המונח "נכנסים לווריד" ידע בדיוק על מה הוא מדבר. בצבא מסבירים את שלל


הצעצועים החדשים בנסיון להימנע מבדיקות פולשניות בגוף החייל, אלא שעם הגלולה, המשקפיים והשעון נראה שהמרחק קצר מאוד מחייל לרובוט. וחוץ מזה, נניח שבאמת כל הצעצועים האלה יעבדו כהלכה, האם המפקדים האחראים על החיילים יתייחסו אליהם???   אני כבר יכול לדמיין את התסריט שבו מגיע חייל למפקד ואומר לו: "המפקד, הגלולה אומרת שאני תשוש. אני צריך ללכת לישון" או: "המפקד, המשקפיים אומרים שאני לא יכול לנהוג יותר. אני חייב ללכת לישון", ואז המפקד אומר לו: "עזוב אותי, באמא שלך, מהשטויות האלה. קח שני אקמול ותעוף לי מהעיניים".


 


אני עדיין מחכה להמצאה המהפכנית באמת – כובע ממיין (ע"ע הארי פוטר) שיקבע אם אדם יכול לשמש מפקד של חיילים. פריט חובה בבקו"ם ובבית ספר לקצינים בשנת 2022, אינשאללה.


 


 


SMS מלב אל לב


 


ועוד המצאות מתחום הרפואה – מדענים הולנדים הודיעו כי הצליחו להשתיל משדר סלולרי בליבו של חולה לב בן 42. המכשיר הקטן משדר הודעות אס-אמ-אס המעדכנות בזמן אמת על פעילות הלב. המשדר הקטנטן הושתל לפני כחודש בקוצב הלב של החולה, הוא פועל באמצעות רשת GSM והוא משגר אוטומטית נתונים קרדיולוגיים וגם אזהרות במקרה שקצב פעימות הלב גבוה מדי. ההודעות מגיעות היישר לידי אתר אינטרנט המנוהל על-ידי קרדיולוגים מקצועיים.


 


מעניין אם מישהו ב"כוכב נולד" כבר מתעניין בהמצאה. רק תחשבו על היישומים האפשריים: SMS אוטומטי מהלב שלכם לטובת הכוכב האהוב עליכם. בלי מניפוליציות, בלי רמאויות. מי שבאמת מרגש אותכם, וגורם לכם דפיקות לא סדירות, הוא-הוא שיקבל את הקול שלכם.


 


ואפשר גם להוסיף משדר שיותקן באיזור המוח, וידווח כמה נזק נגרם בכל צפייה. ההודעות יגיעו הישר לידי נוירולוגים מקצועיים. השירות בתשלום, כמובן.


 


 


אח גדול ברשת


 


ועוד מ"האח גדול" –  חברה ישראלית יצרה מכשיר המסוגל לזהות אם משתמש אינטרנט הוא מבוגר או ילד לפי… סריקת עצם. קראתם נכון. המערכת בודקת את גיל המשתמש על-ידי מכשיר אולטרא-סאונד קטן המתחבר למחשב ומוודא את גילו של המשתמש. המטרה, כמובן, למנוע מילדים לגלוש באתרים של מבוגרים, ואינטרקציה פסולה בין מבוגרים לילדים.


 


זה שהרעיון מופרך ומגוחך, זה בטוח. האם הורה באמת יכניס את ידו של ילדו לתוך מכשיר עינויים שכזה?  לא נראה לי. וממילא הילדים של היום חכמים הרבה יותר מאיתנו, ואני בטוח שמכשול קטן כמו זה לא יעכב את מוחותיהם הסקרנים בדרך למקומות אליהם הם רוצים להגיע.


 


זה שהרעיון נחוץ, אני ממש לא בטוח. המחשבה שהתקבעה אצל כולנו שהאינטרנט הוא מקום מלא באנשים רעים נראית קצת מגוחכת, אם מישהו קורא עיתונים ושומע חדשות. בחיים האמיתיים גילוי עריות ופדופיליה נפוצים ממש כמו ברשת (אולי יותר), ושם אף אחד לא משקיע באבטחה או זיהוי גיל המשתמש.


 


מה שנחוץ באמת זה "אח גדול" בדמות משטרה אמיתית ופעלתנית, שתרחיק מקרבנו את העבריינים, בין אם ברשת ובין אם בחיים האמיתיים.


 


 


ברווז, אתה חסר!


 


ולסיום, כמדור סאטירה (אבל בקטנה…), אי אפשר להתעלם מהמכות הקשות שנוחתות על הז'אנר בזמן האחרון. תחילה אפרים קישון, והשבוע דודו גבע – מניחים את העט המושחזת ונפרדים לשלום.


 


אני חייב להודות שעם אפרים קישון לא היה לי הרבה. הוא לא ממש הצחיק אותי (אפילו לא בסרטים שלו), לא ממש התעמקתי בכתביו. קישון היה הסטיריקן של הדור של סבא שלי, אולי של ההורים שלי.


 


אבל דודו גבע הצחיק אותי מאוד. הקריקטורות שלו, הסאטירות שלו, העובדה שהוא היה "ילד רע" כזה ולא פחד מהומור מתוחכם ומכות מתחת לחגורה, משכו אותי אליו. בין אם זה היה ב-Zoo  ארץ Zoo, יוסף ואחיו, הדרך אל האושר או הברווז ב"העיר", דודו גבע הסב לי הרבה חיוכים במרוצת השנים האחרונות.


 


השבוע, עם הפרסום על מותו בטרם עת, נפרדו ממנו טובי המאיירים בישראל, כמו גם כל קהילת הסטיריקנים ואוהבי ההומור בישראל. יהי ברווזו צרור בצרור החיוכים לנצח נצחים.


 


 


 

אני אלוהים


 


אלוהים היה זקוק למשהו גדול כדי לסתום לעצמו את האוזניים.


הוא תקע כמה כוכבי לכת בכל אוזן, אבל עדיין יכול היה לשמוע אותנו.


הוא ניסה להפיל את הפצצה, "מה עשיתי?  מה השתבש?"


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת.


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר.


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה"


 


הוא אמר לבחורה בלונדינית בדיינר,


עומד ממש מאחורי הבחורה הבלונדינית הזו בדיינר,


מתקרב אליה ואומר "שלום, אני אלוהים".


היא ענתה: "לא, תָ'לא, אני מכירה את אלוהים. הוא… הוא


טוב, בכל אופן, תָ'לא הוא."


 


אלוהים היה זקוק למשהו גדול כדי לסתום לעצמו את האוזניים


הוא תקע כמה כוכבי לכת בכל אוזן, אבל עדיין יכול היה לשמוע אותנו.


הוא ניסה להפיל את הפצצה, "מה עשיתי?  מה השתבש"?


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת.


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה"


חוץ מההרס והשנאה, כל זה, לא שלי


אני אלוהים, אני עשיתי את כל זה.


חוץ מהזיהום ואבק השריפה, זה שלכם גם.


אני אלוהים, אני עשיתי את כל זה.


חוץ מפצצת האטום והמיקרוגלים, אין לי מושג איך אתם הצלחתם לחשוב על זה".


 


הוא אמר לשרת בבית ספר,


עומד ממש מאחורי השרת בבית ספר,


ממש מאחורי ארון הסחבות.


הוא אמר: "שרת, אתה מאמין בי".


השרת אמר: "אני לא מאמין בבינוניות.


עשית חצי עבודה, כל האנשים האלה מסריחים וגם,


בכנות, נמאס לי לנקות אחריך".


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר.


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים.


איך קוראים לך בכלל? אני אלוהים.


 


לאן אלוהים הולך בחופשה שלו?


כנראה לא להולידיי אין.


הוא לא צריך להרכיב משקפיים,


הוא לא יודע איך לחטוא (והוא מקנא).


 


 


אלוהים היה זקוק למשהו גדול כדי לסתום לעצמו את האוזניים.


הוא תקע כמה כוכבי לכת בכל אוזן, אבל עדיין יכול היה לשמוע אותנו.


הוא ניסה להפיל את הפצצה, "מה עשיתי?  מה השתבש?"


 


"האנשים האלה הרסו לי את כוכב הלכת.


נתתי להם הגיון והשקפה הגונה והם רצו עם זה.


אני הייתי עושה אותו הדבר.


איך קוראים'ךָ בכלל? אני אלוהים.


איך קוראים לך בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה.


איך קרואים 'ךָ בכלל? אני אלוהים,


אני עשיתי את כל זה.


חוץ מסקס אפיל וסמים, ובכן, לא, אני כן עשיתי את אלה


אני אלוהים.


אני עשיתי את כל זה.


איך קוראים לך, יפיוף?


אני אלוהים".


 


                        (I'M GOD, מילים: מייקל מרנדה, מתוך אלבומו האחרון "Election Day")


 


 


 


 


בשעה טובה ומוצלחת חזר יקיר הבלוג, מור, לשדר עוד עונה אקלקטית ומעניינת ב-KZSU, תחנת הרדיו של אוניברסיטת סטנפורד (ניתן להקשיב לשידורי התחנה גם באינטרנט. פרטים באתר).


נראה שכמו בשנה החולפת, כך גם השנה אני אהנה משירותיו הטובים כחושף אמנים בלתי מוכרים, משמיע שירים שלא מגיעים לארץ הנכר הקטנה שלנו, וכמקור ידע בלתי נדלה בענייני מוסיקה (בעיקר אמריקאית, אבל גם זה משהו…).


כך או כך, מתכנית הפתיחה המצויינת ששודרה ב-18.1 אני לקחתי את השיר הנפלא הזה של מייקל מרנדה (אני מניח שפרט למור אף אחד לא שמע עליו… אני כבר התרגלתי לשמות חדשים כל שבוע).


אתם מוזמנים לחלוק איתי את השידורים הבאים, בכל יום רביעי, בשעות הבלתי אפשריות של 4 עד 7 בבוקר (2 עד 5 אחה"צ, שעון סן פרנסיסקו), או לפחות להתעניין בפלייליסט השבועי שמתעדכן באתר.


מה זאת אהבה?!

 


מוקדש לאהבה של חיי


 


וְעוֹד רָז אֶחָד לָךְ אֶתְוַדֶּה:


נַפְשִׁי נִשְׂרְפָה בְלַהֲבָהּ;


אוֹמְרִים, אַהֲבָה יֵשׁ בָּעוֹלָם –


מַה-זֹּאת אַהֲבָה?


 


את המלים האלה כתב חיים נחמן ביאליק בשנת 1905, כשהוא בן 32. הן לקוחות, כמובן, מתוך שירו "הכניסני תחת כנפך" שהוא מהמרגשים, המיוחדים וגם מהמולחנים והמושרים ביותר בשיריו של הח"נ.


 


נעים להיזכר בביאליק תמיד, על אחת כמה וכמה לכבוד "יום האהבה הבינלאומי" (aka Valentines) החל היום/מחר* (* תלוי מתי אתם קוראים את זה), ועל אחת כפולה ומכופלה לאור העובדה שזכויות היוצרים של ח"נ פגו, ומעתה ביאליק להמונים!   


 


את הכפפה הרימו ב"פרויקט בן-יהודה" המצויין, המתפתח לכדי מפעל מדהים מהחזיר לכולנו טקסטים חשובים, תרבותית והסטורית, שהיו ידועים עד כה לעכברי ספריה בלבד. מומלץ לבקר ולהנות מהשירה הנפלאה של ביאליק (גם אם אתם סוחבים מעט "מטען חורג" מהבגרות ונוטים לקלל את ביאליק מדי פעם בגלל זה).


 


 


 


"מה זאת אהבה?", שאל חיים נחמן. ובכן, חוקרים ברחבי העולם מנסים לתת תשובות.


אזהרה: הסעיף הנוכחי מסוכן לרומנטיקנים וחובבי אמונות.


 


ובכן, קווי דמיון כבר נמצאו בין אהבה זוגית לאהבת ילדים והורים. אותם הורמונים מעורבים כאן, והם אלו האחראים הן על התנהגות אמהית והן על העדפת זכר מסוים על פני אחר; אגב, מסחור בקולטנים להורמונים אלה גורר אדישות לזולת, ללא קנאה או סימני ריב. הממצאים האלה שוחזרו הן אצל נברנים (!!!) והן אצל תלמידות קולג'.


 


עם זאת, בניסויי מעבדה לא הצליחו לגרום להתאהבות. ההורמונים לבדם לא מספיקים. דרוש חומר נוסף, דופמין (שמשמש, אגב, כסם פופולרי). כלומר, יקיריי, האהבה מענגת-מעוררת כמו קוקאין או ספיד.


 


ההורמונים לעיל אחראים גם על המונוגמיות של מינים שונים. מינים בעלי קולטנים  רבים יותר במוח נאמנים יותר, ואילו מינים בעלי קולטנים מעטים נוטשים את בני הזוג שלהם כמעט מיד אחרי ההזדווגות.


 


מדעי מדי?   ריאלי מדי?   ייתכן.


 


 


 


"מה זאת אהבה?" – אהוד מנור השיב:


 


גן עדן די קטן


וגבולו גיהנום.


מלאכים עפים,


אך כנפי השלג חרוכות,


עיניים עייפות, אדומות.


 


עוד נשיקה אחת,


עד אובדן נשימה.


כשהלב נשבר,


הכאב מתוק, העונג הוא מר…


 


 


"מה זאת אהבה?" – אני יכול לענות רק מהנסיון האישי-הפרטי-הצנוע שלי:


אהבה זה לשבת בשקט, שני בני אדם (שלושה, בעצם…), לבד, בלי ששום דבר מיוחד מתרחש או מתרגש, ולהרגיש כאילו זה האושר העילאי ביותר עלי אדמות.


זה ללכת לישון עם חיוך על הפנים ולקום עם חיוך כזה (למרות השעה המוקדמת).


זה כשאתה לא צריך לשאול "מה זאת אהבה", כי אתה כבר יודע (אבל אתה לא רוצה לגלות ולקלקל לאחרים).


זה אני ואת, הולכים ברחוב, כמו זוג מאוהבים…



 


 


שובו מהכפור של המדור עם הקיטור (שבוע 6/05)

 


אחרי העדרות של כמה שבועות, עקב עומס חמור בחזיתות אחרות, המדור הכי כועס בבלוג חוזר, ותודה לכל המתעניינים, המעודדים והמקטרים…


 


 


סיכוי קלוש


 


לאחר כמעט ארבע שנים וחצי שנים של אינתיפאדה, אחרי יותר מאלף הרוגים ישראלים ויותר מ-3,500 פלסטינים, הפיאסקו המפואר שזכה לשם המטופש "אירועי גאות ושפל" (ועל זה כבר כתב שרון הולצמן: "המחשב כבר מצא שם למלחמה, אפשר להרגע"*) הגיע השבוע לקיצו, לפחות אם מקבלים את ההצהרות האופטימיות של אבו-מאזן ושרון.



ההצהרה הזו מאוד הפתיעה אותי, במיוחד לאור ההסטוריה המאוד מפוקפקת של מנהיגינו. הרי זו לא היתה הפעם הראשונה בעימות הזה שאלו רצו לתקשורת ויחד עם עדת עיתונאים משועממים הכריזו על הישגים מדהימים. ביולי 2003 הכריז הרמטכ"ל יעלון (אגב, איך לא חשבו לקרוא למערכה "לילות בוגי"???) ש"ניצחנו". ראש הממשלה שרון כבר הכריז כמה פעמים ש"מצאנו את הדרך להתמודד עם הטרור".


 


ההצהרות האלה הרי נולדו להתבדות, נולדו להופיע בספר ובו "מיטב הציטטות המטופשות" או משהו דומה. ובכל זאת, גנרלים ומנהיגים ממהרים להכריז הצהרות אופטימיות מול הבזקי המצלמות, רק כדי לאכול את הכובע (או הכומתה) ימים או שבועות לאחר מכן.


 


בקיצור, אני הפעלתי את הסטופר. הוא כבר כמעט נעצר עם מטר הפצמ"רים על גוש קטיף, אבל המשיך מחמת הספק. אגב, במקרה שאני טועה, והסיכוי כרגע קלוש, שרון תמיד יוכל להכריז: בשארם ייסדתי את מדינת פלשתין.


 


* מתוך "סיכוי קלוש", שיר הנושא מהאלבום האחרון של שרון הולצמן.


 


 


הציבור מטומטם, ולכן…


 


ביום שלישי הודיע הרב עובדיה יוסף כי הוא מתנגד למשאל עם על ההתנתקות. ההסבר שנתן, אגב, היה שהציבור לא חכם מספיק כדי להכריע בסוגיה חשובה שכזו. ציטוט מדויק:  "יש את נבחרי העם שיחליטו". זה, כמובן, אותו ציבור שבוחר ש"ס והולך אחרי איש זקן בשמלה וכובע מצחיק. ציבור לא חכם – עכשיו הכל ברור.


 


 


פוסק הדור נגד הספרדי בשחור


 


אבל המשחק נמשך. ביום שני קבע הרב אליישיב, "פוסק הדור" (ממש משעשעים אותי הכינויים של הרבנים… מזכירים לי כינויים של מתאגרפים או מתאבקים ב-WWF איפה "כלב משוגע" או "החוליה החסרה" כשצריך אותם?  ומה בדבר קרב בין אליישיב ליוסף תחת הכותרת "פוסק הדור נגד הספרדי בשחור"), כי יש לתמוך במשאל העם.


 


עכשיו צריך דיון ציבורי בעניין משאל עם בשאלה האם על הרבנים להתערב בנושא משאל העם בשאלת ההתנתקות.


 


 


כדאי, ממש עכשיו, כיסוי לדגים


 


כל שבוע מתפרסמת באחד העיתונים כתבה בנושא קניית דירה או לקיחת משכנתא (ראו דוגמה). כדאי לקנות או לא כדאי, כדאי לקחת או לא כדאי , כמה כדאי לקחת ואיזו כדאי לקנות.


כמובן שבדרך-כלל המסקנה היא שכדאי לקחת משכנתא ממש עכשיו כי אוטוטו הריבית עולה (ותודה לבנק למשכנתאות שמפרסם אצלנו בעיתון) וכדאי ממש עכשיו לקנות דירה כי אוטוטו המחירים עולים (ותודה לקבלנים והמתווכים שמפרסמים אצלנו בלוח המודעות).


 


אז אני בעד כתבת תחקיר חדשה בנושא האם כדאי לקרוא עיתונים יומיים. המסקנה בדרך-כלל היא לא (ואגב, אם אוטוטו הרמה תרד עוד קצת, כבר עדיף למכור אותם ישר ככיסוי לדגים…).


 


 


אפילו התקווה הלכה לאיבוד


 


אם יש משהו יותר משעמם ויותר שערורייתי מהכדורגל הישראלי זו ההתאחדות לכדורגל בישראל. והשבוע – גם התקווה הלכה לאיבוד, תרתי משמע. מישהו בהתאחדות צרב את ההמנון הישראלי על דיסק, מערכת הכריזה באצטדיון טדי לא הסכימה לנגן אותו, וכך הושמע ההמנון הישראלי במשחק בינלאומי של נבחרת ישראל מהמערכת במכוניתו של עובד ההתאחדות. לא יאומן כי יסופר.


 



גם לכתוב את שם המדינה מתקשים בהתאחדות הישראלית…


 


אגב, בסופו של דבר התבקשו הצופים לשיר בעצמם את התקווה, וההמנון הושמע רק במחצית.


והרי לפניכם תגובת יו"ר ההתאחדות: "זה קורה ואין מה לעשות. עדיף שניגנו את ההמנונים במחצית מאשר שלא היינו מנגנים בכלל". ובשביל זה טרחנו להיות עם חופשי בארצנו, ארץ ציון וירושלים…


 


 


הפדרציה הישראלית למתאבדים שיעיים


 


ואפרופו דיסקים צרובים, בקהילת המוזיקה של YNET התארח אחד מוטי אמיתי, "הממונה על האכיפה בפדרציה הישראלית לתקליטים". יש דבר כזה. אמיתי, בירוקרט אמיתי, הצהיר מספר רב של הצהרות טפשיות, ארכאיות ולא מבוססות (דוגמאות: "ללא חברות התקליטים תעשיית המוזיקה תקרוס", "מדינת ישראל היא אחת המדינות הזולות ביותר בעולם במחירי תקליטורים", "במידה שכולם היו רוכשים תקליטים מקוריים מחירי התקליטורים בארץ היו יורדים").


 


כבר כתבתי כאן בעבר את דעתי על נושא השימוש הנאור של תעשיית המוזיקה באינטרנט והטמטום הגדול של חברות התקליטים בנושא הזה. בינתיים, חברות התקליטים מוכות, האמנים עוברים בזה אחר זה לאינטרנט, ואנשים קטנים כמו מוטי אמיתי הופכים מצחיקים וקטנים יותר בכל יום שעובר.


 


השבוע, במסגרת הכנס התשיעי של איגוד האינטרנט הישראלי, נערך פאנל בנושא מוסיקה ברשת. המסקנה: חברות המוסיקה – "מתאבדים שיעיים". הן מרחיקות את הצרכנים, יורות לעצמן ברגל, ומעודדות פיראטיות. מערכת התביעות נגד הגולשים לא תהיה לעולם יעילה, הלחץ ממילא יורד ממחיפי הקבצים, ויש צורך של ממש בפתרונות יצירתיים.


 


יצירתיות?  לא תמצאו אותה כל עוד אנשים קטנים כמו מוטי אמיתי יקבלו את האחריות לתרבות של כולנו.


 


 


משהו קטן וטוב


 


ולסיום משהו קטן ששלח לי חבר טוב. זה רץ כבר כמה זמן באינטרנט בווריאציות שונות, ובכל-זאת הנה זה כאן, ולו רק לטובת מאותגרי ה-FW:



כל בוקר, כשאני יוצא לעבודה, אני לא לבד באוטו שלי:

לידי יושב פקיד מס הכנסה ואוכל כריך ? בסוף היום הוא יקח חמישים אחוז*
מהכנסתי ויפרוש מרוצה לאשתו.


לידו יושב איש הביטוח הלאומי – הוא כוסס ציפורניו וממתין לרגע בו אוציא
מכיסי 15.5 אחוז מהכנסתי ואשלשל לידיו הגדולות. ואז הוא יזמזם לו שיר
ויפרוש לביתו.

במושב מאחור יושבים שניים – אחד תורתו אומנותו, השני אבטלתו מומחיותו.
לשניהם אשלם קצבה נאה בסוף היום בדרך הביתה. והם אפילו לא יודו לי.

ביניהם יושב צפוף ומכווץ אחמד – יש לו 9 ילדים והוא רוצה את שלו כמו כולם**.

לאוטו שלי נצמדת רנו לבנה, בפנים יושב עובד מגזר ציבורי*** – עם פרישתו
אתן לו פנסיה תקציבית עד מאה ועשרים. למה לא?

וכרגע עקף אותי ג'יפ נוצץ – אותו קניתי מכספי לנגיד בנק ישראל לימי קור
ושלג. למה מה, לא מגיע לו?

בסוף היום אני חוזר הביתה. הילדים רוצים סרט. המבורגר. נעליים או חולצה.
אבא שלהם עובד ומרוויח יפה. לא מובטל. לא מרובה ילדים. לא זקן. לא חולה.
גאה ומאושר אני מספר להם על כל אלה שנסעו אתי ולידי הבוקר.


ילדי היקרים זזים הצידה – הם יודעים שכסף ממני הם לא יראו….


*  לצורך הגילוי הנאות, רמת המס המקסימלית בישראל איננה חמישים אחוז, אבל מי סופר?
**
ובמיוחד כמו ההוא שתורתו אומנותו שברוב המקרים מחזיק באומנות ה"פרו ורבו" גם כן.
***
יש לציין כי לא כל עובדי המגזר הציבורי זכאים לפנסיה תקציבית, ולכן עם נעדרי הפנסיה התקציבית הסליחה.


 


 


סוף שבוע טוב לכולנו!!!


רווחה זמנית


 


האגם מלא


האדמה שופעת


והיות שהשתקתי את החדשות


אני לעת עתה רגוע.


 


   עם הספר שלי ביד אחת


   והמשקה שלי בשנייה


   מה עוד אני יכול לרצות


 


פרט לתהילה,


בריאות טובה יותר,


ועשרה מליון דולרים?


 


 


 


המקור: temporary well being מאת קנת בורק


קנת בורק – ביוגרפיה: כאן


על "רווחה זמנית" ועוד: כאן


תמונה אחת שווה וכו': בורה בורה (שם)


 

ההולנדי של אריאלה (עוד קצת פרומושן)

 



 


 


כן, הספר "ההולנדי של עכו", עליו זכיתם לקרוא כאן כבר בעבר, עומד לזכות בכבוד (המפוקפק?) ולקבל ערב משלו בבית אריאלה (מרכז תרבות!!!) ביום רביעי הבא.


מדובר ב"ערב השקה" לספר (מה, עושים ערבי השקה גם לספרים ולא רק לתוכניות דרמה של יאיר לפיד?), כולל שני מושבים עם אנשים מעניינים (שמואל הספרי, רוני סומק, מודי בר-און, קובי ניב ועוד) במחיר מגוחך למדי.


אם סיפורים על כדורגל מעניינים אתכם, או לחילופין די משעמם לכם בימי רביעי בערב, אתם מוזמנים. יש סיכויים גבוהים שאפילו אני אהיה שם


 



 

סוג מוזר של אסוציאציות על סוג מוזר של אהבה

 


השנה היא 1990. שנות השמונים הנפלאות מסתיימות (למי שנולד באמצע שנות ה-70 הן היו שנים פשוט מדהימות), ואיתן מסתיים עשור של מוסיקה, שלא דמתה למוסיקה שהיתה לפניה (גם אם הושפעה מהרבה מאוד דברים) וששום מוסיקה כבר לא תדמה לה (גם אם הרבה דברים יושפעו ממנה).


 


באותה שנה התאהבתי פעם ראשונה באמת – אהבה כזו שמפילה אותך חלל, מרסקת אותך, גורמת לך לא לחשוב על כלום פרט לה. באותה שנה יצא גם האוסף A Strange Kind Of Love, אולי האוסף הטוב ביותר שנוצר בארץ הקודש עד היום.


 


שני הדברים האלו קשורים עד היום זה לזה במין דבק צמיגי כזה, של רגשות וגעגועים וחיוכים ודמעות, שהופכים את האלבום הזה לאחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, ולפיסת היסטוריה שתמיד תפאר את אוסף האלבומים שלי ולו רק כדי להזכיר…


 


 


 


את Deep של פיטר מרפי היה לי על קסטה. כן, קסטה. הקלטתי אותו ממישהו (היה פעם קטע כזה) והתאהבתי באלבום הזה. אפילו תכננתי לקנות את התקליט. A Strange Kind of Love, השיר, היה עבורי כמו רעידת אדמה. בשיר הזה היו מרוכזים כל-כך הרבה רגשות, והקול העמוק והמטריף הזה של מרפי, והצלילים המלטפים-מקלפים שלו. אני חושב שכבר בפעם הראשונה שהשמעתי לה אותו היא ביקשה את הקסטה. היא היתה מספרת לי כמה היא נהנית ממנה, בכל פעם שהיינו מדברים או נפגשים. היא לא החזירה לי אותה אף פעם. גם אחרי שהיא שברה לי את הלב.


 


כשראיתי אותה פעם ראשונה, היא לבשה ג'ינס כחול והעיניים שלה לא הסתירו דבר. היא היתה מלכה, מלכה בכל מקום שהיא היתה בו, ואני רציתי אותה, רציתי אותה כל-כך. כששמעתי בפעם הראשונה את Kangaroo חשבתי שהשיר הזה נכתב ממש עליה, עלינו. גם אני, כמו קנגרו, קיפצתי אחריה, וכל-כך רציתי אותה. גם לי לא היו תירוצים, ידעתי לאן אני נכנס, וכל הכאב והדמעות שהגיעו אחר-כך – הרווחתי אותם בצדק. ובכל-זאת – בדיעבד – לא הייתי משנה דבר.


 


זה הרגיש כל-כך נכון, כשהיינו ביחד. הכל היה נראה חדש וטוב. אני יודע שאני לא השתניתי, זה לא הייתי אני שהפך להיות פתאום לא נכון עבורה. כנראה שהייתי צריך לטרוק את הדלת בפנים שלה כבר אז, בפעם הראשונה, כשהיא לחשה לי "בוא איתי". היה עדיף כבר לדבר עם השטן עצמו.


 


היא הייתה חייבת לנסוע. זה לא היה קשור אליי, לא ממש קשור אליה. לא העזתי להגיד לה שתישאר. הייתי פחדן, כנראה. גם קצת עוד ילד. לא האמנתי שיש לזה סיכוי. והיא, היא הייתה חייבת לעוף.


בדמעות חנוקות נפרדתי ממנה. לא יכולתי להגיד כלום. אני זוכר רק שכתבתי לה את המלים של Ship Song, מזיל דמעות כשניק קייב שר את הבלדה הנפלאה הזו. כתבתי לה וקיוויתי שהיא תבין.


 


"הפנים שלך נמלאו עצבות עכשיו,


כי את יודעת שקרוב הזמן,


שבו אהיה חייב להסיר את הכנפיים שלך


ואת, את תהיי חייבת לעוף".


"למה לא ביקשת שאשאר?", היא כתבה לי אחר-כך במכתב רחוק, "רק היית מבקש, אולי הייתי נשארת".


 


היא צדקה. לא אמרתי כלום אז. כמו נקמת המגמגם של רוני סומק, היום אני מדבר בשביל המלים שלא דיברתי אז. איך רציתי שיהיו לי המלים כדי לומר לה את כל מה שרציתי. והיא, היא היתה ממלאת אותי במלים, כותבת דפים שלמים, מבולבלים, מקוללים, מגביהים עוף, מאמללים. היא אמרה הכל ולא אמרה כלום, ומה שאני הרגשתי היה הרבה מעבר למלים. כן, אז לא היו לי המלים, והיא אף פעם לא ידעה באמת מה רציתי או הרגשתי.


 


רציתי לומר לה: אם תלכי עכשיו, את יכולה לקחת עמך את השמש. אם תישארי, זה יהיה יום כמו שאף יום לא היה. איתך אני מרגיש שאני מפליג עם השמש, רוכב עם הגשם, מדבר לעצים. אבל היא הלכה, והעולם הפסיק להסתובב, חיכה שתחזור. כי מה היתה שווה כל האהבה הזו, אם לא יכולתי לאהוב אותה. ואני מתתי לאט לאט, בין ה"להתראות" שלה למכתב הראשון, בין המכתב הראשון למכתב הבא.


 


 


קשה להסביר מה באמת היה שם. הרגעים היו מעטים, אבל נפלאים; רגעים שבהם הרגשתי את הלב שלי עולה ומתמלא עד קצה הקיבולת, מאיים להתפרץ כמו הצפירה הנפלאה שבה נפתחה Ana של הפיות הטובות מבוסטון, שליווה אותנו בהמון רגעים הנפלאים שכאלה. אני זוכר את הסירנות בשיר הזה עולות עם סירנות אמיתיות של המלחמה-בכאילו (מלחמת המפרץ), ואת עצמי חושב שאולי בעצם למות ככה, מנפילה של טיל, בסיכוי של אחד למליון, כשלבי מלא אהבה, זו דרך לא רעה בכלל.


 


אבודה בחלומות היא התקדמה מהר מדי ולא הגיעה לשום מקום. החורף הרג את שנינו. הכאב בעיניים שלי, הדמעות שלי שמצאו חן בעיניה. תמיד, תמיד אחרי שהיא כבשה את לבי, הכריעה אותי סופית, וידאה שהיא ורק היא הפייבוריטית שלי, הייתה פושטת מעליה את הבגדים שאני הכרתי, חוזרת אל הים הכחול-העמוק ממנו באה, שוכחת את כולם, רוכבת על הגל הפרטי שלה, בלי אפילו לומר bye.


 


ואז הכיף נגמר, והמלים מתחילות. ואני ניסיתי למצוא את השביל קדימה, בכל דרך שהיא אמרה. אבל לאט לאט הפסקתי להאמין בה, להאמין לה. פתאום ראיתי את הדרך בה היא משחקת – בי, בכולם, את הדברים שהיא באמת רוצה. ופתאום היה מתנגן בי השיר הזה, "אני לא מאמין בך".


 


Shipbuilding, היה תמיד עבורי שיר פרטי-אישי, המבכה את המלחמות המיותרות בינינו, חילופי המלים, המכתבים הארוכים, כשכל אותו זמן יכולנו בעצם לצלול בחיפוש אחר הפנינים, האוצרות וכל שאר הדברים הנוצצים שקברנו עמוק-עמוק מתחת לספינות המלחמה שלנו. כשהתעייפנו מהמלחמות, התעייפנו כנראה גם מהאפשרויות של השלום, והנחנו לאהבה להדלדל ולכבות.


 


"בלילה שעבר חלמתי


שמישהי אוהבת אותי


ללא תקווה, אבל גם ללא כל נזק


סתם עוד אזהרת שווא"


היו לילות שחשבתי שזה השיר הכי עצוב בעולם. טוב, היו לילות שגם חשבתי שזו האהבה היחידה שאי פעם אדע.


 


בכל זאת, אם מוריסי רק היה יודע כמה דמעות השארתי על הכר לצלילי השיר הזה, תוהה אם באמת חלמתי, אם באמת אפסה התקווה, ובעיקר מבקש תשובות לשאלות שמוריסי ניסח עבורי:


"אז, תגיד לי כמה זמן עד האחרונה? 


ותגיד לי כמה זמן עד הנכונה?"


אז חשבתי שיותר משהיא הנכונה היא האחרונה, ולאבד אותה פירושו לאבד את הסיכוי הקלוש למצוא את האהבה הגדולה בחיים. אז הייתי חולם בלילות שמישהי אוהבת אותי, ומתעורר בבוקר לגלות שאני בעצם כל-כך לבד.


 


הייתי מפחיד את עצמי במחשבות עליה, מפחיד את עצמי כשלא הייתי איתה, מפחיד את עצמי ברגע שהיא היתה הולכת. כשהיינו ביחד הייתי אחר, הייתי רגוע, הרגשתי טוב.


 


מצאתי את עצמי בוכה בשינה, רגשותיי חשופים, ובפי טעם מר של ייאוש וכשלון. האהבה הגדולה של חיי לא עובדת יותר, האהבה הגדולה הזו אולי היתה מה שהרחיק אותה, בסופו של דבר.  שהרי כמה זמן יכולה אהבה ילדותית, חלומית, להחזיק מעמד בעולם האמיתי, הציני, הפרקטי? 


 


כל החלומות שלנו הרי נמסים בסוף, כל הסיפורים שלנו נשרפים. אנשים רעים הורגים לנו את התקווה, ובלעדיה אנחנו לא יכולים לצייר תמונות יותר.


 


יום טוב אחד התעוררתי והעולם היה נפלא. היא חזרה, וחלום ליל קיץ כבש אותי. חשבתי שהנה הכל מסתדר. רציתי רק לראות אותה שוב, את החיוך המתוק שלה, כמו פעם. הבטחתי לעצמי שלא אגע בה, לא אנסה לנשק אותה, לא אאחוז בה. הרי אנשים משתנים, הזמן עובר. אמרנו – נישאר ידידים, כמו אח ואחות. כבר אז היה ברור שזה לא יהיה ככה.


 


"הלב שלי ריק


אבל השירים שאני שר


מלאים באהבה אלייך"


אני זוכר שכתבתי לה את המלים האלה בתקופה שבה ביכיתי את לכתה באמת, ללא שוב.


 


לפעמים האהבה כלל לא נגלית, לפעמים היא כלל לא יודעת. אף אחד לא מרגיש בזעם, בדקירות הקטנות עד שהיא מתה. ואז הלב ריק, מרוקן מרגשות, אין כאב, אין אהבה, אין כלום. ורק שירים יוצאים ממנו, שירים קטנים ועצובים, מלאים באהבה, אליה.


 


אחרי זה כבר הבנתי שאולי אני לעולם לא אמצא אותה, אולי היא אבדה לתמיד, אהבה כזו שהית לי, מהסוג המוזר. אולי אני אצטרך להישאר לשבת כאן תמיד, באותו המקום, להביט במזג-האוויר ולהקשיב לאלבום של חיי.


 


"אין דרך ביניים


או כך לפחות זה נראה


שבה נוכל ללכת או אותה נוכל לקחת.


במקום זה אנו נופלים


לצדדים, שמאל או ימין,


לאהוב או לשנוא".


 


 




 


  


A Strange Kind Of Love – שירי אהבה אחרים


  


 


 


[01] A Strange Kind of Love – Peter Murphy 3:47


[02] The Ship Song – Nick Cave 5:08


[03] The Sleeper – John Cale 5:51 


[04] Ana – The Pixies 2:10


[05] Shipbuilding – Elvis Costello 3:01


[06] Last Night I Dreamt That Somebody Loved Me – The Smiths 5:03


[07] Kangaroo – This Mortal Coil 3:29


[08] In a Manner of Speaking – Tuxedomoon 3:28


[09] My Heart is Empty – Nico & The Faction 4:39


[10] Love Will Tear Us Apart – Joy Division 3:23


[11] Who Killed Mr. Moonlight – Bauhaus 4:55


[12] Midnight Summer Dream – The Stranglers 6:13


[13] Don’t Believe In You – Talk Talk 5:02


[14] See You – Depeche Mode 3:51


Winter Kills – Yazoo 4:04[15]


[16] If You Go Away – Marc Almond 4:14


[17] I Scare Myself – Thomas Dolby 5:42


 


נערך על-ידי משה מורד וליאור סולימן. יוצר והופץ על-ידי NMC, 1990.


 


 


 


 


 


*** עדכון (09.02.05): אם לא יצא לכם לשמוע את האוסף המצויין הזה בזמן אמת, הוא נמצא כעת במרחק ציפור כחולה אחת מכם…  (היוזר שלי: sag-E). הורידו ותהנו!


 

הפרויקט שכבר שמעתם קודם (סוג של ביקורת, אבל לא ממש)


 


הייתי מוכן לסלוח לעידן רייכל על "ממעמקים"-הסינגל. באמת. את השבועות האחרונים שביליתי בחברת נהגי מוניות, מלצרים ושאר ירקות ששרים להם להנאתם "מי שם נפשו שתהיי מאושרת / מי ישים יד ויבנה את ביתך", בעוד אני נאבק בכוח לא לקבל את תיאורית הקונספירציה של אשתי לגבי השיר הזה (הוא נכתב בכלל עבור האלבום הראשון, הסרט הלך לאיבוד במרתף של עידן, האלבום היה חייב לצאת, אז הוא יצא בלעדיו, ועכשיו סוף סוף הוא רואה אור…), אבל חייב להסכים שהוא נשמע בדיוק, אבל ממש בדיוק, כלומר בדיוק בדיוק כמו הפרויקט הראשון. בקיצור, התנחמתי בזה שתיכף יוצא הפרויקט השני, ועם בחור מוכשר כמו עידן רייכל בטח צפויה שם הפתעה לכל המתעמקים. כמו ש"בואי" הפך באלבום הראשון להיות אצלי השיר שאני מקפיץ מיד קדימה, ודווקא שירים כמו "שושנים עצובות", "טיגסט" ו"השיר של מימי" הפכו להיות האהובים עליי ביותר, קיוויתי שיבוא יום שבו אקפיץ את "ממעמקים" והתענג על שירים מעניינים יותר.


 


ובכן השבוע הוא הגיע – הפרויקט החדש, תחת השם "ממעמקים" (מה, היה חשש שמה אנשים לא יידעו מה לבקש מהמוכר?), וההתפכחות הייתה כואבת. מפאת הזמן הקצר שעבר, עדיין קשה לתת ביקורת של ממש, אבל הייתי ממש חייב להכריח את עצמי לשמוע את האלבום כמה פעמים לפחות, ולו רק כדי לגבש דעה. שורה תחתונה – "ממעמקים" הוא השיר המוצלח ביותר באלבום. שורה אחת לפני התחתונה – עלייתו ונפילתו של הפרויקט שכל-כך אהבתי. שורה נוספת באזור טוב באמצע – תשכחו מהזהב שהוא קיבל תוך שבוע, בקרוב הפלטינה והדאבל-פלטינה. שורה של גידי אביבי שממש קלעה לדעתי – "השטחיות של "ממעמקים היא סוג של הישג: רייכל אינו דורך במקום, אלא בשום-מקום".


 



 


אז מה כל-כך מאכזב ומעצבן בפרויקט החדש?  ראשית, שהוא לא חדש ולא בטיח. נכון, רייכל שיחק אותה והביא את שושנה דמארי שפותחת את האלבום בסערה. סו ווט?  זה לא עוזר כשמה שהיא שרה לא עושה לי כלום. ואחריה באים חבורה של אנשים מוכשרים, מלווה בחבורה של נגנים מוכשרים, והכל בהפקה נפלאה של עידן וגלעד שמואלי, ובכל זאת בשורה התחתונה – כלום. מילים שמדברות על כלום, חרוזים שחורזים כלום לכלום, שפע סגנונות וקולות וצלילים, ובכל זאת – כלום. כמאמר ג'רי וג'ורג', "it's an album about nothing" והמעמקים היחידים שאליהם האלבום הזה מגיע הם מעמקים של שלווה רגועה ודי משעממת, שכנראה תשיג רק מטרה אחת – האלבום יושמע ויושמע הרבה ברדיו, 20 אלף העותקים יגדלו ללפחות 100 אלף (כמו הפרויקט הראשון) ועידן רייכל יסמן עוד וי בחגורה. סו ווט. האם כל זה באמת שווה אם אתה שומע אלבום שלם ואז שואל את עצמך: מה, לעזאזל, הבחור רצה להגיד?


 


יכול להיות שאני נוטה להיות ביקורתי וכעוס יותר כלפי אמנים צעירים שממהרים למחזר, ממהרים להתמסחר, ממהרים להיכנע לתכתיבים. ובכל זאת, גם מיין-סטרים אפשר לעשות אחרת (ראה, למשל, שרון הולצמן). לא חייבים לפרק את האלבום הראשון המצליח לגורמים, להרכיב מחדש ולשחרר מהר לרדיו כל עוד הברזל חם. ברוב המקרים זה נכשל (מישהו עוד באמת מקשיב לשוטי הנבואה השני?). אגב, ברוב המקרים זה עדיין מוכר יופי.


 


ואני באמת חשבתי שדווקא עידן רייכל, שבחר במוזיקה אתיופית מאהבה ולא כגימיק, יביא איתו לפרויקט חדש רוחות חדשות, קולות חדשים, הרים וגבעות של ניסיונות וטיולים. כמו אביתר, שהוציא אלבום אלקטרוני לא ברור אבל כל-כך יפה אחרי אלבום הבכורה האקוסטי והרך שלו, כך חשבתי שגם עידן יידע לשים בצד את הפרויקט הראשון ולהתקדם. "ממעמקים"-האלבום טפח לי על הפנים השבוע, וזה די כאב שנפלתי מגן עדן.


 


בשבוע שעבר שלחה לי חברת הסלולר שלי הצעה להוריד את הפרויקט החדש לטלפון הנייד שלי לפני כולם. כנראה שהייתי צריך לחשוד כבר אז. אל תבינו לא נכון – אין לי שום בעיה עם העובדה ששירים מצליחים הופכים לרינגטונים מאוסים, כי הרי כולנו צריכים להתפרנס, אבל המהירות שבה הגיעו שירי האלבום הזה לדרגת אוסף רינגטונים מעלה הרבה תהיות, רובן לא מחמיאות.


 


("ממעמקים", אלבום חדש לעידן רייכל והפרוייקט שלו, רק למקרה שלא שמתם לב…)