"לכולם יש כשרון. מה שנדיר הוא האומץ ללכת עם הכשרון הזה למקומות החשוכים אליהם הוא מוביל…"

                                                                                                              (אריקה יונג)

 

 

ובכן, הספר יצא. היום. רשמית. סיפור 28, "אסיר תודה".

 

סיפור שלי, בתוך ספר, אמיתי, בחנות ספרים, אמיתית. התרגשות, אמיתית.

 

אז תרשמו את השם: "ההולנדי של עכו", אוסף סיפורים קצרים על כדורגל.

 

ותרשמו גם את השם שלי. שתוכלו לספר שהכרתם אותי עוד כשהייתי סתם אחד שכתב בישראבלוג…

 

אחת: אצל "השרת" מתפרסמת ביקורת על אחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, Over של פיטר האמיל. אלבום עצוב, אלבום נוקב,  אלבום ביקורתי, אלבום מופלא – אלבום שבו המוסיקה מפליאה להעביר רגשות ממש כמו הטקסטים הנפלאים שהם פשוט שירה צרופה. אלבום גאוני – ביצירתיות שלו, בייחוד שלו, במסרים שהוא מעביר. אלבום כמעט מושלם.

 

שתיים: בפורום המוזיקה הישראלית של וואינט מתפרסמת ביקורת על "כוכב מלא אכסניות", אלבום חדש ומפתיע של אלי לס. עם בוא הסתיו (יודעי דבר טוענים שהוא כבר בפתח) זה יופי של פסקול לעונת המעבר. כשמו כן הוא – מלא בחדרים קטנים, מעניינים, מתחבאים מאחורי מנעולים, שרק צריך להגיע אליהם ושם לנוח מעט.

 

ביקורתיים: הנה, בערב אחד, שתי ביקורות מפרי עטי, להנאתכם. איזה כיף, לי ולכם.

 

 

 

זרקתָ אבן‎ –

הכיתי במקל.

הכיתָ בברזל –

החזקתי נשק.

זרקתָ בקבוק של מולוטוב –

יריתי כדורים של גומי.

יריתָ טילים של קסאם –

הפעלתי מסוקים של קרב.

ואיך זה ייגמר?

מישהו צריך הרי‎

ליפול,

להיכנע,

לספוג את המכה האחרונה,

נוקאאוט.

 
ולו רק כדי שנוכל

לפרוש לפינה

ולטפל בפצעים הפרטיים

שבפנים

 

                                    
         יאסר ערפאת, פורטרט מאת חנוך פיבן

 

אז, לשם שינוי, השמועות על מותו של ערפאת היו די מדויקות, גם אם היו מעט מוקדמות.  

ברוך שפטרנו מהאויב הגדול ביותר של מדינת ישראל (ואולי גם של המדינה הפלסטינאית).

ברוך שפטרנו מזקָנו של זה.  

ברוך שפטרנו מהזָקַן ושאר הסממנים הדי דוחים אם כי די הולמים את מי שהרג, גנב, רימה ושדד – את מיטב בנינו, את מיטב כספינו, וגם את מיטב בניהם וכספם של בני עמו. 

כמה פאתטי לראות שמלך התכסיסנים, הטקטיקן הגדול, השורד הבלתי-מנוצח, הגיע בסוף הדרך למות מוות רגיל ושגרתי, מחובר למכשירים בבית-חולים, ככל אדם (שיש לו כמה מליונים מיותרים, כדי לממן את ימיו האחרונים בבית-חולים יוקרתי בפאריס). 

ומי יתגעגע לדוד יאסר?   נראה לי שאף אחד. אחרי הצגות הבכי והגעגועים, אחרי הטקסים והנאומים, במבחן ההסטוריה לא יישאר מהאיש דבר. כי יאסר עראפת לא מת כשאהיד, לא מת כחייל גיבור, לא מת כמדינאי דגול. יאסר ערפאת מת עלוב ובודד, וכל מה שהשאיר אחריו הוא… סוהא.

 

"…רוח נכנסה לתוך בגדים על חוט כביסה

סתיו ישראלי במרפסות מולי

גשם לפרקים ניתז על פני שתילים רכים

גשמים פזורים יורדים בכל הארץ

אבל אני שוב מצאתי בית

עץ בתוך גינה, ארץ בשלכת

עיר כל כך קטנה וכלום לא השתנה…"

                                    (סתיו ישראלי, מלים: יעקב גלעד)

 

 

התשיעי בנובמבר שנת אלפיים וארבע, תל-אביב, ישראל. סתיו ישראלי בתחת שלי, פָּארדוֹן מָיי פרֶנץ'.

"והעיר עיר של קיץ, בתל אביב אין סתיו" שר ברי סחרוף ("עיר של קיץ", מתוך "נגיעות"). וולאכּ, צדק בּרי. אין סתיו, אין אביב, רק קיץ ארוך ואינסופי.

 

כבר כתבתי כאן, שנמאס מהמזג-אוויר המזרח-תיכוני הזה, שבו יש רק קיץ, ויוצאת הנשמה עד שרואים איזה יום קר, שלא לדבר על ממטרים. תראו איזה כיף באירופה – שם עושים כבוד לחודש נובמבר. ורק במדבר הצחיח הזה, שאנחנו קראנו לו פעם "ארץ זבת חלב ודבש" (מוזס, אם אתה שומע – סוכן הנסיעות עבד עליך, אחי!), בקושי איזה ירידה קלה בטמפרטורות…  סתיו, עלק.  

 

החוקרים חלוקים בהסבריהם למה אין לנו סתיו, והאם תמיד זה היה כך או שמא מדובר בטרנד עכשווי. בינינו – זה ממש לא מעניין אותי. אני לא זקוק להסברים, אני זקוק לשינויים. שינויי מזג האוויר. ויפה שעה אחת קודם.

 

בקיצור, הגיע קיץ עד נפש. רוצים כבר להוציא את הסוודרים מהבוידעם, לרענן את המטריות, לכבות את המזגנים. רוצים ללכת בין שלוליות, להרגיש את הרוח הקרירה על הפנים, להתחבק עם כוס קפה חם מול הטלוויזיה, לשמוע ניק דרייק ועמיר לב מתחת לפוך. העם דורש סתיו, ועכשיו.

 

"…הביאו את הסתיו, שלכת

וליבנו האטום והקר יתרחב וינשום.

הביאו את הסתיו, נתרפק עליו,

עלים יסתחררו ברחובות, יהיה געגוע…"

            (הביאו את הסתיו, מלים: חמי רודנר)

 

["אמא מתה היום. או אולי אתמול, אני לא יודע. קיבלתי מברק מהבית: 'אמא נפטרה. ההלוויה מחר. שלך בנאמנות'. זה לא אומר כלום. אולי זה היה אתמול."]

 

במלים האלה ממש נפתח "הזר", ספרו יוצא-הדופן של אלבר קאמי.

זו אחת הפתיחות המפורסמות ביותר בתולדות הספרות המודרנית. אתמול היה לקאמי יומולדת (ותודה ל-YNET על התזכורת), ומיד חשבתי על צירוף המקרים.

 

 

 

כי אתמול ביליתי את מרבית היום בהקשבה ל-Peel Sessions של הקיור, אחת הלהקות האהובות עליי ביותר.

ג'ון פיל, האיש והאגדה, נפטר בשבוע שעבר, ופתאום אתה מרגיש אשמה שלא הסבת מספיק תשומת לב למפעל חייו המדהים.

בקיצור, הגרסאות האלטרנטיביות מ-1978 של השירים היותר פָּאנקים של הקיור – שכמו תמיד אצל פיל הרגישו מספיק נוח להקליט דברים שלא יקליטו לעולם במקום אחר ובזמן אחר – פשוט נפלאות, וזו של Killing An Arab לטעמי עולה אפילו על גרסת האלבום (Boys Don’t Cry, 1980). יופי של צירוף מקרים, אה?

 

מה, עוד לא הבנתם?   Killing An Arab הוא הומאז' נפלא של רוברט סמית ל"הזר" של קאמי, ועוד יותר מכך לגאונות שבה קאמי מצמצם ב"הזר" את המעשה החשוב ביותר והנורא ביותר בחייו של מרסו, גיבור הסיפור – רציחתו של ערבי שאותו לא הכיר – לאפקט הידוע לכל והבנאלי של חום השמש המכה אותו בתקיפות, ברגע הקריטי ביותר:

"I can turn and walk away

or I can fire the gun

Staring at the sky, staring at the sun

 Whichever I choose, it amounts to the same

 Absolutely nothing

 I'm alive, I'm dead, I'm the stranger

Killing an Arab."

 

 

 

כל אחד יכול לרצוח, טוען קאמי בספרו, כמו שכל אחד יכול להתאבד. מה שחשוב זה להבין את האבסורד, שמה שאתה עושה לא משנה כלום בעצם. האקט של הרצח איננו אקט של גיבור; מרסו גיבור כי הוא לבסוף הבין.

 

כלומר, צירוף המקרים הזה שהחלטתי לספר עליו כאן לא ממש מעניין. מעניינת היא ההבנה שזה בסך-הכל צירוף מקרים, שני דברים שקרו להם ככה סתם, בסמיכות. כל השאר זה סתם קישור רגשי אסוציאטיבי פרטי (או בראשי-תיבות: קראפ).

 

 

 

כאשר נשים תפסקנה לשאת

מראות עמן

לכלמקום שהן הולכות

אולי אז

הן תוכלנה לדבר אתי

על

שחרור.

 

מלים: "התחלה", מאת צ'רלס בוקובסקי, מתוך ספר השירה שלו "מלחמה כל הזמן".

ציור: "אשה לפני מראה", מאת פאבלו פיקאסו, המוזיאון לאמנות מודרנית, ניו-יורק.

רציו: אני מנוי לכמה רשימות דיוור דוגמת זו ששולחות לי מדי כמה ימים שיר או קטע פרוזה ששווה קריאה ואפילו (לפעמים) כמה דקות של מחשבה. זה עושה לי טוב להתחיל את היום עם פיסה קטנה של חכמה, עם רגע קצר של יופי. העניין לא מצריך יותר מדי מאמץ, והוא מומלץ לכולם,

ואולי אז

נוכל להתחיל לדבר

על

תרבות.

מבין כל המיילים שאני מקבל מספקי שירות אלה ואחרים, המנסים נואשות למכור לי משהו ולא מצליחים, מיתוס זוכים – עם האי-מייל לעיל (לא נגענו…) – ללא ספק ובלי מתחרים בתואר האי-מייל המטופש ביותר שראיתי זה זמן רב. אם להשתמש בפרפראזה על המייל שלהם עצמם, הסיפור שלהם הוא הסיפור שלנו. סיפור של חוסר טעם, חוסר הומור ומעל הכל חוסר כבוד לתרבות אותה הם מתיימרים לשווק.

 

בכל שנותיי כצרכן אינטרנט (ואני די פעיל בעניין, לפחות בכל הקשור לתרבות) קניתי בערך פעם וחצי במיתוס. כבר כמעט שנה שגלגלת עכברי לא הקליקה באתר. נסו את הלינק שצירפתי ותבינו – האתר משעמם, סר טעם, מבולגן ופשוט עושה חשק ללכת למקום אחר. אל מול אתרים נגישים, מעניינים ומלאי כל טוב אלו של אמאזון או (להבדיל אלף הבדלות) מומה, האתר הדי-מצ'וקמק של מיתוס אומר לך פשוט: "לך לך לאתרים שמכבדים אותך יותר. אם ממש תיתקע, ולא תמצא את האלבום שרצית בשום מקום אחר, אולי שווה לך לחזור לכאן. אבל בינתיים לך". ואני ממושמע, ואני הולך.

 

מבול של אלבומים, מעניינים וחדשים, נחת עלינו בזמן האחרון: האוסף של ארקדי דוכין, רות דולורס-וייס, שרון הולצמן, ליאונרד כהן החדש…  אבל האנשים במיתוס יודעים לזהות מה העם רוצה: ספיידרמן 2 במכירה מוקדמת, mui kef!!!  

ואולי באמת הסיפור של ספיידרמן מזכיר את החיים שלנו: כמונו הוא עוטה רוב הזמן מסיכה שמסתירה בין הפנים לחוץ, בין העיקר לטפל; כמונו הוא בונה לעצמו רשתות ומשתדל לא ליפול גם הוא לתוכן. במחשבה שניה, החיים שלנו קצת יותר קלים: אנחנו, לפחות, לא צריכים לחשוב על סרט ההמשך.

 

* * *

 

עם כל הלעג/בוז לעיל, חשבתי שיהיה קצת חבל לבזבז רשימה על משהו זול וחובבני כמו לעג/בוז. ולכן החלטתי לנצל את הדיון המטופש שהגו החבר'ה ממיתוס לגבי ספיידרמן כדי להשחיל לכאן את הדיון הגאוני שהגה אחד ק. טרנטינו בסרטו הנפלא "Kill Bill, vol. 2" בעניין סופרמן, האיש והגלימה.

 

מי שראה וודאי זוכר את הסצנה; למי שטרם אני לא אקלקל. רק אצטט כאן את המונולוג הנפלא של ביל (כן, ההוא שאותו רוצים להרוג) בנוגע לגיבור העל הגדול מכולם ולהבדלים בינו לבין כל גיבורי העל האחרים:

 

"סופרמן עומד יחידי.

סופרמן לא הפך להיות סופרמן, סופרמן נולד סופרמן.

כשסופרמן מתעורר בבוקר, הוא סופרמן. האלטר-אגו שלו הוא קלארק קנט.

התלבושת שלו עם ה-S הגדול האדום היא השמיכה שבה הוא נעטף כתינוק, כשהקנטים מצאו אותו, אלה הבגדים שלו.   מה שקנט לובש, המשקפיים, החליפה, זה התחפושת. זה התחפושת שסופרמן לובש כדי להתערות בתוכנו.

קלארק קנט הוא איך שסופרמן רואה אותנו. ומה התכונות המאפיינות את קלארק קנט?  הוא חלש, חסר בטחון עצמי… הוא פחדן.

קלארק קנט הוא הביקורת של סופרמן על המין האנושי כולו, בערך כמו ביאטריקס קידו וגב' טומי פלמפטון…".

 

 

יצירה של להב הלוי, במסגרת פרוייקט ליום השנה של מכללת שנקר ומרכז רבין לחקר ישראל

פרולוג

 

מצחיק – רק אתמול העדתי כאן כמה שאני אוהב לכתוב. אוהב לכתוב, וכותב – די הרבה, במיוחד בזמן האחרון, בכל מיני כיוונים ועל כל מיני נושאים. אבל עד היום לא הגדרתי את עצמי אף פעם כסופר.

 

בעיניי, לתואר "סופר" יש פירוש אחד בלבד: מי שהוציא את יצירתו בספר. זה אולי ישמע קצת אולד-פאשן מבחור שמקיף את עצמו בטכנולוגיה ובמחשבים, שוחה חופשי בים האינטרנט ומשתייך (מתוך אידאולוגיה) לאנשי היונה, אבל כזה אני – לפעמים גם שמרן. ובנושא הזה במיוחד: המון אנשים כותבים, המון אנשים מפרסמים את כתביהם בבלוגים דוגמת זה, דפי יוצר ב"במה חדשה", אתרי אינטרנט מושקעים משל עצמם. אבל אני לא מגדיר מישהו כסופר עד שראיתי ספר ושמו מתנוסס עליו כמחבר.

ספר (שם-עצם): ערימה של דפי נייר, מחוברים זה לזה בדבק, כרוכים זה לזה בכריכה (קשה או רכה), נמכר בדרך-כלל בחנות ספרים.

 

והיום – היום אני עומד לעשות משהו בלתי נשכח, כדברי אהוד.  באופן (עדיין) לא רשמי, מאוד סופי וממש ממש hush hush, אני עומד להוסיף לעצמי את התואר הנכסף סופר. ולא סתם.

 

 

לוג

 

 

בספר "ההולנדי של עכו", אוסף סיפורים קצרים על ובעקבות כדורגל, שיוצא בימים אלה בהוצאת גלורי,  43 סיפורים, ביניהם אחד של המתנוסס מעלה וחתום מטה.  

 

כן, כן, סיפור שלי (למען הגילוי הנאות ראוי לספר – הרעיון היה של אשתי), באותה הכריכה ממש עם רוני סומק (!!!) [הערה לעצמי: צריך לנסות ולכתוב פחות על רוני סומק בבלוג], ועם גדולים וטובים כקובי ניב, חיים גורי, איל מגד, סמדר שיר, דודו בוסי ועוד.

 

בקיצור, אמרו מעתה: שגיא נאור, סופר. ולא סתם.

 

 

אפילוג

לא ראיתי עוד את הספר. אני במתח ממש כמוכם…  לפיכך לא אהפוך את העניין למשהו מסחרי וחסר פרופורציה, בנסיון נואש להביא אתכם – צמאים, נזקקים ומלאי תאווה – אל חנות הספרים בחיפוש אחר הספר, כמו שעושה, למשל, גברת רולינג . ובכל זאת, אלך בדרכה של אמא של הארי ואשאיר אתכם עם משפט אחד מהסיפור שלי, מעין מתאבן לקראת הבאות:

 

הזקן התמהוני לא הפסיק להסתכל עליי. למען האמת, כל האסירים בחנו אותי בקפידה, אבל כנראה שככה זה, כשאתה מגיע לכלא חדש.

 

 

אחד הסודות השמורים ביותר בנוגע אליי הוא שיותר משאני אוהב מוסיקה, אני אוהב לכתוב. אולי בגלל זה לכתוב על מוסיקה זה פתרון נפלא בשבילי. אבל לא רק על מוסיקה אני כותב. אני כותב על הכל, כל הזמן. למען האמת זה לא סוד מי-יודע-כמה גדול. אפילו בבלוג הזה ממש יש לינק לכל מיני שירים וסיפורים קצרים שפרסמתי באתר "במה חדשה".

 

שירים וסיפורים קצרים – זה מה שאני כותב. תמיד הגדרתי את עצמי כרץ למרחקים קצרים. מעולם לא עניין אותי לכתוב משהו ארוך, כמו רומן. למען האמת, גם כשאני קורא אני מעדיף דברים קצרים, מרוכזים, אינטנסיביים. קשה לי לצלוח ספרים ארוכים, טובים ככל שיהיו. מאידך, שיר טוב, סיפור קצר, אפילו ספר קצר ומרוכז – אלה יכולים לעשות אותי מאושר עד אין-קץ, ואני חוזר וקורא בהם והופך בהם ומתעמק בהם שוב ושוב ושוב.

 

ובכל זאת, תמיד הפריעה לי העובדה שאני מתמקד במרחקים קצרים. כן, אני המבקר הכי קשוח של עצמי, ושוב ושוב אני מתחבט בשאלה למה. אולי כי אין לי סבלנות, אולי כי אין לי אורך רוח, אולי כי אני משתעמם בקלות… אולי. לא מצאתי עד היום תשובה, ולמען האמת לא מזמן גם הפסקתי לשאול. טוב לי ככה. אני מחזיק את השיר או הסיפור בראש, משתעשע בהם תקופה, עורך מוחק ומשנה, ואז – ברגע אחד של אורגזמה יצירתית – מקיז אותו על המחשב. גם על המחשב אני עוד עושה שינויים ושיפורים, תוספות ואילתורים, ולבסוף אני נותר עם יצירה חדשה. פלא של ממש.

 

פלא גדול מזה נגלה אליי בסוף השבוע שעבר, כשפתחתי את מדור הספרים של עיתון יום שישי ("ידיעות אחרונות", באופן מפתיע ולא שגרתי), וגיליתי שם וידוי של לא אחר מאשר רוני סומק, יקיר הבלוג, על עצמו ועל הדרך שבה הוא כותב. וכך מעיד על עצמו המשורר האהוב עליי ביותר:

 

"אין לי סדר יום קבוע.

אני לא כותב פרוזה, ולכן לא צריך משטר עבודה נוקשה.

משורר בעיניי הוא כמו רץ למרחקים קצרים.

אני לא קם בבוקר ואומר: היום אכתוב שיר. אני כותב כשאני מרגיש צורך לכתוב.

את השיר אני כותב קודם בראש, ואז אומר אותו לעצמי. ויש רגע מסוים שבו אני מרגיש: צריך להוציא אותו מהתנור ולהעביר אותו לנייר.

כשאני מתחיל לכתוב, תמיד נוספות שורות שלא חשבתי עליהן קודם, עוד זווית ראייה, עוד מטאפורה, עוד נגיעה…".

 

קשה היה לי להסתיר את החיוך שעלה על פניי כשקראתי את זה (ואני מנצל את הבמה הזו כדי להתנצל בפני יושבי קפה Jolie בנחלת-יצחק, אם חיוכים בלתי-מוסברים של אדם שישב לבד, שתה קפה ועלעל בעיתון הטרידו את שלוותם…).
מיד נזכרתי בשיר שכתבתי די מזמן, וחיכה להזדמנות הזו ממש כדי לצאת החוצה לאוויר העולם החופשי.

 

מוקדש לרוני סומק, שתמיד מצליח לעורר בי יצירתיות.

 

 

 

 

אני

רץ למרחקים קצרים.

מכור למגע המחשמל

של כובד משקל הרעיון

המתנתק מהאדנים.

 

עכשיו

להרים את הראש,

חזה קדימה.

ההשראה בוערת בפנים,

מבקשת להאיץ,

לפתח.

 

אני אומר לעצמי

על פה

את כל המלים שיכולות

לקחת אותי

קדימה;

הן ניגרות ממני

כמו זיעה.

 

ואני כבר יכול לראות

את קווי הסיום,

שורות-שורות על הדף החלק;

איך אני קורע את חוט

המחשבה;

מסיים ורץ אל

הקהל.

 

בפוטו-פיניש כבר יראו

שיר.