בחדשות היום: בצה"ל דואגים לבני הנוער. לא, לא בגלל שהשכלתם הבסיסית הולכת ומדרדרת, לא בגלל האלימות הגוברת בבתי הספר. בצה"ל מודאגים מה"מוטיבציה" – ויש להם סיבה טובה: 30% מבני הנוער יעשו הכל כדי לחמוק מקרבי. מה, זה הפתיע מישהו?
כמי שעשה מילואים בשטחים, אני כלל לא מודאג שמחצית מהמתגייסים העידו כי הם לא מעוניינים בשירות קרבי. יותר מדאיג אותי שמחצית מהמתגייסים כן מעוניינים. מעוניינים להיכנס במודע לתופת הזו, של מצבים בלתי-אפשריים ואלימות שוטפת וקוצפת, ולא כי חייבים (בכל זאת, יש חוק שירות חובה עדיין במדינה שלנו) אלא כי הם רוצים. אולי זה גילם הצעיר, אולי ההורמונים, אבל אותי זה מדאיג. אגב, שליש מהם גם היו מעדיפים לעזוב את הארץ. גם זה מדאיג. אולי זו ה"מוטיבציה" האמיתית שמחדיר בהם צה"ל.
ומה הפתרון של הצבא לעניין, שאלתם? ובכן, במסורת הפשיזם של "רכב לכל פועל" והטמטום של "מחשב לכל ילד", קבלו את יציר הכפיים החדש – סגן-אלוף לכל תיכון. קראתם נכון. הנה הפתרון לכל צרותינו – בתי ספר יקבלו "קצין צמוד" (כך במקור). תדע כל אם עברייה שמסרה גורל חיי תלמידה לידי סגן-אלוף שראוי לכך.
¬
"במדינת הגמדים רעש מהומה
הצבא לבוש מדים יוצא למלחמה
Kill ‘em all, סוג של ציור ילדים
ובראש הגדוד צועד אצבעוני המפקד
הוא לבוש כובע פלדה ובידו סיכה חדה…"
(במדינת הגמדים, סוג של שיר ילדים, מילים: אלה אמיתן)
¬
אין לי טענות לצבא. זאת אומרת, אין לי ציפיות ממנו, אז גם אין לי טענות. זהו גוף המנוהל בידי אנשים שצריכים להצדיק את משכורתם מחד והשבויים בקונספציות שהם עצמם יוצרים מאידך. אבל יש לי טענות (כרגיל…) לעצמנו, כחברה, שאנחנו ממשיכים – חמישים ושש וחצי שנים אחרי הקמת המדינה – ללכת שבי אחרי סיסמאות ריקות כמו "בטחון" ו"מלחמת קיום" ונותנים לגנרלים לנהל את חיינו במקום לסגור אותם במקום בטוח ומתאים להם (לא, לא מוסד סגור. אבל קרוב: מערכת הביטחון).
נעם חיות, סגן במילואים, כתב לפני שבוע בYNET, בעניין פרשת המ"פ שהרג ילדה וביצע בה וידוא הריגה, שהמ"פ איננו חריג, כפי שאנחנו רוצים לחשוב. "אנחנו", הוא כותב, "דור המלחמה השביעית, אנחנו היינו שם, אותנו חינכו לרמוס, להרוס, לוודא הריגה ואחר-כך לשתוק… נראה שהריטואל הישראלי יחזור על עצמו, ורובנו נמשיך להתכחש, לעצום עיניים או לפטור את המקרה כ'חריג'". אם הרמיסה וההרס היו נשארים בגבולות השטחים, דיינו. אבל זו נאיביות וטיפשות לחשוב שאדם יכול להיות, בעודו לובש מדים, אלים, אטום וחסר חמלה, ואחר-כך לפשוט את המדים ולהפוך לאדם רגיל, רגיש ומתחשב.
והנה – מערכת החינוך, זו שאמורה להעניק לילדינו ערכים של מוסר והתנהגות, משתעבדת גם היא למיליטריסטיות הטוטאלית (ויחד איתה חלקים גדולים מהתקשורת וממוסדות התרבות שלנו) – מארחת אנשי צבא בבתי הספר, שולחת תלמידים לבסיסים, מאדירה את האתוסים הצבאיים, ממשיכה לטפח את התחושה שאנחנו נרדפים, מעטים מול רבים, וכל הערבים מחבלים, מעבירה מסרים על אידיאל ההתחיילות והציות הבלתי ביקורתי, מעצבת ומטפחת הערצה לכוח וללאום – כך שאין פלא שהחברה הישראלית בשנת 2004 היא חברה אלימה, אדישה ומרושעת.
והכתובת של האלימות היא הבית שלנו, אם לא הבנתם – זו אלימות נגד נשים, אלימות בבתי הספר, אלימות בכבישים. את מה שאנחנו בישלנו, אנחנו אוכלים ובגדול. אני, כילד, לא זוכר חברה כה אלימה. אז מה קרה לנו בעשרים-שלושים שנה האחרונות? האם זה רק מקרה שהעלייה הזו באלימות מקבילה כרונולוגית לנוכחות שלנו בשטחים, לכיבוש שלנו של עם אחר???
אחדים יגידו שמדובר כאן בסימפטום ה'ילד המוכה", שעבר שואה, מלחמות, קליטת עלייה לא מוצלחת וכו', והפך ל"הורה מכה". אחרים יגידו שזה המוטו המרכזי בחיינו כיהודים -"אל תהיה פראייר", "אל תהיה חלש", "תדפוק לפני שתידפק". אבל כל הסיבות האלה כולן זורמות לאותו ביב שופכין: אנחנו ממשיכים לסגוד למאצ'ואיזם, להעריץ את הגברים האלה מהצבא, בזמן שירותם ואחריו, לתת להם לנהל את חיינו למרות חוסר ההצלחה (תזכורת קצרה ותמציתית: ברק, שרון, ביביהו, פואד, מופז) רק משום שהיו להם פעם פלאפלים וחרבות על הכתפיים, להיות אדישים לגילויי אלימות כלפי החלשים – נשים, עולים חדשים, ילדים, מיעוטים, נכים, ובעיקר לספור את המתים, לשווא, בכל מקום כל הזמן.
המשוואה ברורה, אם תרצו ואם לאו – אלו שמצטלמים עם שרידי מחבלים בגאווה היום, יסיימו את השירות מחר, יסעו להודו ויפוצצו לעצמם את הראש עם סמים, אחר כך יחזרו, ירביצו או ידקרו איזה בחור שעיצבן אותם בדיסקוטק, יתחתנו ויתעללו באשה שלצידם, יכו את הילד שלהם כי הוא יעצבן או ירעיש, יאיימו על הנהג שנוסע לאט מדי או מהר מדי, יריבו עם השכן על החנייה. זה מעגל שלא ייסגר לעולם, אם לא נקטע אותו בהתחלה.
¬
וההתחלה הזו היא ביסודות: יש להפריד את הצבא מן המדינה; לתת את השלטון לאזרחים הטובים ביותר ולא לחיילים הטובים ביותר; להטיל עונשים כבדים על אלימות מכל סוג (במדים ושלא במדים); ובעיקר, לחנך ל"אזרחות" – ואני לא מדבר על שיעורי האזרחות, שבהם מלמדים (שוב) את הילדים על הצבא וחשיבותו, אלא על citizenship – איך להיות אזרח טוב ורודף שלום.
כי באמת הגיע הזמן להתקדם – להפסיק להיות מדינה של חיילים, להפסיק לתת שירותים לצבא (במקום לקבל שירותים ממנו), להפסיק לחיות את שנות חיינו הטובות ביותר כחיילים המקבלים חופשה באורך הנתון לשיקול דעתו של הצבא מדי שנה, להפסיק את גידול הילדים רק כדי לגייסם ולאבדם במלחמות מיותרות, להפסיק לספוג היעדרויות של חברים ואבות, שמתגייסים כך פתאום באמצע החיים.
נכון – קשה (עדיין) לבטא היום רעיונות כאלה במדינת ישראל. תנועות כמו "התנועה לאזרוח החברה בישראל" נתפסות כאיזוטריות, שמאלניות, יפות-נפש. עמדה שמטילה ספק בהחלטות ה"בטחוניות", במיליונים שהולכים לתקציב הבטחון, בלחימה המתמשכת, מותקפת ומושמצת כנאיבית, כלא מבינה, כלא-לגיטימית. כל זאת מפני שאנחנו, שכבר קצנו בכל זה, ממשיכים לחשוף את ילדינו לדעות המנוונות, המיושנות והשמרניות של הממסד הצבאי.
¬
וזה הולך לקרות עכשיו בתוך בתי הספר. סגן-אלוף לכל תיכון. אפשר לעצור את זה עכשיו, לפני שזה יתפשט ונצטער על כך בדיעבד. כל מנהל תיכון, כל מורה, כל הורה בר-דעת צריך להרים את הטלפון ולהגיד לא. לסרב לקבל את ההתערבות של הצבא בענייני חינוך, לסרב לקבל את ה"אחריות" של הצבא, להפסיק את ההשתלטות, להתנתק.
אגב, במקום הרעיון המבריק של הצבא, הנה כמה פתרונות יותר יצירתיים ומועילים לשיפור מערכת החינוך: משורר לכל תיכון, צייר לכל חטיבה, פילוסוף לכל גן ילדים. אולי ככה נחנך דור שישים את הדברים בפרופורציה, שיידע להבדיל בין עיקר לטפל, ובעיקר ייתן לילדים להיות ילדים (אם אפשר, לפחות עד גיל שלושים).
אנו כל בני ישראל
דני, צביקה, אוריאל
מבקשים ממך טובה קטנה
שחרר את אבא ממדים ואת אחי ממילואים
שיהיו כל השנה
למה הגדולים לא לומדים מהקטנים
לשחק תופסת, קלאס או מחבואים
רק כשילמדו מאיתנו הילדים
נעשה כולנו חיים משוגעים…
(למה הגדולים לא לומדים מהקטנים, שיר ילדים, מלים: עוזי חיטמן ז"ל)
קפה קפה, כיכר מסריק, תל-אביב (צילום על-ידי תל-אביב במבט חדש)
שגיא נאור 