עם הכבש הששה-עשר אני…

 


יש ילד שאבא שלו רופא
ויש ילדים שאבא שלהם חולה.
יש ילדים שאבא שלהם עני
וילדים שהמקרר שלהם תמיד מלא.


 יש ילד שאבא שלו חייט,


במעיל שלו לא תראו חורים.


ויש ילדים שאבא שלהם ספר


והם תמיד נורא מסופרים.


 


יש ילדים שאבא שלהם נהג,


על יד הבית עומד להם אוטובוס.


ויש ילד שאבא שלו ראש העיר


והוא מדבר תמיד בנימוס.


 


יש ילדים שאבא שלהם חזק.


הרבה ילדים אומרים שהאבאים שלהם גיבורים.


יש ילדים עם אבא חלק


ויש ילדים עם אבאים דוקרים.


 


יש אבאים שהולכים בשמונה לעבודה


ובחמש וחצי חוזרים,


יש אבאים שבקושי רואים.


 


ואבא שלי יושב וכותב שירים.


 


(יש ילד שאבא שלו)


 


 


בכל מיני שלבים בחיים, עד שאתה נהיה הורה, אתה אומר לעצמך עשרות פעמים: "כשאני אהיה הורה, אני אעשה ככה" או "כשאני אהיה הורה, אני בחיים לא אעשה ככה". עכשיו, בשלב הציפייה, אני מוצא את עצמי מהרהר תדירות בשאלה איך אחנך את ילדי ואיזו בדיוק מורשת – תרבותית, בעיקר – אנחיל לו.


 


כי אפשר להתווכח על הרבה דברים בנוגע להורות, ולכל אחד יש את האמת הפנימית שלו, אבל נראה לי שכולם תמימי דעים לגבי נושא אחד – מי שמפקיר את ילדיו לחינוך התרבותי הקלוקל של אמצעי התקשורת המסחריים מגדל דור של אנשים טיפשים, מתוכנתים, משעממים וחסרי תרבות. כי אלו הערכים שערוץ הילדים, הקלטות המסחריות והפסטיגלים מטפחים – כסף, קניות, מותגים, עדריות.


ואם אנחנו – כהורים – לא נתערב ונשפיע, לא נציע אלטרנטיבות, לא נחנך לערכיות ולמצוינות, לראש פתוח, לאינדיבידואליזם, אזי לילדינו לא יהיה סיכוי.


 


כשאני נחשף מדי פעמים לתכנים האינפנטיליים ו/או המסחריים אליהם נחשפים ילדים רכים בימינו, אני פשוט מזדעזע. איכותם – מבחינת תכנים, רמת הטקסטים, הלחנים – מזעזעת. מרביתם נוצרים רק כדי למכור את עצמם, פונים למכנה המשותף הנמוך ביותר ומתייחסים לילד כ-לא נעים לומר-אינפנטיל. כמו בהרבה תחומים אחרים, נראה שאין לנו אלא להתרפק על העבר, לחזור למחוזות הקסומים של ילדותנו, ולהביא משם את התכנים היפים, העמוקים, הנכונים לילדינו שלנו.


 


ובראש הרשימה הזו שלי יושב "הכבש הששה-עשר" של יהונתן גפן. כי האבא שכתב שירים – אז לאביב (כן, ההוא) ושירה – כתב ספר ילדים שמתאים גם לגדולים וזה אומר הכל. כי הוא לא התבייש להכניס לשם תכנים ח-י-נ-ו-כ-י-י-ם, מורכבים, עמוקים, אבל זה יצא לו בכל זאת מקסים וכובש. ובאלבום, האהוב עליי אף יותר מהספר, תרמו יוני רכטר (בעיקר) ודיויד ברוזה ויצחק קלפטר לחנים מרתקים ומתוקים, ויוני ודיויד ויהודית רביץ וגידי גוב ויהונתן עצמו שרים ומספרים בצורה מופלאה, בלי להתיילד ובלי להוריד רמה, מגישים מעשייה מופלאה מהרגע הראשון ("איך שיר נולד" הנהדר) ועד הרגע האחרון ("הכבש הששה-עשר" המקסים), במקצועיות ובאהבה גדולה.


 


 


 


אם במקרה אני פוגש מישהו


שלא מבין אותי או חושב שאני תינוק,


אם במקרה אני פוגש מישהו


שלא יודע לבכות או ולצחוק,


אם אני פוגש מישהו כזה,


אני תכף מספר לו על האיש הירוק:


 


היה היה פעם, בעיר ירוקה, גר לו איש אחד, איש ירוק. האיש הירוק גר בבית ירוק עם דלת ירוקה וחלונות ירוקים. היתה לו אישה ירוקה ושני ילדים ירוקים. בלילות הוא היה ישן במיטה הירוקה שלו וחולם חלומות ירוקים.


 


יום אחד קם האיש הירוק בבוקר ירוק, נעל נעליים ירוקות, לבש חולצה ירוקה ומיכנסיים ירוקים. על ראשו חבש כובע ירוק ויצא החוצה. האיש הירוק ניכנס לאוטו הירוק שלו ונסע בכביש הירוק. מצד אחד של הכביש ראה האיש ים ירוק ומצד שני המון פרחים ירוקים. זה היה יום יפה, והאיש הירוק שמח ושר שירים ירוקים ועישן סיגריה ירוקה עם עשן ירוק.


 


ואז ראה האיש הירוק שעל הכביש עומד איש כחול.


 


האיש הירוק עצר את האוטו הירוק שלו ושאל את האיש הכחול: "הי, איש כחול,מה אתה עושה פה?"


"אני?" אמר האיש הכחול, "אני מסיפור אחר".


 


(הסיפור על האיש הירוק)


 


 


עשרות שיעורי חינוך ופעולות בצופים דנו בקטעים כמו "הסיפור על האיש הירוק" ובמסר שהם, ו"הכבש" בכלל, מעבירים לילדים, אבל גם למבוגרים (ובמיוחד לילדים שהופכים למבוגרים). אני מאוד הייתי רוצה שהשירים שהילד שלי יידע בעל-פה ויזמר לעצמו יהיו שירים כמו "ברקים ורעמים" או "אני אוהב" ולא שירים כמו "מאיה מאיה היא" או המנון ערוץ הילדים.


 


יותר מזה, היות שמוסיקה היא דבר מאוד חשוב ומהותי בעולם שלי, אני בהחלט לא מתכוון לוותר עליה לגמרי לטובת ילדי הקט (סורי…). ולכן "הכבש הששה-עשר" הוא אלבום עוד יותר קסום – כי אני נהנה לשמוע אותו גם כשאני מבוגר, עוד לפני שיש לי ילד, ואהנה עוד יותר (כך נראה לי) כאשר אהיה מבוגר המשמיע אותו לילד שלו, המקנה לו את המנגינות הנהדרות והשירה היפה, ובעיקר את התכנים הלא-מתחמדים והכל-כך חכמים.


 


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


ראינו המון חנויות של נעלים


וחשבתי: אם פתאום יחליטו הנעלים


לצאת מהזכוכית ולחפש להן רגליים


יהיה פה שמח


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


ראינו חנויות צעצועים בגבעתיים


שאלו אותי "מה אתה רוצה?"


אמרתי "אופניים"


אמרו לי "בסדר. בשנה הבאה."


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


עברנו על יד איש עם חורים בגרביים


היו לו פנים עצובות, הוא נשען על מקל


אמא אמרה לי לא להסתכל, אבל הסתכלתי


 


כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים


זה היה בחורף, לפני שנתיים


מאז גדלתי, כבר יש לי אופניים


כמעט שכחתי שפעם הייתי בן שלוש


רק האיש העני עם החורים בגרביים לא יוצא לי מהראש


 


(כשנסענו העירה לבקר את דוד אפרים)


 


 


כן, אני רוצה שהילד שלי יכיר בקיומו של האיש העני עם החורים בגרביים בדיוק כמו את מיקומן של חנויות הצעצועים, שיידע איך שיר בא לעולם ומה עושים אבאים אחרים, שלא יפחד מרעמים וברקים (גם כאלה ממש מפחידים) ויבין שזה די עצוב לראות גן סגור, ויתאהב עד כלות בילדה הכי יפה בגן, שיש לה העיניים הכי יפות בגן. כי כשזה יקרה, אני ארגיש שבאמת הצלחתי במשהו בחינוך של ילדי הקט, וגם שיש איזה חיבור כלשהו בין הילדות שלי לילדות שלו.


 


כי איכות זו לא מלה גסה, גם חוכמה לא. וגם אם יהונתן גפן הוא קצת אאוט-סיידר כזה, ולא פוליטלי קורקט, וכל הזמן רוטן, הוא עדיין אחד מהאנשים החכמים ביותר שמסתובבים פה, ואחד מהכותבים הכי מוכשרים שאי פעם היו כאן, והספר הזה הוא – לדעתי – ללא ספק ספר שירי הילדים הטוב ביותר שקיים. ולכן אני רכשתי מבעוד מועד את האלבום הזה (אני נהנה ממנו כבר בציפייה ל…), מתאמן ומשנן גם אני את המלים והלחנים, ומוצא את עצמי מחייך כשהילדה הכי יפה בגן מחייכת ורק זה שווה הכל.


 


הילדה הכי יפה בגן


יש לה עיניים הכי יפות בגן


וצמה הכי יפה בגן


ופה הכי יפה בגן


וכמה שמביטים בה יותר


רואים שאין מה לדבר


והיא הילדה


הכי יפה, יפה בגן


 


כשהיא מחייכת


גם אני מחייכת


וכשהיא עצובה


אני לא מבינה


איך אפשר להיות עצובה


כשאת הילדה הכי יפה בגן.


 


(הילדה הכי יפה בגן)


 

מודעות פרסומת

7 מחשבות על “עם הכבש הששה-עשר אני…

  1. גיאחה הגיב:

    נפלא. אני מאוד מאוד בעד, כמובן. גם את ילדיי (לכשיבואו) אני מתכנן לגדל על ברכי הכבש הזה, שהוא ספר ואלבום הילדים (והגדולים) הכי טוב שיצא בארץ אי פעם.

  2. אביב הוד הגיב:

    והבת שלי (שנה וחצי) כבר מכירה חלק גדול מהשירים, וכשאנחנו ביחד זה או זה או "והילד הזה הוא אני" שגם לו יש קסם מיוחד, גם אם הוא נכנס לקטגוריית "המתחרה" (האם זו תחרות מסוג עופרה VS ירדנה?)
    מחכה שהיא תתחיל לשיר את השירים.
    בעיקר כיף עם "הכבש" כשחורף בחוץ.

  3. עידו רובין הגיב:

    שלום שגיא…
    קווראים לי עידו ואני בן 17 וחצי
    כמו שאמרתה אני גדלתי על השירים האלה ואני מכיר את כולם בעל פה
    הדבר היחיד שהציק לי הוא שאמרתה שלא הייתה רוצה שהילדים שלך יגדלו על השירים של ערוץ הילדים…אז בתור אחד שכן גדל עליהם ועדיין זוכר את כולם בעל פה אני יכול להגיד לך שרוב השירים שלהם אם לא כולם מאד חינוכיים ואני הייתי שמח מאד אם גם הילד שלי יגדל על השירים האלה….
    יומטוב לך….

  4. איתמר הגיב:

    וואו כמה שאתה צודק….. אני אומנם בן 17 בלבד, אבל כל מילה שלך בסלע… אני אוהב לקרוא לתופעה הזאת "ילדי הקניונים",("אמא אני רוצה כזה,אמא אני רוצה כזה אמא תקני לי כזה") וילדים כאלו הופכים להיות מפונקים וחסרי אחריות,והגרוע ביותר,ערסוואתים .

    ילדים צריך לגדל על ערכים. נימוס,ענווה, כבוד,ומעט משמעת וכבוד להוריו,וכאן אותם שירים יפים וישנים כדוגמת הכבש הששה עשר נכנסים לתמונה. הם מספרים על תמימות,תכנון עתיד נכון, שפה מנומסת וגבוהה, ואי כניעה ללחץ חברתי.

    אני מקווה שיום אחד,כשגם לי יהיו ילדים,הם ישאבו ויישמו את הערכים וההתנהגות שהורי הנחילו בי

    מודה לך על פיסת הדעה הכנה שלך.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s