הפעם הראשונה שבה שמעתי את זהר ארגוב היתה בצבא. כלומר, שמעתי כבר לפני כן את "הפרח בגני" במספר הזדמנויות, אבל הפעם הראשונה שבה ילד שמנת שכמוני, ילד טוב רעננה, ישב והקשיב ממש לקלטת של זהר ארגוב היתה בכור ההיתוך הראשי של נוער ישראל, צה"ל.

 

בצבא גיליתי שני אמנים, שונים זה מזה כמרחק מזרח ממערב, ובכל זאת גם די דומים – מאיר אריאל וזהר ארגוב. האחד – סמל הישראליות החדשה, המתוחכם, השנון, הקיבוצניק; השני – סמל הישראליות הישנה, העממי, המקופח, הפשוט. ובכל זאת כמה סמלי ששניהם אינם כבר איתנו בגלל שטויות, טעויות אנוש, חולשות.

 

אני זוכר שכשהקשבתי לזהר ארגוב בפעם הראשונה הבנתי סוף-סוף על מה המהומה. היה לו קול מדהים, עמוק ובעל נוכחות, והוא נהנה – כיאה ל"מלך" – ממיטב הכותבים, הנגנים והמעבדים: אביהו מדינה, בעז שרעבי, ננסי ברנדס, יורם טהרלב, ג'ו עמר, עוזי חיטמן, איתן מסורי ועוד. כי בינינו – זו הצרה העיקרית של הזמר ה"מזרחי" ("ים תיכוני" אליבא דפוליטלי קורקט ספיקינג): מרבית החומר המושר לא ראוי למשמע אדם, וזאת גם כאשר מדובר במיטב הקולות. יתר על כן, אלו שכבר מצליחים פונים מייד לכיוון המיין-סטרים ("משתכנזים" בלשון העם), ולא ממשיכים להיות קול אמיתי אותנטי (ע"ע שרית חדד, איל גולן).

 

אולי בגלל  זה זהר ארגוב, 18 שנה אחרי התאבדותו בתא המעצר, נותר עדיין ה-מלך, הגעגועים אליו נמשכים והמוזיקה שלו נותרת מיוחדת ומעניינת גם היום. אני מודה שאני נהנה לשמוע את השירים שלו מפעם לפעם, שהרי זו הגרסה הכמעט יחידה למוזיקת נשמה אמיתית שיש במוסיקה הישראלית. אני אוהב מאוד את פסקול הסרט "זהר" שיצא ב-93 (גם הסרט היה נפלא) וגם את המחווה הנהדרת של זהבה בן לשיריו.

 

בימים אלה הוציאה NMC אלבום אוסף מהודר של זהר, בסדרת "המיטב", ובו באמת מיטב השירים שלו – "את לי לילה", "צל עץ תמר ואור ירח", "מה לך ילדה", "אלינור", "להיות אדם" ועוד, וזאת לכבוד יום הולדתו של זהר המתקרב ובא.

 

זהר ארגוב היה צריך להיות בן 50 לו היה בחיים, נכון להיום.

 

 

 

יום יום אני תולש מהלוח דף –
יום ראשון עצוב,
יום שני אני שמח,
ויום שלישי הוא יום חדש שבו
אשכב על הגב, אתהפך על הבטן
והמוח רץ
עובד כמו חמור, למזוזה אני עבד
והמוח רץ

יום יום אני הופך מחומר לאבק –
יום ראשון שחור,
יום שני אני זורח,
ויום שלישי כוכב חדש שבו
אשכב על הגב, אתהפך על הבטן
והמוח רץ
עובד כמו חמור, למזוזה אני עבד
והמוח רץ


יום יום אני ממתין לסוף הטוב –
יום ראשון כמעט,
יום שני את נעלמת
ויום שלישי אני לבד
ואז
שוכב על הגב, מתהפך על הבטן
והמוח רץ
עובד כמו חמור, למזוזה אני עבד
והמוח רץ

(מילים: שאול בן שאול, לחן: אבנר גדסי)

נורא קשה לי לכתוב ביקורת על אלבום פרידה (break-up album בלעז). ראשית, קצת קשה לכתוב ביקורת על יצירה של אדם, שחווה פרידה (בדרך-כלל כואבת וטרייה), ומנסה דרך היצירה הזו לטפל בעצמו, להתאושש ולהמשיך הלאה. קשה לשפוט יצירה כזו, קשה לשים עצמך במקומו ועוד יותר קשה לבוא ולהעיר הערות. שנית, אני פריק של אלבומי פרידה. באי-פוד שבראשי מתוייקים דרך קבע “Over” של פיטר האמיל, "Sea Change" של בק ואפילו גרסה מקומית כמו "בגוף ראשון" של דני רובס. אין כמו כאב מזוכך ואמיתי כדי להעלות חיוך על פניי. סטיה שכזו – מודה.

 

 

כך שעל פניו להאזין לאלבום החדש של קובי אוז זו בעיה מצד אחד אבל הנאה גדולה מצד שני. תיאורטית, לפחות. כי אחרי האזנות רבות ל"דמעות וים", אלבום ה"סולו" (כאילו ש"טיפקס" אינו פרויקט סולו של אוז, וכאילו שחברי "טיפקס" לא מנגנים באלבום הזה) שאוז הוציא אחרי גירושים מתוקשרים מאשתו אני חייב לומר שהתיאוריה הגדולה קרסה. ראשית, היה לי הרבה מה לכתוב. שנית, לא נהניתי מהאלבום. פרטים כאן.

 

 

אם נראה לכם שהטרנד שתופס את אמנינו – הטובים שבהם כמו המתחילים שבהם – וגורם להם לנסוע לחו"ל במטרה לעשות את זה בגדול מעבר לים הוא המצאה בת-זמננו, חשבו שוב – – – רוקפור כבר כמעט ועשו את זה, איזבו בדרך לשם, אביב גפן עשה את זה (בהפוכה עם סטיבן ווילסון בבלאקפילד) – על התוצאות אפשר להתווכח… כך או כך, כדאי לדעת שמוניקה סקס ניסו כבר די מזמן, וגם הם, תתפלאו, לא היו הראשונים…

 

באוקטובר 1970 בחור צעיר ומוכשר בשם שלום חנוך החליט שארצנו הקטנטונת קטנה עליו והוא זקוק לכיוונים חדשים. אחרי שכבש את כל הפסגות האפשריות בביצה המקומית – כתב והלחין ללהקת הנח"ל המיתולוגית, כתב והקליט עם אריק אינשטיין את "שבלול" ו"פלסטלינה" המופתיים, הצליח עם "השלושרים" ועם חבורת "לול" המופלאה, והלחין לכל המי ומי בשוק הזמר הישראלי – הוא ארז את הפקלאות, לקח את אשתו ובתו הקטנה ונסע ללונדון.

 

כצפוי, לונדון לא חיכתה לו. אז מה עלה בגורל הבחור החביב ממשמרות?   תוכלו לגלות, תוך כדי שאתם מגלים אלבום נהדר בשם Shalom, בביקורת שלי שהתפרסמה בסוף השבוע ב"השרת העיוור" (ואם הטיזר הזה לא מספיק, די להסתפק בתמונה שעל העטיפה…).