"הרצון לדייק במילים / תכונה מרגיזה מאוד / במיוחד שבסוף אני / עומד ושותק" ("פקק תנועה")

אי אפשר להתחיל לכתוב על האלבום של אביתר בנאי מבלי להתייחס לשורות המדויקות והנפלאות שפותחות את "פקק תנועה", השיר הפותח את "עומד על נייר", אלבומו השלישי. הרצון לדייק במלים, כך נדמה, תמיד היה הנר שהוביל את אביתר בנאי. מי שכתב את "יש לי סיכוי" ו"תיאטרון רוסי", את "חלון" ו"שיר טיול", תמיד נתן משקל חשוב למלים אותם הוא מפליא לכתוב. האם הרצון לדייק במילים הוא הסיבה לשש שנים של שקט יצירתי בין האלבום השני המבולבל והאלקטרוני לבין האלבום השלישי והחדש?  ייתכן. כך או כך, האלבום השלישי מוצא את אביתר בנאי בנקודה מרגשת מאוד בקריירה שלו, והוא מפליא לדייק במילים שהוא כותב, ואלה הופכות את השירים של "עומד על נייר" לרגעים מרגשים ומפעימים.

אין ברירה כנראה אלא להשוות בין שלושת האלבומים של אביתר בנאי, ובמיוחד בין האלבום השלישי לבין שני האלבומים הראשונים הכל-כך שונים זה מזה. נדמה כי המחלוקת בין אוהבי אביתר לגבי האלבום הטוב מבין השניים לא תיושב לעולם. מבחינתי "אביתר בנאי" היה סוג של חוויה מכוננת. אני זוכר את הפעם הראשונה שהקשבתי לו, אני זוכר את הופעת הבכורה בצוותא. "שיר טיול" היה טלטלה נוספת, ותקופה ארוכה לא הצלחתי להשתחרר מהאלבום הזה. עדיין הוא משתחל למערכת שלי בלי הפסק, לא נותן לי מנוחה, אני מגלה בו פכים קטנים ויפים כל פעם מחדש, למרות הזמן הארוך שהוא כבר איתי. אני לא מתכוון להיכנס לדיון במי משלושת האלבומים הוא הטוב ביותר (זה גם לא ממש פייר, לאור הזמן המועט ש"עומד על נייר" נמצא ברשותי, אבל לטעמי "עומד" הוא עוד חוליה בהתפתחות האישית והיצירתית של אביתר בנאי, ששפר מזלי וזכיתי ללוות מקרוב. אביתר, כך נראה לי, תמיד היה קול מייצג של הדור שלו (ושלי, בן-גילו פחות או יותר), והיצירה שלו התפתחה לאורך הזמן, מעל עשר שנים, במקביל לדרך שבני הדור שלנו עשו מאז.

האלבום הראשון הציג עולם תוכני ורגשי של מי שסיים את התבגרותו, שהשתחרר מהצבא, שמנסה לפלס לו דרך בעולם המבוגרים. זה היה אלבום בוסר, מלא ברגשות מיוסרים, באהבות לא ממומשות, במלחמות אבודות נגד העולם. השירה של אביתר בנאי היתה פשוטה ומלאה ברגשות. הלחנים של בנאי היו מורכבים רובם ככולם מפסנתר ושירה, עליהם הולבשו כלים אחרים. הכל היה פשוט וחשוף. האלבום השני, שיצא שנתיים אחרי, לקח את אביתר, כמו את כולנו, לטיול הארוך שאחרי הצבא, לנסיונות ללכת לאיבוד כאן ושם, לבלבול הגדול, לערפול, לחוסר הבהירות לגבי העתיד. האלבום השני היא מורכב, הן מבחינה טקסטואלית, עם טקסטים לא ברורים, ללא מסגרת, קטעי משפטים, אסוציאציות, שבנו חומה גבוהה בין הרגשות המובלבלים והאבודים לבין הקורא/מאזין, והן מבחינה מוזיקלית, עם אלקטרוניקה חמה, מלאה בצפצופים ובסימפולים, שנעה בין אמביינט רך לטראנס נצחונות סוער. הבלבול וההזיות איחדו את האלבום הזה למקשה אחת.

"נוסע במונית, לא זוכר את הכתובת / כל כך הרבה זמן בחושך

 הייאוש הבשר הגאווה / אויבים גדולים שאני טיפחתי

 להדליק את השמש בצחוק ובכי ובמנגינה

 אני כבר מגיע אני כבר נמצא"

("תחרות כלבים")

האלבום השלישי מוצא שוב אותו, כמו את כולנו, בנקודה הבאה בחיים, שש שנים אחרי, נשוי, אב לילד, אחרי חזרה בתשובה מתוקשרת מאוד, עם בית בתל-אביב ומזכירה אלקטרונית שנפתחת ב"הגעתם למשפחת בנאי" (אגב, אביתר, אם אתה קורא את זה, אני עדיין מחכה לתשובה… J). אביתר, שש שנים אחרי, הוא אדם שלם יותר, מפויס יותר. הבעיות בהם הוא מתעסק, עולם המושגים שלו, הכתיבה שלו – כולם מצביעים על ההתבגרות של אביתר. ייתכן ששש השנים שעברו מהאלבום הקודם היו בעצם מוקדשות להתבגרות הזו.

מספיק להביט בעטיפה ולהשוות אותה לאלו של שני האלבומים הקודמים (בעניין הזה מאוד מעניין להסתכל בקנקן, ברשותכם) – מי שהביט מטושטש במראה בחור-צעיר-ונקי בראשון, וששם קולאז' של תמונות רבנים בשני, מביט לי בעיניים כעת, ברור ומפוקס, כיפה גדולה לראשו, פשוט ובמקום. וזה אומר הכל.

"תחרות כלבים" היה הסינגל הראשון שאביתר בנאי שחרר לרדיו. השיר הזה היה לא רק מושלם, אלא גם היה סוג של אמירה, הצהרה – להדליק את השמש בצחוק, בבכי ובמנגינה. זה המנטרה של אביתר, לצורך זה הוא מגיע בחזרה. בדומה לדוד אהוד, ה"מודל" החדש שלו (על כך הוא גם מודה לו מעל גבי העטיפה), אביתר לוקח את האמונה למקום טוב ופורה, ומבקש בעזרת המלים והמנגינה להדליק את השמש, להביא טיפה של יופי, אושר ורגש.

בדומה לאלבום השני, הטקסטים שלו באלבום השלישי הם כמעט-שירה, מאוד אסוציאטיביים, מעט מעורפלים, אבל בניגוד לאלבום השני הם חושפים רגשות, המון רגשות, ובלבול ותמימות ואהבה, המון המון אהבה. מבחינה מוסיקלית, אביתר זונח את האלקטרוניקה לטובת רוק רך, שמזכיר במקצת את האלבום הראשון. הוא מגובה בלהקה נפלאה, ובעיבודים שנותנים ללחנים של בנאי נגיעות של רגאיי, קלאסי וג'אז. השילוב בין הטקסטים החושפניים, הרגישים, האוהבים והכואבים של בנאי, ובין הלחנים הרומנטים, הדרמטיים, הסוחפים, יוצר תלכיד נפלא שלוקח אותך למסע נהדר בחיים של אביתר בנאי (ובעצם, גם באלה שלך), מ"פקק תנועה" הפותח ועד "הרמח"ל" המסיים. זהו מסע מעניין, חושפני, אבל ברור ומדויק, בניגוד להיסוס והבלבול של האלבומים הקודמים. גם העובדה שאביתר נעזר בלהקה קבועה, איתה עבד והקליט את האלבום, הוסיף לאלבום הזה יציבות ותחושה של בסיס עמוק, שאולי חסרה באלבומים הקודמים (ובמיוחד ב"שיר טיול").

וצריך לומר עוד משהו על הטקסטים של אביתר באלבום הזה. מצד אחד, הוא נפתח לראשונה ונעזר באחרים ובשל אחרים (עמיר לב, גלעד כהנא, רחל המשוררת, אתגר קרת). מצד שני, אביתר מגיע באלבום הזה, לדעתי, לשיא חדש בכתיבה שלו. הוא עדיין מתפתל, עדיין יוצר עולם שלם של דימויים ונופים כדי להחדיר אליו רגשות, ועדיין כותב בצורה כל-כך כנה וחושפנית, רגישה ומתוקה, שהשירה שלו (ורוב השירים הם ממש שירה) פשוט עומדת בפני עצמה, עוד לפני ששמעת את הלחן ואת איך שהוא שר אותם.

"אם הייתי גלגל להסתובב אחורה

בשבילך

עלה יבש בין שפתייך

ידי בשערך

לבי בלבך

בשבילך"

("בשבילך")

בראיון שנתן ל-YNET לאחרונה הוא אומר: "לא ברחתי... חזרתי לפני שלוש שנים מהמדבר, מכיוון שנוצר פער גדול מאוד בין הרעש בראש שלי לבין השקט של המדבר והייתי צריך לאזן רעשים. בשבילי תל-אביב היא עיר למי שלא יודע עוד לאן הוא רוצה להמשיך ממנה. אני חושב שהיום אני אוהב את תל-אביב הרבה יותר ממה שאהבתי אותה בעבר." כזה הוא אביתר, חף מגינונים, נטול פוזות. חיפש את עצמו במדבר, מצא את עצמו בתל-אביב, חזר בתשובה, הקים משפחה. הכל בצורה טבעית, הכל מתוך רצון כן להתקדם וללמוד, ואת מה שהוא עושה בחיים הפרטיים שלו הוא מיישם גם ביצירה שלו, ונדמה שבשני המקרים התוצאה נעימה מאוד.

 ב"ארבעה בתים וגעגוע", ספרו האחרון והמצויין של אשכול נבו,  מתארת אחת הדמויות, במהלך טיפול פסיכיאטרי, שלכל אדם יש שמש של כאב וצער בחזה, והיא שולחת קרניים לוהטות החוצה. אם אתה מוגן, הקרניים של אנשים אחרים לא חודרות אליך. אבל אם אתה לא מוגן, אז הכאב של האנשים הקרובים לך נכנס לתוכך ושורף אותך מבפנים. לאביתר בנאי, כך יש לי הרגשה, יש קרום דק דק, דרכו נכנסות המון קרניים. הן שורפות אותו, הן מחיות אותו, הם מעסיקות אותו. ואת כל מה שהוא אוגר בתוכו הוא מוציא החוצה, בעיקר לטקסטים הנהדרים, אבל גם ללחנים שהוא רוקח על הפסנתר, והתוצאה היא העולם כולו, עם המון שמש וכאב. "זה המצב הקיומי שלי, המטוטלת הזו", הוא אמר ל YNETבראיון ההוא. המטוטלת שלו, כך נדמה לי, היא קצב נהדר לרקוד לפיו.

"חוזר הביתה, הביתה

 בבית אין ריצפה

אני עומד על נייר…"

("בבית")

האלבום הזה מלא ברגעים נפלאים, מהסוג שממלא אותך באושר בכל פעם שאתה פוגש אותם. אלו פיסות עונג, שברירים של שמחה, ניצוצות של רגש. זה הקטע שבו הגיטרה החשמלית קורעת את הקצב הפסטורלי של "פקק תנועה", והסיום הרועש, המבולבל, המכוסח שלו שנגמר במכת תוף אחד וחותך לשקט; הפזמון הנפלא של "תחרות כלבים" ("אני כבר מגיע / אני כבר נמצא"), אולי הלחן המושלם ביותר של אביתר בנאי (ואמיר צורף) עד עכשיו; אלו התופים של ערן פורת, הפסנתר הכה דרמטי של אביתר הפורט עליו, השירה השברירית-האבודה שלו ב"בשבילך"; זה המקצב האפריקאי של "שוב אני לבד", עם הקונגס של נעם הלוי וקולות הרקע של סיוון שביט, שמתנגשים עם הפחד העמוק של להישאר לבד, עם הבלבול, עם חוסר המעש, עם אי היכולת להתמודד, שמזכירה במעט את הציניות של "כלום לא עצוב"; זה הרגע שבו אביתר שר "בבית אין רצפה / אני עומד על נייר / אני עומד על נייר", לצלילי הפסנתר של צח דרורי והתופים המכים ללא הרף – הוא אחד הקטעים המהפנטים ביותר באלבום הזה, ואז קטע המעבר שלוקח משם לפזמון הנפלא של השיר הזה ("אני ודיאנה על הבמה / עיניים גדולות, תאוות חיים דולקת"); אלו הכינורות הנפלאים המנגנים בסוף "טיפה של אור"; זו המפוחית של אהוד, והתופים הרועמים של "מתנות" (הומאז' לפתיחה של "גבולות"?), שמזכירים יותר מבמעט את הדוד המפורסם. כל-כך הרבה יופי יש באלבום הזה, כל-כך הרבה באלבום אחד.

גם כשהטקסטים אינם מושלמים, כמו "הזאב והאיילה" של גלעד כהנא (מודה שלא הבנתי מעולם את ההתלהבות סביבו), או כשהלחנים אינם מעניינים, כמו במקרה של "כה ציפיתי ליום והגיע", יש בהגשה הנהדרת של אביתר, בפסנתר המלט,, בעיבודים הנפלאים לכלי מיתר, שפשוט נדמה שלא יכולים להוציא שיר בינוני. השירים הפחות טובים הם טובים מאוד, ואלו הטובים יותר פשוט נוגעים בשלמות.

"תן לשינוי לצמוח

 אל תפחד מהפחד

הפחד הוא רגע, זה רגע לפני, בין לילה ליום

הפחד הוא שער…"

("מתנות")

עם כל ההבדלים בין האלבום החדש לאלבומים הקודמים, האלבום הזה הוא מאוד אביתר בנאי. ראשית, השירה שלו, שלטעמי השתפרה לאין-שיעור. אי אפשר להישאר אדישים לשירה של אביתר – יש כאלה שהוא מעצבן אותם, יש כאלה שפשוט מחייכים חיוך מטומטם ומתאהבים בו כל פעם מחדש (גם אם היה שר את ספר הטלפונים, כנראה). אחר-כך, הטקסטים. אלו עדיין מבולבלים מעט ומבלבלים מעט, אבל גם כאן נרשם לטעמי שיפור משמעותי. מי שכותב היום טקסט כמו "מאושר להתאפק אלייך / רוח בלי קול בלילה / כותב" ("יש לנו את כל הזמן") הוא אותו אחד שכתב פעם "עולם קשוח / אני יכול עליו / רק עם כוח", שכתב "היחיד שאני שלו הוא אני / וגם אני בוגדני". אם תרצו גם זה אומר המון על האלבום החדש שלו, עליו.

עוד רגע קסום נרשם לטעמי ב"המון אנשים". לאביתר היתה תמיד התכונה לקחת שיר של אחרים ולעשות בו כבשלו, ותמיד על הצד הטוב ביותר (תזכורת קצרה: "כשזה עמוק" ו"מעיין" לקורין, "כוכב" לאספ, "שש שעות" ו"מחכה" לעמיר). במקרה של אתגר קרת, הטקסט המיוחד והיפהפה שהוא העניק לאביתר, ביחד עם הלחן היוצא-דופן שלו, הופכים את שיר מספר עשר ליצירה מרגשת וסוחטת דמעות. כמו בסרט ישן, דרמה תוצרת איטליה או יוון, כלי הנשיפה שלו לוקחים אותך לריקוד איטי ועצוב, מלווה בכלי המיתר המרגשים, ובעיבוד הג'אזי הרך שמציע סמטנה עם הקונטרבס-תופים העמוקים. אפשר פשוט לעצום עיניים ולהיסחף עם הבלדה המרגשת הזו, שהיא לטעמי אחד מהרגעים הכנים והמרגשים ששמעתי המון זמן.

"רציתי להגיד לה

 לבדידות באביב את מים, את מים

 מיתר אחד, רוח נעימה ועצומה

 אבן יקרה, יחידה

אני מבטיח למהר…"

("מיתר")             

אי אפשר להתבלבל לגבי המפיק המוסיקלי של האלבום הזה. כמו שקורין אלאל היתה דומיננטית מאוד באלבום הראשון של אביתר, כך גילי סמטנה מכניס המון מעצמו לאלבום הזה. במידה רבה, הצליל של "עומד על נייר" מזכיר את "ענה לי" של דוד אהוד, ההפקה האחרונה של סמטנה. גם כאן, כמו ב"ענה לי", הקונטרבס של סמטנה מאוד דומיננטי. בכלל, חטיבת הקצב מובילה את הצליל של האלבום, ומהווה התקדמות משמעותית מהאקוסטיקה של האלבום הראשון ומהאלקטרוניקה המלאכותית של השני. בשירים כמו "מיתר" (אגב, רק לי מזכירה הפתיחה שלו את "Something in the Way" של נירוונה?), "יש לנו את כל הזמן" ו"המון אנשים", השילוב של בס-תופים מוביל את הלהקה המוכשרת של בנאי למחוזות ג'אזיסטיים רכים, עם גיטרות מלטפות ותופים שנוגעים ברוך. סמטנה מעניק לשירים של אביתר צליל עשיר ומלא, מחבר בין רוק לקלאסי וג'אז בלי פאסון ובלי רצון להרשים, נותן למלודיות לעשות את שלהן ואבל תומך בהן מאחורה עם כל הכוח.

"יש לנו את כל הזמן" הוא כל מה שנפלא באלבום הזה בשיר אחד – השירה הנהדרת של אביתר; הלהקה המלווה בשיאה, מגובה בכלי מיתר, מספקת רקע ג'אזי נעים ומעניין, עם מעברים נהדרים והתפתחויות שמעידות על המורכבות והעומק של אביתר המלחי; הטקסט הבוגר, הנינוח והאסוציאטיבי של אביתר. זה שיר שיכול לשכנע אותך לעזוב הכל וללכת לטייל, יד ביד, עם האשה שאתה אוהב, באיזה בוקר של יום שישי, בלי למהר, בלי מטרה, סתם ככה, לקחת את הזמן. אותו הדבר נכון גם ל"את שקט" הפנטסטי, במיוחד החלק השני שלו, שמזכיר במילים במעט את אביתר של האלבום הראשון, אבל ההתפתחות בלחן ובהפקה והההתקדמות בשירה מסגירים לאן הוא שייך, הוא ההתפתחות של אביתר גם כאן.

"ילדים ישנים באוהל בסלון / על זה אני חולם"

("טיפה של אור")

כשאני שומע את אביתר שר על החלום שלו, בו ילדים ישנים באוהל בסלון, אני מתרגש. מתרגש, כי אביתר בנאי תמיד שר את החלומות שלי, את המחשבות שלי. תמיד יכולתי למצוא באלבום שלו את המפה של החיים שלי, במידה זו או אחרת. וככה בעצם החיים שלי נראים היום, עם חלומות על ילדים בסלון ואהבה חזקה ואמיצה בחדר השינה. זה, לדעתי, מה שמייחד את אביתר מאמנים אחרים, וזה מזכיר לי במיוחד את מה שכתבתי כאן פעמים רבות על עמיר לב. לכן לא מפתיע אותי בכלל החיבור הנפלא שלו עם הבחור הגדול שעבר לגולן, שגם הוא כותב את היום-יום בפשטות מחד אבל באופן אסוציאטיבי ונפלא מאידך. הקטעים המשותפים שלהם באלבום הזה – "תחרות כלבים" ו"את שקט" – הם ללא ספק פסגת האלבום הזה.

מה שעוד מיוחד ב"עומד על נייר" הוא הדרך שבה אביתר מסתייע בהמון אנשים נהדרים כדי להרים את האלבום היפה והמיוחד הזה. באלבום הראשון היו אלה בעיקר קורין אלאל וצח דרורי (עם קצת עזרה מאספ אמדורסקי), האלבום השני היה אינטימי יותר והיה בעיקר עבודה אישית של דרורי ובנאי, ואילו האלבום השלישי מציג המון אנשים על מלאכת העיבוד (בעיקר סמטנה ודרורי, אבל גם ערן פורת, אמיר צורף, גל אפלרויט ועוד הרבה אחרים, כולל אחד אהוד בנאי…), שגורמים לשירים של "עומד על נייר" להישמע לאו דווקא כמקשה אחת, כמו שהיו אלו של האלבומים הראשונים, אלא כלקט של שירים שונים ומיוחדים.

"מה שחסר לא באמת חסר

וחבל אפילו למצמץ…"

(הרמח"ל)

לא ארשום כאן ש"עומד על נייר" הוא אלבום מושלם, אבל גם לא אכנס להשוואות מטופשות, כאילו האלבומים הקודמים הם מעין אבן בוחן. מי שצלח בהצלחה יתרה את מבחן האלבום השני, משאיר הרחק מאחוריו את המבקרים (וגם חלק מהקהל הלא-בוגר, צריך לומר, שציפה לעוד "אביתר בנאי"), צולח במידת הצלחה זהה את מבחן ההתבגרות והאלבום השלישי. הצורך של מבקרים מסויימים להביע אי-שביעות מהכיוון של בנאי, מהמעבר מאלקטרוניקה לפופ/רוק רך, מהמשפחתיות, מהשלווה, נראה לי אובססיבי ונוירוטי משהו.

נכון – לא מתחברים ל"עומד על נייר" בקלות (אבל מצד שני, "שיר טיול" היה יותר כאוטי), אבל בדומה ל"ענה לי" (זוכרים אותו?), הוא גדל ומתפתח עם כל האזנה, ואחרי חודש שאני מבלה איתו, לפחות פעם אחת ביום, אני מגלה שאני אוהב את האלבום הזה יותר ויותר.

"עומד על נייר" מסתיים עם תמצית החיים של אביתר בנאי, כאן ועכשיו. ארבע בבוקר, ספר של הרמח"ל, שקט בחוץ, שקט בפנים, שקט בראש. מה שחסר, שנראה שחסר, לא באמת חסר. חבל לדבר, חבל לעשות סערות, חבל אפילו למצמץ. הרגשה של שלמות, הרגשה של נינוחות, הרגשה של הגשמה. למרות ההתלבטויות, למרות הלבד שתוקף לפעמים, למרות המון האנשים – אביתר הגיע סוף סוף לנקודה שבה יש לו שקט, יש לו אהבה, יש לו את כל הזמן שבעולם. והוא לוקח את הזמן הזה, ומנפיק לנו אלבום נפלא, מלא ברגעים שלמים ומיוחדים, בדרכו שלו. ולמרות מה שהשם של האלבום יכול לרמז, נראה שאביתר נטוע עמוק בשורשים שלו, בעולם שלו (ושלנו), ומצליח לגדול ולהתפתח בדרך המוצלחת ביותר האפשרית. לשמחתי, הוא עושה את זה איתנו, ומאפשר לנו לעשות את זה איתו.

(אביתר בנאי, עומד על נייר, הד ארצי, 2005)