קצתוכניות לעתיד לדוד אבידן


הניחו לי להיות מומיה. העירו אותי


אחת לאלף שנה בזריקת אדרנלין מְרֻכֶּזֶת, ואז


אשרף מחדש את רומא, אֲדַוַּח  מחדש על הארוע


בפנים חִוְּרִים ובלב נפעם, אסרס מראש


את כל הלוחמים הברברים, שיעלו עליה, אבעל


את נשותיהם הצעירות, כדי שיהיה


מה לשרף ומה לסרס כַּעֲבֹר


אלף שנים נוספות. יש לי


סבלנות למשימות אֲרֻכּוֹטְּוָח.


 


 


 


דוד אבידן, על-פי דודו גבע, מתוך התערוכה "פרופיל תל-אביבי"


 


 


דוד אבידן, מגדולי המשוררים שלנו, נולד בשנת 1934 וחי בתל-אביב. את ספר שיריו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" פרסם בגיל 20. מאז פרסם כעשרים קבצי שירה, למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, עסק בבימוי והפקת סרטים קצרים, פרסם מאמרים בנושאי תרבות וחברה ולימד כתיבה יוצרת.


 


אבידן נחשב למשורר חדשן ונועז, במיוחד בתחום הלשון. הוא שאף לבטל את ההפרדה בין שפת הדיבור לשפת השירה, ולשם כך השתמש בעברית "ישראלית" ויצר חידושים רבים בתחום הלשון.


 


דוד אבידן נמצא מת ב-11 במאי 1995, לפני עשר שנים בדיוק, כשהוא עני וחולה, באלמוניות ובבדידות, בשולי החברה. על מצבתו חקוק שירו הקצר "אָדָמִלַה" ('אדם' + 'מלה').




קצתוכניות לעתיד לדוד אבידן


הניחו לי להיות מומיה. העירו אותי


אחת לאלף שנה בזריקת אדרנלין מְרֻכֶּזֶת, ואז


אשרף מחדש את רומא, אֲדַוַּח  מחדש על הארוע


בפנים חִוְּרִים ובלב נפעם, אסרס מראש


את כל הלוחמים הברברים, שיעלו עליה, אבעל


את נשותיהם הצעירות, כדי שיהיה


מה לשרף ומה לסרס כַּעֲבֹר


אלף שנים נוספות. יש לי


סבלנות למשימות אֲרֻכּוֹטְּוָח.


 


 


 


דוד אבידן, על-פי דודו גבע, מתוך התערוכה "פרופיל תל-אביבי"


 


 


דוד אבידן, מגדולי המשוררים שלנו, נולד בשנת 1934 וחי בתל-אביב. את ספר שיריו הראשון "ברזים ערופי שפתיים" פרסם בגיל 20. מאז פרסם כעשרים קבצי שירה, למד ספרות ופילוסופיה באוניברסיטה העברית, עסק בבימוי והפקת סרטים קצרים, פרסם מאמרים בנושאי תרבות וחברה ולימד כתיבה יוצרת.


 


אבידן נחשב למשורר חדשן ונועז, במיוחד בתחום הלשון. הוא שאף לבטל את ההפרדה בין שפת הדיבור לשפת השירה, ולשם כך השתמש בעברית "ישראלית" ויצר חידושים רבים בתחום הלשון.


 


דוד אבידן נמצא מת ב-11 במאי 1995, לפני עשר שנים בדיוק, כשהוא עני וחולה, באלמוניות ובבדידות, בשולי החברה. על מצבתו חקוק שירו הקצר "אָדָמִלַה" ('אדם' + 'מלה').




ספיישל יום העצמאות (ועוד)

 


הספיישלים שמגיש ידידי הטוב מור (עם עזרה צנועה מצדי) בתחנת הרדיו KZSU בסטנפורד הפכו כבר למסורת (אחד בכיף ביום העצמאות, אחד עמוק וקודר ביום הכיפורים). וגם השנה, כמו מכבי, אנחנו לא שוברים את המסורת.


 


ביום חמישי זה, 12 במאי, מ-7 בערב ועד 10 (9-12 בבוקר זמן פסיפיק), יגיש מור, במסגרת תכניתו The Devil's Collective ספיישל ליום העצמאות תחת הכותרת "שירי המחתרת העברית". הספיישל לא יעסוק, כמובן, בהגנה או באצ"ל, אלא במיטב הרצועות ממיטב האמנים בסצנת האלטרנטיב הישראלית, באנגלית ובעברית, מאלקטרוניקה ועד פאנק, גברים ונשים (בלי חיות!). יהיה שמייאח!


 


כדי להאזין לשידור כל מה שנדרש הוא צמד רמקולים ועכבר שיקליק על הקישור הבא (יש לבחור ב-KZSU1, ואז את הסטרים האהוב עליכם…).


יום עצמאות שמח לכולנו!


 







 


בנימה אופטימית שנובעת מהסופשבוע הקצר ומזג האוויר הנפלא, אני רוצה גם להמליץ לכולכם על בלוג נפלא בענייני מוסיקה (כן, יש עוד כאלה…) תחת השם הבלתי-רגיל "חוק'נ'רול" (באנגלית זה אפילו יותר טוב…). לא אבזבז את זמנכם בתיאורים. פשוט גלשו, התחברו, התמכרו ויאללה, להורדות!


 



 


ולסיום, מאוד מחמיאות לי התגובות והשבחים, במיוחד מאנשים מתוך התעשייה וכאלה המגדירים את עצמם כעוסקים במוזיקה. אפילו יותר מחמיא לי ונחמד לקבל שירים או פניות בעניין משלוח שירים אליי לביקורת. רק אסייג ואומר כי, לצערי, אין לי כל קשר ו/או השפעה בחברות התקליטים בארץ או ברדיו. L  יתר על כן, כרגע אני סובל מחוסר זמן כרוני, ולכן אינני יכול להתפנות לכך בזמן הקרוב. עם השולחים, סליחה. אתפנה לכך בהקדם האפשרי…

מדוע אלוהים לא קיבל מעולם דוקטורט

 


הערות/הארות/אזהרות:



  • זהו תרגום של אימייל שרץ ב-FW כבר די הרבה זמן, אז חסכו ממני את התגובות בנושא.

  • הרשימה מצריכה ידע מסויים בהלך-הרוח האוניברסיטאי ובתיאולוגיה. אולם אם חילוני אפיקורס כמוני, בעל תואר ראשון בלבד, הצליח להבין ולהנות, קוראים אינטיליגנטיים כמוכם על אחת כמה וכמה.

  • למרות סמיכות האירועים המפתיעה, אין לרשימה כל קשר לפיני "אין אחר מלבדו" גרשון, אנתוני "אלוהים" פארקר או גביע "אלוהים, זכינו שוב!" אירופה.

 


1.            היה לו רק פרסום אחד משמעותי.


2.            הוא היה בעברית.


3.            הוא לא כלל מראי מקום.


4.            הוא מעולם לא פורסם בירחון נחשב.


5.            קיים ספק באם הוא כתב אותו בעצמו.


6.            אמנם ייתכן שהוא ברא את העולם, אבל מה הוא עשה מאז?


7.            מאמציו לשתף פעולה עם עמיתים היו די מוגבלים.


8.            הקהילה המדעית לא הצליחה לשחזר את הממצאים.


9.            הוא מעולם לא קיבל אישור של וועדת האתיקה לניסויים בבני אדם.


10.        כשאחד הניסויים שלו לא עלה יפה, הוא ניסה לכסת"ח אותו על-ידי הטבעתו.


11.        כאשר נבדקים לא התנהגו כצפוי, הוא מחק אותם מהמדגם.


12.        הוא כמעט ולא הגיע לשיעורים, והסתפק בלתת לסטודנטים לקרוא את הספר.


13.        יש האומרים כי הוא נתן לבן שלו להעביר את הקורס במקומו.


14.        הוא השעה את שני התלמידים הראשונים שלו על כך שהם למדו.


15.        למרות שהיו רק עשר דרישות לקורס, רוב הסטודנטים נכשלו במבחנים.


16.        שעות הקבלה שלו היו לא תדירות, ובדרך-כלל נערכו על ראש הרים.


 

הסטארט-אפ החדש שלי

 


לפני כשבועיים סערה הארץ סביב הגעתה מהתפוצות של קופסא קטנה המכונה "בלקברי". למי שלא יצא לבקר בארצות-הברית בשנתיים האחרונות ו/או אינו נמנה על קהילת עובדי ההייטק, אספר כי הבלקברי הוא מכשיר המאפשר לשלוח ולקבל דואר אלקטרוני בכל מקום. למען הפשטות, בעצם מדובר באיתורית משודרגת, המחוברת לרשת הסלולרית, ומאפשרת לאיש העסקים לשמור על קשר עם ההתכתבויות העסקיות שלו בכל מקום. למען הכנות, צריך לספר כי בשנתיים האחרונות כל איש עסקים שמכבד את עצמו בצפון אמריקה מסתובב עם בלקברי על החגורה. בקיצור, ה"בלקברי" עושה עלייה, והעניין הזה הביא אותי קצת להרהר בעניין הגאדג'ט האולטימטיבי.



הבלקברי, בכבודו ובעצמו.


 


בעולם הדיגיטלי-סלולרי-טכנולוגי בו אנחנו חיים, רובנו כבר מסתובבים עם יותר מדי ציוד – טלפון סלולרי, מחשב נישא ("לפ-טופ"), מחשב כף-יד ("פאלם" ותואמיו), איתורית. כל זאת כדי לנסות ולהשיג מטרה אחת – להיות תמיד מחוברים, Always Connected. ומה בעצם הן דרישות החיבוריות שלנו?   לקבל טלפונים בכל מקום ומכל מקום, להיות מסוגלים לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני בכל מקום ומכל מקום, להיות מסונכרנים עם לוח הזמנים שלנו (פגישות, התחייבויות, חופשות) בכל מקום ומכל מקום. דרישות מופלגות אך לא דמיוניות, המאלצות אותנו לרכוש אינספור מכשירים אלקטרוניים ולסחוב אותם איתנו לאן שנלך. רוב הגאד'גטים שהומצאו אי פעם, ובטח אלו הקיימים כיום, נועדו לשרת את המטרה האחת הזו.


 


אגדה אורבנית נפלאה מספרת שבזמן המירוץ לחלל, בשנות ה-60 העליזות, נאס"א נאלצה להתמודד עם בעיה רצינית ומורכבת – האסטרונאוטים היו זקוקים לעט שיתפקד כהלכה גם בריק של החלל החיצון. לצורך העניין פותח בנאס"א, בעלות של מיליון וחצי דולר של אז, "עט לאסטרונאוטים", שאכן התמודד בהצלחה עם הדרישות, ואפילו זכה להצלחה לא מעטה בשוק העטים על פני כדור הארץ. לאחר כמה שנים בדקו בנאס"א מה עשו בסוכנות החלל הרוסית כדי לטפל באותה בעיה. התברר לאמריקאים שהרוסים פשוט טסו לירח עם… עפרון.


 


אגדה אורבנית או לא, הרעיון הזה הביא אותי לחשוב שבעצם יש פתרון די קל וברור לבעיה שתיארתי לעיל, אותו שאלתי מ"הכלכלה הישנה". מדובר במוצר מהפכני, שאני עומד לעשות לו רטרו, ולשווק אותו באופן המוני ומסחרי, מיד לאחר שארשום עליו פטנט כנדרש. המוצר עליו אני מדבר מאפשר לאיש העסקים לקבל הודעות, ולהעביר אותן – אם נדרש – אליו בכל מקום בו הוא נמצא; לעבור על דואר אלקטרוני, לסנן אותו בצורה אוטומטית ולהעביר לעיונו רק את ההודעות שדורשות את תשומת ליבו; לקבוע פגישות, הן ביוזמתו והן ביוזמת הצד השני, ולהתאים את הפגישות האלה ללו"ז של איש העסקים. בקיצור, Always Connected אמיתי, מתוחכם, משוכלל ובעלות סבירה.


 


אני אקרא להמצאה שלי "מזכירה". להלן תיאור סכמטי של המוצר:



 


בקרוב על המדפים בקרבת מקום מגוריכם.


 

הסטארט-אפ החדש שלי

 


לפני כשבועיים סערה הארץ סביב הגעתה מהתפוצות של קופסא קטנה המכונה "בלקברי". למי שלא יצא לבקר בארצות-הברית בשנתיים האחרונות ו/או אינו נמנה על קהילת עובדי ההייטק, אספר כי הבלקברי הוא מכשיר המאפשר לשלוח ולקבל דואר אלקטרוני בכל מקום. למען הפשטות, בעצם מדובר באיתורית משודרגת, המחוברת לרשת הסלולרית, ומאפשרת לאיש העסקים לשמור על קשר עם ההתכתבויות העסקיות שלו בכל מקום. למען הכנות, צריך לספר כי בשנתיים האחרונות כל איש עסקים שמכבד את עצמו בצפון אמריקה מסתובב עם בלקברי על החגורה. בקיצור, ה"בלקברי" עושה עלייה, והעניין הזה הביא אותי קצת להרהר בעניין הגאדג'ט האולטימטיבי.



הבלקברי, בכבודו ובעצמו.


 


בעולם הדיגיטלי-סלולרי-טכנולוגי בו אנחנו חיים, רובנו כבר מסתובבים עם יותר מדי ציוד – טלפון סלולרי, מחשב נישא ("לפ-טופ"), מחשב כף-יד ("פאלם" ותואמיו), איתורית. כל זאת כדי לנסות ולהשיג מטרה אחת – להיות תמיד מחוברים, Always Connected. ומה בעצם הן דרישות החיבוריות שלנו?   לקבל טלפונים בכל מקום ומכל מקום, להיות מסוגלים לקבל ולשלוח דואר אלקטרוני בכל מקום ומכל מקום, להיות מסונכרנים עם לוח הזמנים שלנו (פגישות, התחייבויות, חופשות) בכל מקום ומכל מקום. דרישות מופלגות אך לא דמיוניות, המאלצות אותנו לרכוש אינספור מכשירים אלקטרוניים ולסחוב אותם איתנו לאן שנלך. רוב הגאד'גטים שהומצאו אי פעם, ובטח אלו הקיימים כיום, נועדו לשרת את המטרה האחת הזו.


 


אגדה אורבנית נפלאה מספרת שבזמן המירוץ לחלל, בשנות ה-60 העליזות, נאס"א נאלצה להתמודד עם בעיה רצינית ומורכבת – האסטרונאוטים היו זקוקים לעט שיתפקד כהלכה גם בריק של החלל החיצון. לצורך העניין פותח בנאס"א, בעלות של מיליון וחצי דולר של אז, "עט לאסטרונאוטים", שאכן התמודד בהצלחה עם הדרישות, ואפילו זכה להצלחה לא מעטה בשוק העטים על פני כדור הארץ. לאחר כמה שנים בדקו בנאס"א מה עשו בסוכנות החלל הרוסית כדי לטפל באותה בעיה. התברר לאמריקאים שהרוסים פשוט טסו לירח עם… עפרון.


 


אגדה אורבנית או לא, הרעיון הזה הביא אותי לחשוב שבעצם יש פתרון די קל וברור לבעיה שתיארתי לעיל, אותו שאלתי מ"הכלכלה הישנה". מדובר במוצר מהפכני, שאני עומד לעשות לו רטרו, ולשווק אותו באופן המוני ומסחרי, מיד לאחר שארשום עליו פטנט כנדרש. המוצר עליו אני מדבר מאפשר לאיש העסקים לקבל הודעות, ולהעביר אותן – אם נדרש – אליו בכל מקום בו הוא נמצא; לעבור על דואר אלקטרוני, לסנן אותו בצורה אוטומטית ולהעביר לעיונו רק את ההודעות שדורשות את תשומת ליבו; לקבוע פגישות, הן ביוזמתו והן ביוזמת הצד השני, ולהתאים את הפגישות האלה ללו"ז של איש העסקים. בקיצור, Always Connected אמיתי, מתוחכם, משוכלל ובעלות סבירה.


 


אני אקרא להמצאה שלי "מזכירה". להלן תיאור סכמטי של המוצר:



 


בקרוב על המדפים בקרבת מקום מגוריכם.


 

טקס יום השואה (פרטי ואסוציאטיבי)



דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית וטלאי צהוב, פליקס נוסבאום, בלגיה, אוגוסט 1943.


 


 


אלו ששוכחים את העבר, נגזר עליהם לשחזר אותו.


                                                                                                (הפילוסוף הספרדי ג'ורג' סנטאיאנה)


 


ההגדה אומרת "והגדת לבנך… למען תזכור… כל ימי חייך". בעיניי יום השואה, על טקסיו השונים, הוא הגדה חיה ונושמת.


 


קל לזלזל בו, לפטור אותו בקלישאות כמו "כולם כבר יודעים את העובדות, מכירים את הסיפורים". אבל אלו שהיו שם הולכים ונעלמים מהנוף שלנו, ואלו שנולדים כאן ועכשיו גדלים בלי להרגיש את הפצעים הפתוחים שלא הגלידו, את הצלקות שנשארו מאלו שהגלידו, את מוסר ההשכל.


 


מוסר השכל ראשון, עיקרי, חשוב: אם נשכח את מה שקרה, אם נעבור לסדר היום, נגיע לשם שוב. אנחנו כיהודים, אנחנו כאנושות – זה לא משנה. בורות היא אולי אושר, אבל היא גם מתכון למלחמות, לגזענות, לקורבנות.


 


 


òòò


 


 


אל מלא רחמים.


אלמלא האל מלא רחמים


היו הרחמים בעולם, ולא רק בו.


אני שקטפתי פרחים בהר


והסתכלתי אל כל העמקים,


אני שהבאתי גוויות מן הגבעות,


יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.


אני שהייתי מלך ליד הים,


שעמדתי בלי החלטה ליד חלוני,


ספרתי צעדי מלאכים,


שלבי הרים משקלות כאב


בתחרויות הנוראות.


אני משתמש רק בחלק קטן


מן המילים שבמילון.


אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי


יודע כי אלמלא האל מלא רחמים


היו הרחמים בעולם


ולא רק בו.


                                (יהודה עמיחי)


 


אלמלא האל מלא רחמים היו רחמים בעולם – המשפט הזה תמיד מזכיר לי את יום השואה ויום השואה מעלה לי תמיד את המשפט הזה, את השיר הזה. אני יודע שהוא לא נכתב בהקשר הזה, ובכל זאת קשה שלא למצוא בו משמעויות המתקשרות ל"מפץ הגדול" של האמונה היהודית באל הכל-יכול, בהתפכחות הגדולה.


 


בסמיכות כה מצמררת לפסח, עם "הוציאנו משם בזרוע נטויה… הוא ולא אחר…", יום (השואה ו)הגבורה הוא בעיקר יום שמציין את נצחון האדם, הקטן, שמוכרח לפתור את הבעיות בעצמו, בעל כורחו, למרות משקלות הכאב, למרות התחרויות הנוראות, למרות הגוויות הממלאות את הגבעות. הוא ולא אחר, לא כוח עליון, לא מלאך ולא שרף.


 


מוסר השכל שני: לעולם לא נוכל לסמוך על אף אחד מלבד עצמנו. או"ם-שמום, ראשי מדינות, הבטחות, חלומות, אמונות – הכל בידנו, כאן ועכשיו. אל מלא רחמים?  זו מעשייה יפה, שיאה לשמור לילדים בפסח.


 


 


òòò


 


 


"תחילה הם תקפו את היהודים, אבל אני איני יהודי ולכן לא הייתי מוטרד.


אחר כך הם תקפו את הקתולים, אבל אני איני קתולי ולכן לא הייתי מוטרד.


אחר כך הם תקפו את הסוציאליסטים והתעשיינים, אבל אני איני כזה ולכן לא הייתי מוטרד.


עכשיו, כשהם תוקפים אותי, לא נשאר אף אחד שיכול להיות מוטרד."


 (מיוחס לכומר מרטין ניימילר, נמצא כתוב על קיר במחנה הריכוז בדכאו)


 


יהודים, קתולים, מוסלמים; פועלים, תעשיינים, קומוניסטים, קפיטליסטים; הומואים, לסביות, גרושים – ברגע האמת התוויות האלה לא משנות. הגזענים תמיד ימצאו מישהו חלש להתעמר בו; הבורים תמיד ימצאו סיבה לכל בעיה. אם לא נקום ונצעק כשתוקפים את החלש, את העני, את המקופח – מחר יגיע תורנו.


 


מוסר השכל שלישי: כפי שהנריך היינה חזה "במקום ששורפים בו ספרים, ישרפו בו מחר בני-אדם". במקום שבו מתאכזרים לבעלי חיים, מגרשים עובדים זרים בשרירותיות, כורתים עצי זית של ערבים בברוטליות – אל יתפלא איש אם במקום הזה, כשיתקפו אותנו, לא יישאר איש שיוכל להיות מוטרד.


אם לא נלמד להילחם בגזענות, בבורות, למען המיעוטים, למען הנדכאים – לא נלמד גם לחיות בשלום.


 

טקס יום השואה (פרטי ואסוציאטיבי)



דיוקן עצמי עם תעודת זהות יהודית וטלאי צהוב, פליקס נוסבאום, בלגיה, אוגוסט 1943.


 


 


אלו ששוכחים את העבר, נגזר עליהם לשחזר אותו.


                                                                                                (הפילוסוף הספרדי ג'ורג' סנטאיאנה)


 


ההגדה אומרת "והגדת לבנך… למען תזכור… כל ימי חייך". בעיניי יום השואה, על טקסיו השונים, הוא הגדה חיה ונושמת.


 


קל לזלזל בו, לפטור אותו בקלישאות כמו "כולם כבר יודעים את העובדות, מכירים את הסיפורים". אבל אלו שהיו שם הולכים ונעלמים מהנוף שלנו, ואלו שנולדים כאן ועכשיו גדלים בלי להרגיש את הפצעים הפתוחים שלא הגלידו, את הצלקות שנשארו מאלו שהגלידו, את מוסר ההשכל.


 


מוסר השכל ראשון, עיקרי, חשוב: אם נשכח את מה שקרה, אם נעבור לסדר היום, נגיע לשם שוב. אנחנו כיהודים, אנחנו כאנושות – זה לא משנה. בורות היא אולי אושר, אבל היא גם מתכון למלחמות, לגזענות, לקורבנות.


 


 


òòò


 


 


אל מלא רחמים.


אלמלא האל מלא רחמים


היו הרחמים בעולם, ולא רק בו.


אני שקטפתי פרחים בהר


והסתכלתי אל כל העמקים,


אני שהבאתי גוויות מן הגבעות,


יודע לספר שהעולם ריק מרחמים.


אני שהייתי מלך ליד הים,


שעמדתי בלי החלטה ליד חלוני,


ספרתי צעדי מלאכים,


שלבי הרים משקלות כאב


בתחרויות הנוראות.


אני משתמש רק בחלק קטן


מן המילים שבמילון.


אני, שמוכרח לפתור חידות בעל כורחי


יודע כי אלמלא האל מלא רחמים


היו הרחמים בעולם


ולא רק בו.


                                (יהודה עמיחי)


 


אלמלא האל מלא רחמים היו רחמים בעולם – המשפט הזה תמיד מזכיר לי את יום השואה ויום השואה מעלה לי תמיד את המשפט הזה, את השיר הזה. אני יודע שהוא לא נכתב בהקשר הזה, ובכל זאת קשה שלא למצוא בו משמעויות המתקשרות ל"מפץ הגדול" של האמונה היהודית באל הכל-יכול, בהתפכחות הגדולה.


 


בסמיכות כה מצמררת לפסח, עם "הוציאנו משם בזרוע נטויה… הוא ולא אחר…", יום (השואה ו)הגבורה הוא בעיקר יום שמציין את נצחון האדם, הקטן, שמוכרח לפתור את הבעיות בעצמו, בעל כורחו, למרות משקלות הכאב, למרות התחרויות הנוראות, למרות הגוויות הממלאות את הגבעות. הוא ולא אחר, לא כוח עליון, לא מלאך ולא שרף.


 


מוסר השכל שני: לעולם לא נוכל לסמוך על אף אחד מלבד עצמנו. או"ם-שמום, ראשי מדינות, הבטחות, חלומות, אמונות – הכל בידנו, כאן ועכשיו. אל מלא רחמים?  זו מעשייה יפה, שיאה לשמור לילדים בפסח.


 


 


òòò


 


 


"תחילה הם תקפו את היהודים, אבל אני איני יהודי ולכן לא הייתי מוטרד.


אחר כך הם תקפו את הקתולים, אבל אני איני קתולי ולכן לא הייתי מוטרד.


אחר כך הם תקפו את הסוציאליסטים והתעשיינים, אבל אני איני כזה ולכן לא הייתי מוטרד.


עכשיו, כשהם תוקפים אותי, לא נשאר אף אחד שיכול להיות מוטרד."


 (מיוחס לכומר מרטין ניימילר, נמצא כתוב על קיר במחנה הריכוז בדכאו)


 


יהודים, קתולים, מוסלמים; פועלים, תעשיינים, קומוניסטים, קפיטליסטים; הומואים, לסביות, גרושים – ברגע האמת התוויות האלה לא משנות. הגזענים תמיד ימצאו מישהו חלש להתעמר בו; הבורים תמיד ימצאו סיבה לכל בעיה. אם לא נקום ונצעק כשתוקפים את החלש, את העני, את המקופח – מחר יגיע תורנו.


 


מוסר השכל שלישי: כפי שהנריך היינה חזה "במקום ששורפים בו ספרים, ישרפו בו מחר בני-אדם". במקום שבו מתאכזרים לבעלי חיים, מגרשים עובדים זרים בשרירותיות, כורתים עצי זית של ערבים בברוטליות – אל יתפלא איש אם במקום הזה, כשיתקפו אותנו, לא יישאר איש שיוכל להיות מוטרד.


אם לא נלמד להילחם בגזענות, בבורות, למען המיעוטים, למען הנדכאים – לא נלמד גם לחיות בשלום.