צרבת לזכרון


 


דופק ביצה קשה במצח


קולף אותה, בוזק מלח


ואוכל כדי לזכור את הטיול לסדום.


זה לא כל-כך מצליח


אולי יותר מדי ממליח


ואולי זה לא היום היום.


 


בינתיים כבר צורבת


בגרון צרבת


קשורה ללובן הביצה.


אם לא שקד אז בוטן


עושה מהצרבת מותק


וגם לחלומות יש מוצא.


 


לכן אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


 


בכלל לא שמתי לב ועוד שנה עברה. שש שנים חלפו מאז שמאיר אריאל – הקוסם של המלים, המשורר, הכותב, הטרובדור, ההוא עם החיוך הממזרי והקריצה בעין – עזב אותנו בטרם-עת לטובת האלוהים ההיא שם למעלה, וכל זאת ממש סתם, בגלל שטות קטנה, חוסר תשומת לב, טעות אנוש.


 


בהתאם למסורת שנוצרה מיד לאחר מותו, גם מחר יחגגו אוהביו של מאיר, הן האמנים והן הקהל, בערב לזכרו, "בלעדיו", והשנה שוב במקום בו נולד וחי את רוב ימיו, קיבוץ משמרות. באירוע, אותו כרגיל מנחה ועורך קוטנר ומנהל אמנותית יהודה עדר, ישתתפו אמנים רבים, שחלקם זכו לבצע מיצירתו וחלקם היו שותפים לדרך. השנה ייקחו חלק באירוע (פרט לבניו, שחר ואודי,  ואשתו תרצה) יזהר אשדות, זהבה בן, מוש בן ארי, דיויד ברוזה, אריאל זילבר, שלום חנוך, דודו טסה, עברי לידר, אהובה עוזרי, מיקה קרני ומיקי שביב, יהודית רביץ, חמי רודנר, שלומי ולאה שבת, רונית שחר ועוד.


 


ברנדי אקסטרא-פיין לזכר


סיגריה דובק עשר


בפרדס מאחורי המתבן.


סיגריה שטוחה בלי טעם


מביאה את הספר "ענבי זעם"


וסרטים של אדי קונסטנטין. 


 


  ושוב ביצה קשה במצח


ורק מעט מעט מלח


ואוכל את כל הטיול לסדום.


והפעם זה מצליח


והזכרון מבליח


הנה אני במערה לבד פתאום.


 


לכן אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


 


"שש שנים בלעדיו", והפעם אני לא אהיה שם, על הדשא של האגדה, עם החבר'ה בערימה. חמש שנים ברציפות השתתפתי במפגן האהבה הזה, לאיש שנתן כל-כך הרבה אהבה לקהל שלו, אבל השנה נבצר ממני להגיע. יובל עדיין לא בגיל שמתאים להופעות רוק (למרות שאני בטוח שדי מהר הוא יהפוך למעריץ של מאיר), ולכן אני אאלץ להסתפק באלטרנטיבה הביתית המרוחקת-משהו שמעמיד לי ערוץ 24, ולצפות בשידור החי, שאקווה שיהיה שלם ועם מינימום הפרעות (פרסומות).


 


"ומלים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר", אני מגלגל על הלשון את המלים של אהוד בנאי, וחושב כמה נכון המשפט הזה. הבלוז הכנעני שלו הוא בלוז שמספיד את הישראליות היפה, את הצבר המחוספס מבחוץ ומתוק-מתוק מבפנים, את המוזיקה הלא ממוסחרת, הלא מסודרת, הלא מתחנפת, הלא מתקלפת, המכשפת, המאלפת, הנשארת לתמיד.


 


פעם לא הייתי ככה, סנטימנטלי, רוצה לזכור. אבל היום אני לא יכול לשכוח, אני מוצא את עצמי חולם בהקיץ,על פרדס מאחורי המתבן, על שדה באבק הדיש, על ילדים עם גבורים להעריץ, כאלו שלא נעשים כאלה אינסטנט בערוץ הילדים או פוקס קידס. לכן ביום שני גם אני אגדל לי זיפים של זקן, אשען על המעקה, וארגיש מעט אבל. אבל על איש גדול, גדול מהחיים, שהלך מאיתנו, ועל הזכרון שלו, שעושה צרבת בבטן ובגרון ובלב.


 


פעם לא הייתי ככה.


פעם הייתי זוכר מה רציתי לשכוח


ושוכח מה רציתי לזכור.


היום אני מבין מה זה


להיות זכר, להיות זכר זה


לזכור ולזכור ולזכור.


 


עוד בוטן נגד הצרבת


שבינתיים מסרבת


אבל אני חולם בהקיץ.


שדה באבק הדיש


חברים, מכונה, סוף הקיץ


וילדים עם גבורים להעריץ.


 


אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


הולך ויחף


מריח בוסר


מגדל זקן, נשען על המעקה.

צרבת לזכרון


 


דופק ביצה קשה במצח


קולף אותה, בוזק מלח


ואוכל כדי לזכור את הטיול לסדום.


זה לא כל-כך מצליח


אולי יותר מדי ממליח


ואולי זה לא היום היום.


 


בינתיים כבר צורבת


בגרון צרבת


קשורה ללובן הביצה.


אם לא שקד אז בוטן


עושה מהצרבת מותק


וגם לחלומות יש מוצא.


 


לכן אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


 


בכלל לא שמתי לב ועוד שנה עברה. שש שנים חלפו מאז שמאיר אריאל – הקוסם של המלים, המשורר, הכותב, הטרובדור, ההוא עם החיוך הממזרי והקריצה בעין – עזב אותנו בטרם-עת לטובת האלוהים ההיא שם למעלה, וכל זאת ממש סתם, בגלל שטות קטנה, חוסר תשומת לב, טעות אנוש.


 


בהתאם למסורת שנוצרה מיד לאחר מותו, גם מחר יחגגו אוהביו של מאיר, הן האמנים והן הקהל, בערב לזכרו, "בלעדיו", והשנה שוב במקום בו נולד וחי את רוב ימיו, קיבוץ משמרות. באירוע, אותו כרגיל מנחה ועורך קוטנר ומנהל אמנותית יהודה עדר, ישתתפו אמנים רבים, שחלקם זכו לבצע מיצירתו וחלקם היו שותפים לדרך. השנה ייקחו חלק באירוע (פרט לבניו, שחר ואודי,  ואשתו תרצה) יזהר אשדות, זהבה בן, מוש בן ארי, דיויד ברוזה, אריאל זילבר, שלום חנוך, דודו טסה, עברי לידר, אהובה עוזרי, מיקה קרני ומיקי שביב, יהודית רביץ, חמי רודנר, שלומי ולאה שבת, רונית שחר ועוד.


 


ברנדי אקסטרא-פיין לזכר


סיגריה דובק עשר


בפרדס מאחורי המתבן.


סיגריה שטוחה בלי טעם


מביאה את הספר "ענבי זעם"


וסרטים של אדי קונסטנטין. 


 


  ושוב ביצה קשה במצח


ורק מעט מעט מלח


ואוכל את כל הטיול לסדום.


והפעם זה מצליח


והזכרון מבליח


הנה אני במערה לבד פתאום.


 


לכן אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


 


"שש שנים בלעדיו", והפעם אני לא אהיה שם, על הדשא של האגדה, עם החבר'ה בערימה. חמש שנים ברציפות השתתפתי במפגן האהבה הזה, לאיש שנתן כל-כך הרבה אהבה לקהל שלו, אבל השנה נבצר ממני להגיע. יובל עדיין לא בגיל שמתאים להופעות רוק (למרות שאני בטוח שדי מהר הוא יהפוך למעריץ של מאיר), ולכן אני אאלץ להסתפק באלטרנטיבה הביתית המרוחקת-משהו שמעמיד לי ערוץ 24, ולצפות בשידור החי, שאקווה שיהיה שלם ועם מינימום הפרעות (פרסומות).


 


"ומלים כמו שלך אף אחד לא אומר כבר", אני מגלגל על הלשון את המלים של אהוד בנאי, וחושב כמה נכון המשפט הזה. הבלוז הכנעני שלו הוא בלוז שמספיד את הישראליות היפה, את הצבר המחוספס מבחוץ ומתוק-מתוק מבפנים, את המוזיקה הלא ממוסחרת, הלא מסודרת, הלא מתחנפת, הלא מתקלפת, המכשפת, המאלפת, הנשארת לתמיד.


 


פעם לא הייתי ככה, סנטימנטלי, רוצה לזכור. אבל היום אני לא יכול לשכוח, אני מוצא את עצמי חולם בהקיץ,על פרדס מאחורי המתבן, על שדה באבק הדיש, על ילדים עם גבורים להעריץ, כאלו שלא נעשים כאלה אינסטנט בערוץ הילדים או פוקס קידס. לכן ביום שני גם אני אגדל לי זיפים של זקן, אשען על המעקה, וארגיש מעט אבל. אבל על איש גדול, גדול מהחיים, שהלך מאיתנו, ועל הזכרון שלו, שעושה צרבת בבטן ובגרון ובלב.


 


פעם לא הייתי ככה.


פעם הייתי זוכר מה רציתי לשכוח


ושוכח מה רציתי לזכור.


היום אני מבין מה זה


להיות זכר, להיות זכר זה


לזכור ולזכור ולזכור.


 


עוד בוטן נגד הצרבת


שבינתיים מסרבת


אבל אני חולם בהקיץ.


שדה באבק הדיש


חברים, מכונה, סוף הקיץ


וילדים עם גבורים להעריץ.


 


אני אוכל וזוכר


שותה וחולם


אוכל ושותה, זוכר וחולם.


 


הולך ויחף


מריח בוסר


מגדל זקן, נשען על המעקה.

המתנה הנפלאה והנהדרת ביותר


(מה שתיכננתי לומר במסיבה לכבוד הצטרפותו של יובל למשפחה, שלשום אחר-הצהריים, ולא יצא בשל סיבות טכניות. מוקדש באהבה לאשתי היקרה וליובלי, שחוגג היום חודשיים.)


 



                                  יובלי, חוגג במסיבה לכבודו, שלשום.


 


 


לפני חודשיים היה לי יום-הולדת. לא משהו מיוחד, לא תאריך עגול או משהו. אבל ביום-ההולדת הזה קיבלתי מתנה מיוחדת ונהדרת מאשתי היקרה, הרבה הרבה יותר מיוחדת ונהדרת מכל מתנה שקיבלתי בכל שלושים וטיפה'לה שנות חיי. אני מודה שזו לא היתה ממש הפתעה – הייתי די מעורב בהכנה של המתנה הזו, ואפילו השתתפתי במשלוח, אבל בכל-זאת זו היתה ההפתעה המדהימה ביותר שהיתה לי בחיים.


 


המתנה הזו די מסובכת, במיוחד לאיש פרקטי ופרגמטי כמוני. קודם כל, היא לא מגיעה עם הוראות הפעלה. כלומר, יש כל מיני אתרים באינטרנט ופורומים והמון ספרים ואנשי מקצוע, אבל אף אחד לא באמת מדבר על הדגם הספציפי הזה. זה אומר שאתה צריך ללמוד כל יום איך בדיוק מסתדרים איתו, מה בדיוק עושים איתו, מה הוא יודע לעשות, מה הוא רוצה.  פייר – הוא גם מגיע די מוגבל מבחינת אפשרויות ופיצ'רים. אמנם כולם אומרים לי שיש אינסוף כאלה, אבל הכל כרוך בהשקעה – של זמן, של כסף, של תשומת לב. כרגע הוא בעיקר מתמקד בשינה, אכילה ויציאות מכל הסוגים. קלט/פלט.


המתנה הזו מאוד יקרה, כפי שאתם וודאי מבינים, ובכל זאת היא מגיעה בלי שום אחריות. אם משהו קורה, לא מחליפים לך. גם אי אפשר להחזיר אותה אחרי שלושים יום, אם אתה לא מסתדר או מתחרט. זה כנראה קשור גם לעובדה שאני נשוי ליצרנית…


 


אבל ברצינות, זו מתנה מדהימה. עד שלא קיבלתי אותה, הייתי מסתכל אצל אחרים ואומר: זה נראה נחמד, מעניין, כיף. רק היום, אחרי חודשיים, אני יכול באמת ובתמים לומר שלא הערכתי כמה נפלאה ונהדרת המתנה שקיבלתי. פתאום, כשאני מביט בו, כל שאר הדברים נראים כל-כך לא חשובים, כל-כך שוליים, וכל רגע שיש לי אני רוצה להעביר במחיצתו. כשהוא מחייך, ולאחרונה הוא מחייך המון, אני פשוט נמס. אין שום דבר שיכול לתאר או להסביר את ההרגשה הזו.


 


בקיצור, אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהודות קודם כל לאשתי היקרה, שעבדה על המתנה הזו תשעה חודשים לפחות, והוציאה תחת ידה ומבטנה את יובל, שהוא המתנה הנפלאה והנהדרת ביותר שיכולתי לקבל. אני רוצה גם להודות לכולכם, שליוויתם אותנו והתעניינתם והתקשרתם ובאתם לבקר וברכתם ובעיקר שבאתם לכאן לשמוח איתנו ועם יובל.


 

המתנה הנפלאה והנהדרת ביותר


(מה שתיכננתי לומר במסיבה לכבוד הצטרפותו של יובל למשפחה, שלשום אחר-הצהריים, ולא יצא בשל סיבות טכניות. מוקדש באהבה לאשתי היקרה וליובלי, שחוגג היום חודשיים.)


 



                                  יובלי, חוגג במסיבה לכבודו, שלשום.


 


 


לפני חודשיים היה לי יום-הולדת. לא משהו מיוחד, לא תאריך עגול או משהו. אבל ביום-ההולדת הזה קיבלתי מתנה מיוחדת ונהדרת מאשתי היקרה, הרבה הרבה יותר מיוחדת ונהדרת מכל מתנה שקיבלתי בכל שלושים וטיפה'לה שנות חיי. אני מודה שזו לא היתה ממש הפתעה – הייתי די מעורב בהכנה של המתנה הזו, ואפילו השתתפתי במשלוח, אבל בכל-זאת זו היתה ההפתעה המדהימה ביותר שהיתה לי בחיים.


 


המתנה הזו די מסובכת, במיוחד לאיש פרקטי ופרגמטי כמוני. קודם כל, היא לא מגיעה עם הוראות הפעלה. כלומר, יש כל מיני אתרים באינטרנט ופורומים והמון ספרים ואנשי מקצוע, אבל אף אחד לא באמת מדבר על הדגם הספציפי הזה. זה אומר שאתה צריך ללמוד כל יום איך בדיוק מסתדרים איתו, מה בדיוק עושים איתו, מה הוא יודע לעשות, מה הוא רוצה.  פייר – הוא גם מגיע די מוגבל מבחינת אפשרויות ופיצ'רים. אמנם כולם אומרים לי שיש אינסוף כאלה, אבל הכל כרוך בהשקעה – של זמן, של כסף, של תשומת לב. כרגע הוא בעיקר מתמקד בשינה, אכילה ויציאות מכל הסוגים. קלט/פלט.


המתנה הזו מאוד יקרה, כפי שאתם וודאי מבינים, ובכל זאת היא מגיעה בלי שום אחריות. אם משהו קורה, לא מחליפים לך. גם אי אפשר להחזיר אותה אחרי שלושים יום, אם אתה לא מסתדר או מתחרט. זה כנראה קשור גם לעובדה שאני נשוי ליצרנית…


 


אבל ברצינות, זו מתנה מדהימה. עד שלא קיבלתי אותה, הייתי מסתכל אצל אחרים ואומר: זה נראה נחמד, מעניין, כיף. רק היום, אחרי חודשיים, אני יכול באמת ובתמים לומר שלא הערכתי כמה נפלאה ונהדרת המתנה שקיבלתי. פתאום, כשאני מביט בו, כל שאר הדברים נראים כל-כך לא חשובים, כל-כך שוליים, וכל רגע שיש לי אני רוצה להעביר במחיצתו. כשהוא מחייך, ולאחרונה הוא מחייך המון, אני פשוט נמס. אין שום דבר שיכול לתאר או להסביר את ההרגשה הזו.


 


בקיצור, אני רוצה לנצל את הבמה הזו ולהודות קודם כל לאשתי היקרה, שעבדה על המתנה הזו תשעה חודשים לפחות, והוציאה תחת ידה ומבטנה את יובל, שהוא המתנה הנפלאה והנהדרת ביותר שיכולתי לקבל. אני רוצה גם להודות לכולכם, שליוויתם אותנו והתעניינתם והתקשרתם ובאתם לבקר וברכתם ובעיקר שבאתם לכאן לשמוח איתנו ועם יובל.


 

מה עושים עם כזאת אהבה – ביקורת על השלומגד החדש




 


"…להגיד ששלום גד הוא אמן מיוחד זה כמעט קלישאה. להגיד שהמוזיקה שלו, מין רוק-פופ קצר וקולע, בסיסי ותכליתי, היא משהו שכל-אחד צריך לנסות זה די נדוש. החל מהצלילים הראשונים של "סוף המדבר", אלבומו הראשון מ-96, שחשף את הליריקה הייחודית שלו ואת הצליל המאוד בריטי ויחד עם זאת מאוד ישראלי, וכלה ב"העבד", אלבומו האחרון מ-2000, שהתיימר ליצור ספר תפילות מודרניות, דתי וחילוני, נוגע בשמיים וארץ, שלום גד חשף קשת רחבה מאוד של יכולות, הן ככותב טקסטים, קצרים ומבריקים, והן ככותב מלודיות קליטות ומהפנטות, שמשתלבות זו בזו ויוצרות רגעים נפלאים של אושר.


 


כששמעתי ששלום גד הולך להתעסק עם אהבה, בלוטות הרוק והדמע שלי החלו לעבוד שעות נוספות. מי שאחראי על שניים משירי האהבה הגדולים של השנים האחרונות, "אהבת אמת" ("לא באש ולא במים / אני אלך איתך / לא יהיה צורך") ו"האביב של חיי" ("אתה האביב של חיי / מה תיקח מהם / שעדיין לא לקחת איתך") – שניהם מ"תנועות מטאטא מהירות" הפנטסטי – גד הוכיח כי בין אם מדובר בשותפה לחיים ובין אם באח הקטן, הוא יודע לבטא אהבה בצורה נפלאה וכובשת. האהבה שלו, מודל 2005, משלבת את כל מה שהיה טוב בכל שלושת האלבומים –  הצליל האינדי הבריטי שלו והשירה שרק השתבחה (ומזכירה ברגעים את האמן הבריטי האהוב מאוד על שלום, מוריסי) והליריקה המבריקה המקיפה רעיונות ונושאים רבים ומגוונים, כפי שהיא משתקפת בשיר הנושא, "אהבה": "וכשהאהבה תבוא להציל אותך / אלף חייל במכונות ברזל / אל תתחיל להודות לאל / תתחיל להתפלל".


 


כל העולם אוהב אותי עכשיו


מה עושים עם כזה דבר


מה עושים עם כזאת אהבה


 


כל העולם רוצה להיכנס


מקדימה ומאחור


מה עושים עם כזאת אהבה


 


צריך לעשות רשימה של כל מה שצריך


צריך לעשות רשימה של כל מה שנשאר


חייב לקום מוקדם


חייב להתארגן


 



 


מתוך הביקורת שלי על "אהבה" של שלומגד, המתפרסמת היום באתר "השרת העיוור".


 

מה עושים עם כזאת אהבה – ביקורת על השלומגד החדש




 


"…להגיד ששלום גד הוא אמן מיוחד זה כמעט קלישאה. להגיד שהמוזיקה שלו, מין רוק-פופ קצר וקולע, בסיסי ותכליתי, היא משהו שכל-אחד צריך לנסות זה די נדוש. החל מהצלילים הראשונים של "סוף המדבר", אלבומו הראשון מ-96, שחשף את הליריקה הייחודית שלו ואת הצליל המאוד בריטי ויחד עם זאת מאוד ישראלי, וכלה ב"העבד", אלבומו האחרון מ-2000, שהתיימר ליצור ספר תפילות מודרניות, דתי וחילוני, נוגע בשמיים וארץ, שלום גד חשף קשת רחבה מאוד של יכולות, הן ככותב טקסטים, קצרים ומבריקים, והן ככותב מלודיות קליטות ומהפנטות, שמשתלבות זו בזו ויוצרות רגעים נפלאים של אושר.


 


כששמעתי ששלום גד הולך להתעסק עם אהבה, בלוטות הרוק והדמע שלי החלו לעבוד שעות נוספות. מי שאחראי על שניים משירי האהבה הגדולים של השנים האחרונות, "אהבת אמת" ("לא באש ולא במים / אני אלך איתך / לא יהיה צורך") ו"האביב של חיי" ("אתה האביב של חיי / מה תיקח מהם / שעדיין לא לקחת איתך") – שניהם מ"תנועות מטאטא מהירות" הפנטסטי – גד הוכיח כי בין אם מדובר בשותפה לחיים ובין אם באח הקטן, הוא יודע לבטא אהבה בצורה נפלאה וכובשת. האהבה שלו, מודל 2005, משלבת את כל מה שהיה טוב בכל שלושת האלבומים –  הצליל האינדי הבריטי שלו והשירה שרק השתבחה (ומזכירה ברגעים את האמן הבריטי האהוב מאוד על שלום, מוריסי) והליריקה המבריקה המקיפה רעיונות ונושאים רבים ומגוונים, כפי שהיא משתקפת בשיר הנושא, "אהבה": "וכשהאהבה תבוא להציל אותך / אלף חייל במכונות ברזל / אל תתחיל להודות לאל / תתחיל להתפלל".


 


כל העולם אוהב אותי עכשיו


מה עושים עם כזה דבר


מה עושים עם כזאת אהבה


 


כל העולם רוצה להיכנס


מקדימה ומאחור


מה עושים עם כזאת אהבה


 


צריך לעשות רשימה של כל מה שצריך


צריך לעשות רשימה של כל מה שנשאר


חייב לקום מוקדם


חייב להתארגן


 



 


מתוך הביקורת שלי על "אהבה" של שלומגד, המתפרסמת היום באתר "השרת העיוור".