השיר העברי הכי עצוב בעולם

 


בזמן האחרון ישראבלוג מתמלא פרוייקטים. פרוייקט (הערך חסר ב"מילון ישראבלוג", שהוא פרוייקט ראוי בפני עצמו, אז אני נאלץ להסביר…), למי שלא מבלה חלק מזמנו בקריאת בלוגים, הוא שם-קוד לרעיון העולה במוחו הקודח של בלוגר, לפיו יכתבו מספר בלוגרים (the more, the merrier) פוסט באותו נושא, ואף ירכזו את כל הפוסטים האלה באותו המקום. כך, למשל, "Blog Day 2005" היה סוג של פרוייקט כזה, וגם "עשרה דברים שלא ידעתם עליי" היה סוג של פרוייקט כזה. אני אהבתי במיוחד את "פרוייקט תמונת המחזור של ישרא". אגב, "הפרוייקט של עידן רייכל" לא קשור לעניין.


 


בקיצור, כפי שאתם יכולים להיווכח, כשיש פרוייקט ראוי, כשאני שומע עליו מבעוד מועד, גם אני נהנה להצטרף להמון ולהשתתף. אי לכך אני פותח בזו רשמית קטגוריה של "פרוייקטים", ובה תוכלו למצוא את כל הרשימות האלה, נרשמות כצאן לטבח.


 





 


אלירם הוא יוזם פרוייקט "השיר העברי הכי עצוב בעולם", שמטרתו למנות את השירים הכי עצובים בעברית, "חלקם עצובים בכוונה וחלקם עצובים אפילו בלי לשים לב".


אני לא יודע לגבי "הכי עצוב בעולם", אבל שירים עבריים היא אהבה גדולה שלי, ולכן אין לי אלא להצטרף בחדווה (או בעצב במקרה זה) ולצרף את הפייבוריט שלי, "אדם זקן" – מלים מופלאות של דוד אבידן, לחן של דני ליטני, מתוך האלבום הנהדר "יחס חם" של ליטני.


 


את "אדם זקן" גיליתי והבנתי לראשונה אחרי שסבא שלי (שאגב, קראו לו אדם) נפטר. כשסבא של שירי, אשתי, נפטר, כמה שנים מאוחר יותר, כבר ראיתי ממש את המלים קורמות עור-וגידים מולי, וכתבתי אותו אז לאמא שלה.


 


אם יש שיר שראוי לתואר "שיר הכי עצוב בעולם", זהו לבטח השיר הזה. (אגב, למקום השני הייתי בוחר את "אל תשליכני לעת זיקנה" עפ"י תהילים ואביהו מדינה, שלא ממש רחוק ממנו בנושא)


 


*


 


אדם זקן –


מה יש לו בחייו?


הוא קם בבוקר, ובוקר בו לא קם.


הוא מדשדש אל המטבח


ושם המים הפושרים יזכירו לו


שבגילו…


 


אדם זקן,


מה יש לו בבקריו?


הוא קם בבוקר קיץ וכבר סתיו


נמהל בערב בנורות חדרו


ממסעו במסדרון הוא טרם שב


כי שם הוא עוד חשב


מה לעשות עתה ומה לקרוא,


אדם זקן.


 


אדם זקן,


מה יש לו בגילו?


הוא מנמנם כי הוא פוחד לישון.


עיניו פקוחות למחצה,


מנחשות לפי תנועת הכוכבים,


אם הלחישות רומזות, כי זה לילו האחרון.


 


אדם זקן,


מה יש לו בערבו?


לא מלך הוא


ויפול לא על חרבו.

יש שלט אזהרה על הכביש שלפנינו


         ניו אורלינס מוצפת. צילום: אי. אפ. פי.


 


אני מביט זמן רב בתמונה למעלה. אחר-כך בתמונה למטה. לא, לא מדובר במדינת עולם שלישי בלב אפריקה, לא בצונמי בחופי מזרח אסיה. זה פאקינג אמריקה, מולדת האנשים החופשיים, בית האנשים האמיצים, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, מעצמת העל היחידה במאה ה-21. מעצמה, עלק.


 


בניו אורלינס אלפי פליטים עדיין נמצאים באצטדיון ה"סופרדום", מתעמתים עם "המשמר הלאומי", בוזזים את העיר. הנשיא האמריקני, שעסוק רוב הזמן בלתקן ולשפץ את כל המדינות בעולם, קורא לאזרחים לא לקנות דלק, ומזעיק את אבאל'ה כדי לגייס כסף לתיקון הנזק.


 


"קתרינה" לא היתה הפתעה. בארצות הברית יודעים כבר מאות שנים שעיר כמו ניו אורלינס, הבנויה נמוך יותר ממפלס נהר המיסיסיפי, היא סכנה ברורה ומידית. אבל אף אחד לא מימן מערכות הגנה לעיר, אף אחד לא טרח להחליף את הסכרים והמשאבות, אף אחד לא האמין שהטבע מסוגל להכריע את ארצות הברית הגדולה.


 


במסיבת העיתונאים שקיימה מושלת לואיזיניה היא הציעה להתפלל. גם שר הבריאות והשירותים החברתיים הציע את הפתרון הקל והאידיוטי הזה. במדינה שבה כמעט חצי מהתושבים מאמינים שאלוהים ברא את האדם, ממשיכים לחכות לנס ובינתיים מפקירים לעזאזל את מי שאין בידו את צלם האלוהים, the ol’ mighty Dollar.


 


אני מביט בתמונות, ולא יכול שלא לחשוב שאולי הטבע מלמד פה לקח את האומה הגדולה והחזקה בעולם. מוריד אותה על הברכיים, מחזיר אותה לפרופורציות, מכוון מראה גדולה מול הפנים שלה, שתראה את הכיעור ואוזלת היד והטמטום המשיחי הקיצוני שפושה בה.


 


 


אדם ותינוק בניו-אורלינס. צילום: רויטרס.


 


אני מביט בתמונות, ו"Rockin’ In The Free World" של ניל יאנג מתחיל להתנגן לי פתאום בראש. לא יודע למה, אבל זה הדבר היחיד שהצלחתי לחשוב עליו.


 


יש צבעים ברחובות –


אדום, לבן וכחול


אנשים גוררים את רגליהם


אנשים ישנים בנעליהם


אבל יש שלט אזהרה על הכביש שלפנינו


יש הרבה אנשים שאומרים שהמוות עדיף על חיינו


לא מרגיש כמו השטן, אבל עבורם אני כזה


אז אני מנסה לשכוח בכל דרך שאני מוצא


 


ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי


 


אני רואה אישה בלילה


עם תינוק ביד


תחת מנורת רחוב ישנה


ליד פח נייד


עכשיו היא שמה את התינוק בצד


והיא הולכת למצוא לה מנה


היא שונאת את החיים


ומה שהם עשו לה


זה ילד אחד נוסף שלא יילך לעולם ללמוד


לא יזכה להתאהב, לא יזכה לקצת כבוד


 


ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי


 


יש לנו אלף נקודות של אור


עבור ההומלס הזה


יש לנו יד עדינה יותר, נדיבה יותר


על הדק הרובה


יש לנו חנויות כלבו ונייר טואלט שגעון


יש קופסאות קלקר עבור שכבת האוזון


יש אדם מהעם, שאומר שצריך על התקווה לשמור


יש דלק לשרוף, יש כבישים שצריך לעבור


 


ממשיך לעשות רוק בעולם החופשי

זו לא הופעה, זה ניתוח מעקפים – – – בלחסן בא לבארבי, 31.8


 


 


היום האחרון של אוגוסט, סוף הקיץ בכל מקום חוץ מבישראל. ת"א נאנקת תחת עומס החום, ודרום ת"א נראה מותש מהרגיל. הביוב עלה על גדותיו או משהו כזה, כי הוא מסריח את כל רחוב קיבוץ גלויות. אני חונה ליד "בארבי" וקצת מתרגש. הרבה זמן כבר לא התרגשתי לפני הופעה


 


כצפוי, השעה הרשמית היתה עשר, ההופעה מתחילה באחת-עשרה. כשבאים מראש עם ההנחה הזו, לחכות שעה זה לא כל-כך נורא. קצת ערק עם אשכוליות, קצת אווירה, קצת מוסיקה טובה. ולפני שאתה מרגיש שנמאס, מכבים את האורות, מדליקים נרות, והנה גבריאל. בלחסן בא לבארבי.


 


שום דבר לא היה מפתיע בהופעה אתמול. היא היתה דומה להפליא לאלבומים של גבריאל, ליצירה שלו – קצרה מאוד (שעה ורבע ברוטו, כולל ההדרן הנפלא), דחוסה מאוד, רועשת, נותנת כבוד עילאי למלה המושרת-המדוקלמת, עמוקה, מדכאת, מצחיקה, מופרעת, נבוכה.


 


גבריאל עומד על הבמה, נראה טוב יותר משזכרתי, ומרביץ בקהל את תורתו. על הסטנד שלידו המלים, ומנורה שמאירה אותם בחשכה ששוררת רוב הזמן מסביב. איתו על הבמה הרכב משובח, שממלא את השירים המצויינים בקטעי גיטרות עמוסי דיסטורשן אבל נקיים ומדוייקים להפליא (תודה, מר בונקר) ובתופים שהולמים בלב וברקות (אוהד בולוטין).


 


זו לא הופעה סטנדרטית. "זו לא הופעה, זה ניתוח מעקפים", אומר ומחייך גבריאל ברגע של הומור (היו הרבה כאלה בהופעה, וזה היה מאוד נעים לראות, והחזיר אותי לראיון ההוא עם תימורה). ובאמת, הופעה שכזו היא דבר מורכב – קצת מוזר לשבת בקהל ולראות את גבריאל על הבמה, מנתח את עצמו וחייו לרסיסים של זכרונות וחוויות, ולשתות דרינק במזגן (שעבד אגב מצויין אתמול). במערכת הסטריאו זה פחות מפריע, כי אתה לא רואה את האיש שר ומתייסר. בהופעה חיה אתה ממש מרגיש את הלב מתכווץ ומתרחב עם כל משפט של בלחסן.


 


הבטתי כמה פעמים במהלך ההופעה בערן צור שישב לידי. מודה. מעניין לראות אמן מוחצן כמו צור מביט בבחור המופנם והלא ברור שעל הבמה. התחבטויות הלב והנפש של בלחסן, שמשתקפים במוסיקה שלו כמו גם בראיונות שהוא נותן (תעשו לעצמכם טובה, תקראו שוב את הראיון עם תימורה), בולטים כל-כך בדרך שבה הוא שר ומופיע ויוצר ומתקשר עם הקהל. כאילו לרגע הוא אומר לעצמו "מה אני בכלל עושה פה" ורגע אחרי הוא אומר "אני אמן בן-זונה, תנו לי את הכבוד המגיע לי", והוא צודק בשני המקרים.


 


הבאתי איתי להופעה שניים שלא מכירים את גבריאל. ניסיתי לשים את עצמי לרגע במקומם. היו אנרגיות מעולות על הבמה, והקטעים שגבריאל ניגן היו ללא ספק מבחר מייצג ומשובח ("אל תנאף", "אוקיינוס קפוא", "כף הקלע", "השנים הטובות" ועוד), אבל קצת קשה להבין את המלים בהופעה חיה שכזו בפעם הראשונה, ובטוח קשה להתחבר לגבריאל בשמיעה ראשונה (אני יכול להעיד על עצמי), כך שכנראה שההופעה הזו לא היתה אמורה לשכנע את אלה. היא נועדה לשכנע את המשוכנעים, לספק הנאה לאלה שבקיאים בגבריאל שלהם, שנהנים לשמוע את היצירות שלו שוב ושוב, ולאלה ההנאה מההופעה החיה של אתמול היתה עילאית.


 


"זה שיר שאתם כבר מכירים, מקום ראשון בגלגל"צ" הוא מציג בחיוך את "בין הצינורות", רגע לפני שהוא והלהקה שלו מציגים יופי של ביצוע ליצירה הזו. לטעמי, הביצוע אתמול היה מספיק שונה מהביצוע של "אלג'יר" כדי שלא יהיה צורך בהשוואות מיותרות. עם זאת, "בין הצינורות" הוא ללא ספק הגרסה ה"גלגל"צית" של גבריאל. ליד "אל תנאף" או "כדור הרגעה בדבש" הוא נשמע כל-כך מרוכך, כל-כך מלוקק. אבל אני מודה שלא היה איכפת לי כלום, כשגבריאל זרק את הסיגריה שהדליק רגע לפני ונתן את הסולו המדהים שלו בסוף השיר הזה. הוא מעשן רק כשהוא צריך, אתם יודעים.


 


העניין שהכי ריגש אותי אתמול היה החומר החדש. "שדות" ו"עריסת יהלום" נשמעו מצויין, ממשיכים בקו ישר את היצירה של גבריאל, ובכל זאת מנסים לחדש, לעניין, לרתק (ניחוח מזרחי יותר עולה מהם או שרק נדמה לי?). עם הופעות כאלה, עם קהל שמילא את הבארבי אתמול (נכון, בישיבה, ובכל זאת…), עם תשומת-לב שהוא סוף-סוף זוכה לה (בחסות "אברבנאל יחסי ציבור", להם הוא טרח להודות אתמול), נראה שגבריאל בדרך הנכונה. האלבום החדש לא יהיה בסט-סלר, וגבריאל כנראה לא יופיע בקיץ הבא בקיסריה, אבל את מי זה באמת מעניין?  מה שחשוב זה שהוא ממשיך להדליק את הלב בכנות שלו, בשירה שהוא כותב.


 


אני איש של מילים, זה לא סוד. והדרך שבה גבריאל נותן את המלים שעל לבו ובראשו, הדרך שבה הוא שם את המלים במקום הראשון, לא על חשבון המוסיקה הנפלאה והרעש שמרעיד את הסיפים אבל בכל-זאת במקום מורם, מודגש ובולט היא שהופכת אותי לחסיד מושבע של האיש. הוא מספק תמונות של חיים, רגעים שהונצחו בידו המיומנת. "מצלמה ללא בעלים" הוא מעיד על עצמו. וזו מצלמה מיומנת ללא ספק, עם יד אמן על ההדק.


 


כמה קל היה לשלב כמה "אלג'יר"ים אתמול בהופעה, להרביץ איזה קאבר. במקום זאת קיבלנו נסיון כן ואמיתי של יוצר לחזור למקום הטבעי של כל יוצר – הבמה. הוא קצת התלונן ("אני שמח שאתה נהנים, אני לא ממש…"), הוא קצת לא מצא את עצמו, אבל היה בזה משהו יפה. לפחות בעיניי.


 


ההופעה היתה קצרה, כאמור. לא היו אתמול "רכבות" ו"מוריס" ו"קניון עזריאלי". ההופעה נגמרה לי אישית יותר מדי מהר, ובכל זאת היה בזה משהו טוב. ההדרן, "כדור הרגעה בדבש", שהגיע לשיאים פשוט לא אפשריים ושחרר את הקהל החוצה בפיצוץ על-קולי, סיפק סיום מרגש לקהל שקיבל אתמול את מלוא התמורה.


 


בדרך חזרה אפילו לא פתחתי רדיו. נתתי לשקט של תל-אביב אחר חצות, לרוח שנכנסת למכונית כשאתה על 120 באיילון, לאורות ולצלילים לנקות ממני את המטען הכבד שגבריאל העמיס עליי. נהניתי, גבריאל. מצטער. אבל גם לקחתי איתי משהו לדרך. וזה לא קורה לי בהרבה הופעות.


 


(גבריאל בלחסן בהופעה, בארבי, 31.8)


 


נ.ב.


למי שמתפלא שהגעתי – – – אחרי ההקדמה ההיא, לא באמת ציפיתם שאפסיד את בלחסן בהופעת הסולו הראשונה והמתוקשרת שלו, נכון?  


 


 


עדכון (2.9): למראה התמונות הנהדרות  של "גברת עם זקן" בפורום " מוזיקה ישראלית" של YNET לא יכולתי להישאר אדיש. אז תנו קרדיט לתמונה המדהימה לעיל.