כמה שזה נורא
חבל שזה נשבר
אם אפשר היה…
אבל אי אפשר.
כמה שזה נורא
כמה זה מוכר
כולם ידעו, ידעו מראש –
עכשיו כבר מאוחר.
מול שורות של שפתיים
מול מליון מילים
כמו מבול של צלילים
על האזניים האטומות שלי.
(כמה שזה נורא / ענבל פרלמוטר)
בערב ראש השנה, 1.10.97, התנגשה ענבל פרלמוטר עם מכוניתה בקיר במחלף ראשון לציון ונהרגה במקום. אחד מהכשרונות הגדולים ביותר ברוק הישראלי הלך לעולמו מוקדם מדי, מהר מדי ובדרך כה טראגית. כמה שזה נורא.
שגיא נאור 
נורא…
אללה ירחמה.
כל היום אני שואל את עצמי "מה יש ב-1.10, מה?" ולא מצליח להיזכר. חשבתי שיש יומולדת למישהו, אולי. אבל לא. זה ממש לא זה.
ענבל.
איך שכחתי בכלל. יש לי תמונה גדולה שלה במסגרת על הקיר, עם שנות חייה והמרווח הקטן-מדי ביניהן, שנתן לי מוכר דיסקים מקשיש אחד.
אוח, קשה.
אני מוצא את עצמי מקשיב פחות ופחות לאלבומים של המכשפות ולאלבום היחיד שלה שיצא בשבריו לאחר מותה – אלבומים שעיצבו את שנות התבגרותי המאוחרות וחלק ניכר מהתפיסה המוזיקלית שלי. הם פשוט נעלמו. הם פה, על המדף, קורצים לי מדי פעם לשים אותם במערכת, אבל אני לוקח איזה סופיאן או איזו ג’ואנה או קים דיל והולך לשחק עם ילד אחר.
במגש המערכת הקטנטנה שלי, מקום לשלושה דיסקים, 98% מהזמן מאוכלס אחד מהם בדיסק הראשון של המכשפות, בווליום רועש ושאגות שמתה (וזין על מה שיגידו השכנים:-) ) אני ושלושת ילדי (8, 6 ו-3) קופצים צועקים ושרים ושוב שמים זין על מה שיגידו השכנים.
אנחנו מכושפים!!!
הפוסט הזה הזכיר לי את "עץ פרי", של ניק דרייק. מעניין איך שניהם חזו את מותם ואת הרגעים שאחרי. דרייק טען בשיר שהתהילה (ממנה היה רחוק אלף שנות אור במהלך כל חייו) דומה לעץ פרי: גם היא יכולה לפרוח רק אחרי שאתה כבר עמוק באדמה.
בלוג נהדר, שחבל שלא גיליתי עוד קודם.