למי שעקב במרץ אחרי סיפור הקיצוץ המתוקשר בכנפיו של איל "קוואמי" פרידמן על-ידי גלגל"צ היה ברור שתגובה מתוקשרת ופופוליסטית מכיוונו של הממסד הקובלנצי בוא תבוא, ואכן קובלנץ נתן את הראיון המתבקש לאחת מאיה בקר מ"7 לילות" ובסוף השבוע האחרון יכול היה כל עם ישראל להתרשם מ"אחד האנשים המחושבים והמנוסחים ביותר ביקום" (כך במקור), כשהוא זוכה לכתבה/ראיון מתקתקים ומתחנפים כמיטב המסורת של המוסף. ובכל זאת, בין השורות, האיש המחושב והמנוסח והכתבת המפרגנת והאוהדת חושפים את הטפחיים הבעייתיים והברורים לכל (חוץ מלקובלנץ עצמו, אם לשפוט לפי הראיון) של כל מה שרע ונורא בגלגל"צ.

 

"שום טירונות שבעולם לא תכין אותך לשיר החדש של הראל מויאל". במילים האלה ממש פותחת הגב' בקר את כתבתה. אינני יודע מה טעמה המוסיקלי ומה דעותיה על מוסיקה ישראלית, ובכל זאת כמי שהאזין לאלבום של הראל מויאל בקשב רב (ואגב, רחוק מאוד מלהיות אחד ממעריציו), אין בו ולו שיר אחד עליו הייתי יכול להגיד את המשפט הבא. מאידך, צוות הפלייליסט ה"מסכן" ששרד את השיר החדש של מויאל בחר לפלייליסט היפואי את "טורו", "להיט החתונות החדש של סאבלימינל". גם את האלבום של סאבלימינל שמעתי, ו"טורו" הוא בדיוק שיר עליו יכולתי לומר את המשפט לעיל, שיר שיכול לשמש חוקרי שב"כ בנסיונם לשבור מחבלים מהחמאס.

 

הגב' בקר מסכמת כך את ישיבת הפלייליסט דנן: "החדשות הרעות: תוך שבוע כולכם מזמזמים את 'טורו', להיט החתונות החדש של סאבלימינל. החדשות העוד יותר רעות: 'טורו' הוא באמת הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לשלוף מערימת הסינגלים הישראליים". אינני יודע איזה סינגלים היו באותה "ערימה", ובכל זאת אני יכול לשלוף מהמותן כמה וכמה שירים ישראליים חדשים טובים יותר מ"טורו" וראויים להשמעה. ייתכן שחלקם לא יצא באופן רשמי כסינגלים, חלקם אפילו ניתן להורדה (!) חינם (!!) באינטרנט (!!!), ובכל זאת כששמעתי את "טורו" ניחשתי די בקלות שהוא יתנוסס בראש הפלייליסט הגלגל"צי. אז… שלא יעבדו עליכם, אה?    התלבטויות, התחבטויות, שטויות. ישיבת הפלייליסט היא הדבר הכי צפוי בעולם אחרי מוות.

 

ובכל זאת הגב' בקר מפרגנת – "בחדר הקטן ביפו", היא כותבת, "מתעצב מדי שבוע פסקול הישראליות". "כאן מתנסח המיינסטרים הישראלי", היא מסכמת בהערצה. אני לא יודע מי אלה ה"ישראלים" שגלגל"צ מעצבת עבורם את הפסקול, אבל למען האמת כמו שאנחנו נראים בזמן האחרון זה כנראה נכון. גלגל"צ היא אכן תמצית הישראליות – מרדף אחרי רייטינג, אחרי ה"צהוב", תוך זלזול וחוסר איכפתיות לגבי פרמטרים כמו איכות או עומק. מבחינת גלגל"צ מדובר בקונפליקט, אותו מנסחת בקר בכתבה: "מצד אחד כולם בחדר מסכימים שמדובר בשיר מצוין. מצד שני לא כולם משוכנעים שקהל יאהב אותו". כן, גלגל"צ איננה שואפת עוד לחנך את ההמונים. גלגל"צ מעוניינת לתת להם את מה שהם יאהבו, כלומר מה שהם אוהבים כרגע, כלומר מה שגלגל"צ מפמפמת להם כרגע. מה שהיה הוא שיהיה, end of story.

 

אבל קובלנץ מיתמם: "אם זה לא היה טוב, אז גם אם היינו משדרים את זה 2500 פעמים ביום זה לא היה עובד". בתור בוגר הרווארד הטענה הזו מדהימה אותי. כאילו שחזרה רפטטיבית על משהו, כל דבר שהוא, לא תגרום בסופו של דבר להמונים לזמזם אותו/להאמין בו/לאהוב אותו. כאילו כל העולם לא רקד את המקרנה או שר את השירים של "מודרן טוקינג" או הקשיב ללמבדה (או הצביע לנתניהו, יש לומר). קחו את "טורו", תשמיעו שלוש פעמים בכל שעה, והרי לכם תסריט מנצח: סאבלימנל ימכור תקליט "זהב", קובלנץ יאמר שהקהל אוהב אז צריך להשמיע, וכולם יהיו מרוצים. אה, כן. חוץ מהתרבות הישראלית. זו תזכה לאסוף לחיקה עוד שיר שהמלים שלו מתאימות לילדים אינפנטיליים (למי שעוד לא נחשף הפזמון הולך כך: "אני טורו / מפוצץ בדינרו / מחולל ניסים כמו סבא ג'פטו / בוא נראה מה קורה פה…").

 

כן, קובלנץ דואג לעצמו לאליבי. למען האמת, הוא בונה את האליבי של עצמו במו ידיו. "אני חושב שגלגל"צ יצרה את המיינסטרים הכי איכותי שאפשר", הוא אומר. איכותי?  לפי איזה פרמטר?  ובכן, הוא נותן דוגמה: מיינסטרים איכותי כמו שירי מימון, לה "שודרו ארבעה סינגלים כי היא עשתה אלבום שהוא לשיטתו אלבום פופ מושקע וטוב". אני לא יודע מה זה "לשיטתו", אבל המלים "מושקע" ו"טוב" הן לא המלים הראשונות עליהן חשבתי כששמעתי את האלבום של הגב' מימון. קובלנץ גם נותן דוגמה לסיכונים שהוא לוקח בנוגע לאותו פלייליסט. למשל, מטרופולין – "זה לא טריוויאלי שמטרופולין חדר למינסטרים ומכרו זהב. נעשה פה הימור", הוא אומר ואפילו לא מחייך. מטרופולין?  לא טריוויאלי??!!   אני מאוד אהבתי את האלבום הזה, אדון קובלנץ, אבל הכתובת "מיינסטרים" מרוחה עליו בכל הכיוונים. שום הימור ושום בטיח. "מטרופולין" הוא דוגמה לאלבום שנכתב ונתפר עבור גלגל"צ. אני חושד אפילו שלעופר מאירי היה פוסטר של קובלנץ מעל הקונסולה במהלך ההקלטות.

 

חיכיתי וחיכיתי ולא התאכזבתי – קובלנץ, המנוסח והמחושב, לא וויתר על האופציה לסגור חשבון עם המבקרים. מובן שלא בצורה עניינית או נקודתית. לא, קובלנץ נוקט בשיטה הישנה והטובה של התקפה פופוליסטית ודמגוגית, שכל-כך מתאימה ל"עיתון של המדינה": "'הקצה" זה אלטרנטיב מאוד קיצוני, ממש לאלפיון העליון…", הוא אומר. רגע לפני שהוא מוציא את קוואמי מחוץ לחוק, ושולח את מאזיניו לאכול קוויאר אצל איל שני, הוא מדגיש שוב את ההבדל בין הקהל של גלגל"צ לזה של "הקצה": "רוב הציבור מאוד אוהב את גלגלצ, ואני לא מדבר על האלפיון העליון של מלצ'ט פינת ג'ורג' אליוט בתל-אביב". על זה אני אפילו לא מרגיש צורך להגיב. אני אשלח את רני רהב לבוא איתו חשבון בהזדמנות.

 

קובלנץ, שלא מתבייש לומר ש"מצבם של מוזיקאים ישראלים מעולם לא היה טוב יותר", לא מתבייש גם לספר ש"ברמת הטעם האישי שלי אני נהנה מ-80 אחוז מהדברים". אני הראשון לומר שאין לשפוט את טעמו של אדם, ובכל זאת, כאדם אינטליגנטי וחובב מוזיקה, אני חייב להתפלא. כי אני אדם עם טעם מוזיקלי רחב מאוד, ומזג נוח להפליא, ובכל זאת בכל פעם שאני מאזין לגלגל"צ אני חוטף את הג'ננה אחרי שני שירים וחצי. אם כלא 6 זוכים להשמעות כל חצי שעה, אם "טורו" נכנס לפלייליסט, אם עוד פעם מנגנים את קולדפליי – מישהו באמת ובתמים יכול לומר שהוא נהנה מהפלייליסט הזה?!   כן. קובלנץ. ובגלל שהוא עומד בראש המערכת הזו, ככה היא נראית. וזה פחות או יותר כל הסיפור של הכתבה/ראיון האלה.

 

הדבר המעודד היחיד בכל הסיפור היה לגלות שחיצי ההזדהות הגורפת עם קוואמי של מיטב בנינו חדרו אפילו את השריון של קובלנץ. "זה לא עניין את ילדי הטוקבקים", הוא מתלונן, "זאת, אגב, תופעה סוציולוגית מרתקת בעיניי שמעוז הליברליזם והמחשבה הפתוחה כולו התגייס בקול אחד כעדר מובל". הגם שמחמיא לי מאוד שקובלנץ, המבוגר ממני אך במעט, מכנה אותי ילד (בזלזול?), אני מתקשה להבין איך פספס הסוציולוג המבריק את התגובות שהיו (והיו) בכל האתרים והפורומים שצידדו במהלך שלו. ובכל זאת, "העדר המובל" מטריד אותו, וזה לדעתי מצויין. הייתי מאוד שמח לגלות שקובלנץ נכנס בכל יום לעצומה של "להציל את קוואמי" לבדוק כמה אנשים חתמו עליה מאז אתמול, ואז ממלמל לעצמו בכעס "זונות, כל ילדי הטוקבקים האלה זונות" והולך לשמוע קצת שירי מימון, כדי להירגע you know.

for Tonya and Mor

 

In our love our bodies became the place,

but our deepest memories no one dares to face.

 

What we never did has gone with the night to yield,

and what we never were is now an open field.

 

Remnants of the harvest, leftovers from what has been,

even a ceremony will not save a thing.

 

Bugainvilleas in blossom, time has become all space,

eyes of night and darkness remember the day, the days.

 

Silently they remember house and desert, so vast,

only the ceremony will remain at last.

 

                                                                            (Yehuda Amichai)

מקובל שיום הולדת הוא חגו של מי שנולד באותו היום. יום ההולדת שלי חל רק בעוד עשרה ימים, ובכל זאת אני מרגיש שהיום הוא-הוא יום החג האמיתי שלי. כנראה שבתור הורה יום ההולדת של הילד שלך הוא תאריך מרגש ומשמח הרבה יותר מיום ההולדת שלך (וסמיכות האירועים במקרה שלי רק מדגישה את זה).

אז לכבוד יום ההולדת הראשון של בני הבכור החל ממש היום, הנה כמה הרהורים שאני מהרהר בהם בזמן האחרון בעניין הסבוך של מה זה להיות הורה (ומצטער מראש על היאיר-לפידיות)…

 

להיות הורה זה לדאוג כל הזמן. אתה אומר לעצמך שלא תהיה דאגן כזה, כמו שהיו ההורים שלך, ובכל זאת להיות הורה משמעו כנראה לדאוג כל הזמן. לדאוג מדברים שקורים (מחלות, בכי, כאב), לדאוג מדברים שיקרו (חיסונים, בדיקות דם) ולדאוג מדברים שאולי יקרו ומפחידים מאוד (מה יהיה אם הוא ייפול ואני לא יהיה לידו, תאונות דרכים, מחלות). זה מדהים איך הפחד והדאגה הופכים להיות טבע שני שלך, זה מדהים עוד יותר שזה לא נגמר אף פעם.

 

להיות הורה זה להתרגש כל הזמן. כשאתה ללא ילדים, קורה לפעמים שאתה מתרגש. מתרגש מחיוך של בחורה יפה, מתרגש מהצלחה מסוימת, מתרגש מנוף יפה, התרגשויות קטנות כאלה. כשאתה הורה לילד אתה מתרגש כל יום, כמה פעמים ביום, וזה פשוט מדהים. מתרגש כשאתה קם בבוקר והילד שלך מחייך אליך מהמיטה שלו. מתרגש כשהוא עושה משהו חכם, ככה פתאום. מתרגש כשהוא אומר לך "אבא". מתרגש כשהוא עושה שלום לדמות בטלוויזיה או מוחא כפיים בהתלהבות. מתרגש כשהוא אוכל משהו חדש, מתרגש כשהוא עושה קקי. החיים שלך הופכים להיות רגעים קטנים של סתם בים של התרגשויות. קשה להסביר את זה למי שאיננו הורה עדיין.

 

להיות הורה זה להיות אחראי למישהו אחר בצורה המלאה והמושלמת ביותר. לדאוג שהוא יאכל, לדאוג שהוא ישתה, לדאוג שהוא יישן, שהוא יהיה נקי, שהוא יהיה בריא, שהוא יהיה מאושר. כשאתה אחראי לעצמך אתה יכול לזרוק פה ושם, להתעלם, לוותר. אבל כשאתה אחראי ליצור קטן וחסר אונים, הכל נעשה בחרדת קודש, כולל הדאגה וההתרגשות לעיל, מתוך מטרה אחת – שיהיה לו טוב. זו הופכת להיות התמצית של חייך כהורה.

 

להיות הורה זה להיות שם תמיד בשבילו. כשהוא עצוב, כשהוא עייף, כשאין לו כח, כשיש לו כח, כשהוא רוצה להשתולל, כשהוא רוצה להירגע, כשהוא רוצה לתת לך נשיקה, כשהוא רוצה לתת לך מכה, כשהוא רוצה על הידיים, כשהוא רוצה על הכתפיים, כשהוא רוצה על הרצפה, כשהוא רוצה על המיטה, כשצריך להחליף לו חיתול, כשצריך לרחוץ אותו, כשצריך לתת לו לאכול. תמיד להיות שם בשבילו, למקרה שהוא יזדקק, אבל לא לכפות את עצמך עליו. לתת לו לעשות את ההחלטות שלו, ואם הוא במקרה זקוק לך עכשיו, אז להיות שם.

 

להיות הורה זה לאהוב בלי תנאים. בלי לצפות לאהבה חזרה, בלי להזדקק לגבולות או חיזוקים. וכשמגיעה אהבה בחזרה, זה אפילו יותר נפלא. חיבוק מהילד שלי, נשיקה, זה הדבר המדהים ביותר עלי אדמות.

 

 

אז יומולדת שמח לך, ילד שלי. ותודה שהענקת לי את הזכות להיות אבא שלך.

 

                                                  יוסי בנאי, 1932-2006

 

מילים: יהונתן גפן

בהמשך לפוסט הקודם, יאיר יונה מדווח שהעצומה להצלת הקצה מכילה כבר מעל 2200 חתימות. זה מרשים, זה מעודד וזה הביא את ערן אליקים, סגן מנהל גלגל"צ, לצאת מהאדישות ומהלקוניות ולזמן את יאיר וצחי (שמנהלים יחד את פורום מוזיקה אלטרנטיבית המשובח) לפגישה במשרדי גלגלצ בשבוע הבא איתו ועם אלדד "פלייליסט" קובלנץ. אז ריספקט לכולם!

 

ועם ובלי קשר, הנה הפלייליסט של התכנית הנהדרת שסיכמה אתמול את "הקצה" במהדורה התלת-יומית שלה. למי שצריך עוד תזכורת למה צריך את פרידמן ברדיו ללא קיצוץ כנפיים או נשמה כדאי לשאול את עצמו מי מהאמנים האלה (שחלקם הגדול משובח להפליא בעיניי) יזכה לזמן אוויר ברדיו המסחרי או הקובלנציאי הסטנדרטי:

רם אוריון יחד עם אוהד פישוף – LIVE IN  בית שמש ( סשן חי ובלעדי לקצה )
סמרטוט כחול לבן – הסיוט שאחלום מחר
Kses Ra'al – Bo LaBar 
ועדת קישוט – ציצים
Sharmoota – Monkey Son Of A Donkey ( Live Hakatze Session )
הפוסי של לוסי – היום שבו נחרבה המדינה
Zombie town – Midnight Peacocks
רומן באימבייב ודני צוקרמן – ריטה
Adidas in your ass – Igor Krutogolov's Karate Band
Out of sight – Polar Pair featuring Talisman
נערי פוסטר – רעש לבן
Strategic friendships – Rockstar Wannabe
אביב מארק והפילהרמונית – איפה הכח? ( סשן חי בקצה )
The girl from yesterday – The Girls ( Live Hakatze Session )
Gummo – היהודונים 
Come get your love – The Trickstar Waterfall 
Dear – Monotonix
( Out here ) On my own – Vultures
On the tree ( fly is dead ) – Aboolele Vs. Gaop 
Michelle – The Homesicks 
Better sound – Electra
Waking up the cows – The Lonesomes
Mozambique – Papa Project
Settler GoGo – The Astroglides
See you tomorrow – Pits
גבריאל בלחסן – ספוג 
Bicycle – Lebanon 
Call me – Spark O Featuring Nico Teen
 בועטים בחול-  DJ Caress featuring Taboo+ ( Live Hakatze Session )
Wars are far away – Alexandra VeAnna
נעם רותם – הומור
Almo – Mad bliss 
Falling (That Joni Mitchell Song ) – Omri Levy & Amit Erez (Live Hakatze Session)
Charges – Rotem Or 
Feel – NX2 
I won't call you TV anymore – Jay Walk Snail 
Wonderful – Shy Nobleman featuring Geva Alon (Live & Acoustic Hakatze Session)
אלי לס – לא נתראה מחר 
High school days – Windy & Destiny 
קוסקים – מושג קלוש
Andmoreagain – Shy Nobleman & Geva Alon ( Live & Acoustic Hakatze Session ) 

 

עדכון: פרנק משתף בקונכייה שלו את "הקצה" של אתמול. שווה שווה שווה!!!

לסופרפארם יש קו מוצרים בשם הבינלאומי-עלק Life ובו מוצרי קוסמטיקה ותרופות.

לא הייתי בוחר לציין זאת אלמלא התקררות קשה שתקפה אותי ואלמלא צחוק גדול שתקף אותי כשגיליתי איך קוראים לתרופה שקניתי בסופרפארם לטיפול באף ושיעול – ובכן…  אהמ…  take a look:

לסופרפארם יש קו מוצרים בשם הבינלאומי-עלק Life ובו מוצרי קוסמטיקה ותרופות.

לא הייתי בוחר לציין זאת אלמלא התקררות קשה שתקפה אותי ואלמלא צחוק גדול שתקף אותי כשגיליתי איך קוראים לתרופה שקניתי בסופרפארם לטיפול באף ושיעול – ובכן…  אהמ…  take a look:

אני לא אינדי פריק. אני לא מאלה שהמלה "אלטרנטיבה" מהווה עבורם מוטו בחיים ו"יוצר/ת עצמאי/ת" גורם להם לרטט בכל הגוף. ובכל זאת, גם אני מתפעל ומתלהב מיוצרים שפועלים בשוליים, שמוציאים את החומר שלהם בצורה עצמאית, שנאמנים לטקסטים שלהם ולמוזיקה שלהם, ושלא מוכנים לקבל תכתיבים של הרדיו והטלוויזיה המסחריים או חברות התקליטים. כשהאזנתי לאלבומים של מור שטייגל וגלית פלורנץ הרהרתי ביוצרות העצמאיות שמרימות ראש בזמן האחרון דווקא מהשוליים – רות דולורס-וייס, הדרה לוין-אדרי – וזאת דווקא אל מול תעשיית הבובות-בארבי-על-חוט שמגישה לנו את רוני דואני, שירי מימון, האחיות פיק זצ"ל (זכר צמד לדראון) ושאר מרעין בישין.

אז מה המשותף לפלורנץ ושטייגל פרט לכך שהן הוציאו את האלבומים בצורה עצמאית (פלורנץ בעזרת נענע דיסק ואנ.אמ.סי, שטייגל בעזרת התו השמיני)? שתיהן בוגרות "רימון" (תו-תקן אופנתי בזמן האחרון), שתיהן יוצרות את המוזיקה שלהן בעצמן, שתיהן מעניינות ומיוחדות, לשתיהן קול מרשים והיכולת להשתמש בו, ונראה ששתיהן יודעות מה הן רוצות מעצמן. אה, כן – ושתיהן לא תגענה לפלייליסט של הקובלנציה, והאלבומים שלהן כנראה לא ימכרו יותר מכמה מאות עותקים. עצוב אבל אמיתי.

 

 

עוד על שטייגל ופלורנץ בביקורת המתפרסמת היום בפורום מוסיקה ישראלית של YNET.

"כי שירי הוא בת-קול ברוח / מכתבי השלוח / מסילת חיי / געגועיי / הד תפילותיי…" – כך כתב שלום חנוך ב"שיר ללא שם". ביום הזכרון נדמה שהמילים האלה נכונות אפילו יותר מבימים אחרים, ושירי יום הזכרון הפכו ברבות השנים לאבנים חשובות באבל הקולקטיבי שלנו. "ריבונו של עולם" הוא בעיניי אחד השירים היפים, המרתקים והמצמררים באנסמבל הגדול, לצערנו, של שירי יום הזכרון.

 

אנא הגבר עוצמת אותותיך.
כאן אני לא שומע, לא יודע.
האם שוב תקעת פרח ברזל בדש האנטנה?
אתה עדין כל כך.
למה אתה כה רכרוכי?
למה אתה תמיד אזרחי?
האם אני נשמע היטב? עבור,
עבור, גם אתה נשמע קטוע.
אתה נשמע פצוע, אתה
בעמק מאורגן הקפית,
הרים וכינרת אחרת.

אנא הודע עוצמת אותותיך.
במכ"ם לא רואים את פניך.
מדוע אינך מזוחל"ם?
מדוע אינך נלחם?
האם לשלוח אלייך סיור ממונע?
אני מלא אמונה
שלא יגיע ולא יחזור
פצע שחור.

אנא החלש עוצמת אותותיך.
אמירי הברושים

לעת ערב לשווא לואטים שמך.
וכוכב הצפון הבודד
אנה ינווט את צבא עגלותייך?
לאן, הוא יוביל בהן את

אנא עצום את עיניך.
עכשיו אני שומע, רות,
אתה יכול סופית למות.
אב שכול, אני כבר לא מרגיש.
דמעות החורף עליך יגידו קדיש.

 

                                                (ריבונו של עולם, מלים: ברי חזק ז"ל)

 

 

ברי חזק ז"ל נפל במלחמת יום הכיפורים.

ברי סחרוף הלחין את השיר במסגרת הפרוייקט "עוד מעט נהפוך לשיר", פרוייקט של גלי צה"ל במסגרתו נאספו מארכיונים, בתים פרטיים וממלחקות נפגעים בצה"ל שירים שכתבו נופלים, והולחנו ובוצעו בידי אמנים מובילים.

השיר נכלל באלבומו "האחר" מ-2001.

גלי צה"ל תשדר את התכנית הרביעית במספר ביום הזכרון, 2 במאי 2006, בין השעות 14:00 ל-16:00.

iMusic תעלה ביום הזכרון פרויקט מיוחד לזכרו של אל"מ מרדכי נדיבי ז"ל שנהרג בשנת 1971. במסגרת הפרוייקט ניתן יהיה להוריד שירים מפרוייקט ההנצחה של גלי-צה"ל ללא תשלום.