על "טורו" כמיקרו-קוסמוס של הראפ הישראלי

"אני טורו / מפוצץ בדינרו / מחולל נסים כמו סבא ג'פטו / בוא תראה מה קורה פה / הן צועקות לי "טה קיירו" / למה אני טורו / מפוצץ בדינרו / תאכל מרס טורקי מולי אין תיקו תיקו / בוא נראה מי שולט פה / סאב, נומרו אונו, מרו מרו…"


 


אם אתם רוצים את ה-50 אגורות שלי על "בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר", האלבום החדש של סאבלימינל, ובעצם על היצירה של סאבלימינל בכלל, ובעצם בעצם על הראפ הישראלי כז'אנר, "טורו", הלהיט שסאבלימינל בישל לרדיו הישראלי לקראת הקיץ, הוא התמצית, הגרעין, המיקרו-קוסמוס – מצד אחד, שפע רעיונות מוסיקליים: סימפול של "הפרח בגני", גיטרות מאת אבי סינגולדה, קולות רקע, סאונד פצצה, מה שתרצו. מצד שני, טקסט מביך, שלו הייתי נתקל בו באיזה בלוג של ילד בן 12 הייתי אולי חושב שעוד ייצא ממנו משהו, אבל כשמדובר בקובי שמעוני, בחור בן 26, שעושה ראפ כבר 11 שנה, הקים את הלייבל ת.א.ק.ט, גילה כשרונות (הצל, סיוון, שי 360), הוציא כבר ארבעה אלבומים, ואפילו כיכב בסרט ובפרסומת לשוקו של תנובה, אתה פשוט מצפה ליותר. השילוב הבלתי אפשרי הזה, בין הגאונות בסאונד לאינפנטיליות (סורי, אין לי מלה אחרת) של הליריקה היא משהו שפשוט משגע אותי כבר הרבה זמן ומתחדד מאוד באלבום החדש של סאב.


 

                 – – – מתוך הביקורת שלי על "בדיוק כשחשבתם שהכל נגמר", האלבום החדש של סאבלימינל שמתפרסמת בפורום "מוסיקה ישראלית" ב-YNET. 

5. החורף


 


"אני לא יכול לתאר לעצמי איך נחיה האחד בלי השני, כך אמרנו", קראתי עוד פעם את הבית הראשון בשיר הנפלא כל-כך של עמיחי*, כאילו מנסה למלא את המוח שלי בו ורק בו, אולי זה מה שישכיח ממני את הגעגועים, שחשבתי שאני תיכף מתפוצץ מהם, לא יכול כבר להכיל אותם. "ומאז אנו חיים בתוך התאור הזה יום יום", המשכתי לקרוא, "רחוקים זה מזה ורחוקים מן הבית שבו אמרנו את הדברים האלה". אלפי קילומטרים מן הבית, מן המקום שבו אמרנו דברים כאלה, הבדידות הרגה אותי. שלושה חודשים לבד, בדירה קרה, בעיר מנוכרת, בחורף.


 


"יש לך אפס הודעות חדשות", אמרה המזכירה האלקטרונית שלי באנגלית בקול קר ומתנשא. גם תיבת הדואר האלקטרוני היתה ריקה. כאילו אף אחד כבר לא זוכר אותי. אתה נוסע לשלושה חודשים, משאיר את האשה והילדים בבית מאחור, רודף אחרי הכסף ובמרדף מוותר קצת על הלב, ומגלה שהלב מוותר עליך עוד יותר מהר אפילו.


 


כשלא יכולתי יותר לקרוא את זכרון האהבה של עמיחי, גמלה בלבי החלטה לחפש את זכרון האהבה שלי. החלטתי שאני פשוט נכנס לאוטו ונוסע אליה. לא ראיתי אותה כבר איזה שנתיים, ובכל זאת היא היתה האדם היחיד שאני מכיר במקום הזה, האדם הקרוב הקרוב ביותר אליי. נסיעה של מאה קילומטר אולי, כביש ארוך ומפותל, לצאת מהעיר, לחפש קצת חום, מישהי אחרת, אולי במקום.


 


נסעתי ונסעתי. החימום באוטו מרדים אותי. המוסיקה של ניק דרייק ברקע רק מחדדת את הכאב, שמה מלים במקום שלא היו קודם, מראה לי את הדרך אל העצב, ואני נוסע בה, הרחק הרחק. כשאני לא יכול יותר לנסוע בקו ישר, אני עוצר באמצע שומקום באיזו תחנת דלק, כאילו כדי להשתין, אבל בעצם כדי לדבר עם מישהו, לא משנה בעצם מי. אני נכנס לדיינר השומם, וריח הבדידות באוויר נמהל בריח קתלי חזיר נשרפים. האישה המבוגרת מאחורי הדלפק עייפה ואדישה. גם הקופאית לא בעניין של שיחה. בפינה, באיזה שולחן צדדי, שניים אוחזים זה בזה כאילו רק עכשיו נפגשו, מתכבדים זה בזה כאילו אין מחר, כאילו אין להם בית. ואני, מה איתי?   לי זה לא יקרה. בטח לא הלילה. למרות שאולי אני בעצם רוצה.


 


אני מחכה בסבלנות כשהמלצרית המבוגרת מוזגת באטיות את הקפה הדלוח מהקנקן שביד שלה לכוס שלי. בזווית העין אני מסתכל החוצה, ומגלה שהתחיל לרדת שלג. המלצרית מבחינה במבט שלי אומרת לי בעייפות "הם אומרים שהחורף השנה קשה במיוחד". אני לא יודע מי זה הם, ואיך היו החורפים הקודמים, אבל שלושת החודשים האלה בקור הצפון-אמריקאי ללא ספק שברו את רוחי. מצאתי את עצמי מהרהר לא פעם אם החורף הזה אינו אלא קונספירציה של הטבע כדי להעניש אותי על הנסיעה הזו שלי. אולי אם הייתי קצת יותר מלא באמונה הייתי גם קונה את זה.


 


אני לוקח את הקפה ומשאיר כמה מטבעות על הדלפק. כשאני מגיע לדלת המלצרית שואלת אותי לאן אני נוסע. כשאני אומר לה את שם המקום, היא מרצינה לפתע. "אני חושבת שהדרך לשם חסומה", היא אומרת, "חכה רגע. אני אתקשר למשרד השריף ואשאל".  אני חוזר לדלפק בלית-ברירה, מתיישב ולוגם קצת מהקפה. הוא מגעיל בדיוק כמו שציפיתי, בדיוק כמו המקום הזה, בדיוק כמו מזג-האוויר, בדיוק כמו החיים שלי עכשיו.


 


"אין לך מה לנסוע", היא אומרת לפתע וקוטעת את חוט המחשבה האפלה שלי, "היום כבר לא תגיע לשם". אני מביט בה, קצת בחוסר אמונה, וחוקר: "כל הדרכים חסומות?". "הדרך הראשית חסומה", היא עונה, "יש דרכים אחרות, אבל זה מסוכן. לא נראה לי שבחור נחמד כמוך רוצה לנסוע בהן", היא מחייכת אליי חיוך קטן, עייף, ואז חוזרת לענייניה מאחורי הדלפק.


 


אני צריך חום, אני צריך אהבה, אני צריך אישה, אבל אני לא הולך לשום מקום מסוכן. בטח לא כאלה שלא אוכל לחזור מהם, כמו שאומרים. אחרי הכל יש לי אשה בבית ושני ילדים. אני מקבל בהכנעה את המציאות, לוקח את המפתחות ביד, מודה לה ומתחיל ללכת לכיוון היציאה. עכשיו אני רק צריך להיכנס לאוטו, לנסוע חזרה שמונים קילומטר, לעלות שמונה קומות, לפתוח את הדלת, להיכנס למיטה ולעזאזל העולם. אולי במיטה שלי, בין השמיכות, יש לי איזה סיכוי קטן לצוף ולחכות שיעבור כבר החורף הזה, שנדמה כאילו מקפיא גם את השעות, שלא עוברות ומתמשכות ומתמשכות ומתמשכות.


 


סוגר את הדלת, פותח חלון, מתניע. על רקע הגיטרה של ניק דרייק אני נזכר בבית האחרון של עמיחי: "כל סגירת דלת, כל פתיחת חלון, כמו ניתוח בהרדמה, בלי כאב". אני נאנח ואומר בקול רם את השורה אחרונה, הנכונה כל-כך, הנכונה תמיד: "הכאבים אחר-כך". הם עוד יבואו, יכסו אותי כמו השלג שמצטבר על הכביש, מכסים תקופות יפות, כמו עונש על חטאים שכבר חטאתי ואלה שבאים אליי.


 


 


* זכרון אהבה: התאור


 







 



נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי

5. החורף


 


"אני לא יכול לתאר לעצמי איך נחיה האחד בלי השני, כך אמרנו", קראתי עוד פעם את הבית הראשון בשיר הנפלא כל-כך של עמיחי*, כאילו מנסה למלא את המוח שלי בו ורק בו, אולי זה מה שישכיח ממני את הגעגועים, שחשבתי שאני תיכף מתפוצץ מהם, לא יכול כבר להכיל אותם. "ומאז אנו חיים בתוך התאור הזה יום יום", המשכתי לקרוא, "רחוקים זה מזה ורחוקים מן הבית שבו אמרנו את הדברים האלה". אלפי קילומטרים מן הבית, מן המקום שבו אמרנו דברים כאלה, הבדידות הרגה אותי. שלושה חודשים לבד, בדירה קרה, בעיר מנוכרת, בחורף.


 


"יש לך אפס הודעות חדשות", אמרה המזכירה האלקטרונית שלי באנגלית בקול קר ומתנשא. גם תיבת הדואר האלקטרוני היתה ריקה. כאילו אף אחד כבר לא זוכר אותי. אתה נוסע לשלושה חודשים, משאיר את האשה והילדים בבית מאחור, רודף אחרי הכסף ובמרדף מוותר קצת על הלב, ומגלה שהלב מוותר עליך עוד יותר מהר אפילו.


 


כשלא יכולתי יותר לקרוא את זכרון האהבה של עמיחי, גמלה בלבי החלטה לחפש את זכרון האהבה שלי. החלטתי שאני פשוט נכנס לאוטו ונוסע אליה. לא ראיתי אותה כבר איזה שנתיים, ובכל זאת היא היתה האדם היחיד שאני מכיר במקום הזה, האדם הקרוב הקרוב ביותר אליי. נסיעה של מאה קילומטר אולי, כביש ארוך ומפותל, לצאת מהעיר, לחפש קצת חום, מישהי אחרת, אולי במקום.


 


נסעתי ונסעתי. החימום באוטו מרדים אותי. המוסיקה של ניק דרייק ברקע רק מחדדת את הכאב, שמה מלים במקום שלא היו קודם, מראה לי את הדרך אל העצב, ואני נוסע בה, הרחק הרחק. כשאני לא יכול יותר לנסוע בקו ישר, אני עוצר באמצע שומקום באיזו תחנת דלק, כאילו כדי להשתין, אבל בעצם כדי לדבר עם מישהו, לא משנה בעצם מי. אני נכנס לדיינר השומם, וריח הבדידות באוויר נמהל בריח קתלי חזיר נשרפים. האישה המבוגרת מאחורי הדלפק עייפה ואדישה. גם הקופאית לא בעניין של שיחה. בפינה, באיזה שולחן צדדי, שניים אוחזים זה בזה כאילו רק עכשיו נפגשו, מתכבדים זה בזה כאילו אין מחר, כאילו אין להם בית. ואני, מה איתי?   לי זה לא יקרה. בטח לא הלילה. למרות שאולי אני בעצם רוצה.


 


אני מחכה בסבלנות כשהמלצרית המבוגרת מוזגת באטיות את הקפה הדלוח מהקנקן שביד שלה לכוס שלי. בזווית העין אני מסתכל החוצה, ומגלה שהתחיל לרדת שלג. המלצרית מבחינה במבט שלי אומרת לי בעייפות "הם אומרים שהחורף השנה קשה במיוחד". אני לא יודע מי זה הם, ואיך היו החורפים הקודמים, אבל שלושת החודשים האלה בקור הצפון-אמריקאי ללא ספק שברו את רוחי. מצאתי את עצמי מהרהר לא פעם אם החורף הזה אינו אלא קונספירציה של הטבע כדי להעניש אותי על הנסיעה הזו שלי. אולי אם הייתי קצת יותר מלא באמונה הייתי גם קונה את זה.


 


אני לוקח את הקפה ומשאיר כמה מטבעות על הדלפק. כשאני מגיע לדלת המלצרית שואלת אותי לאן אני נוסע. כשאני אומר לה את שם המקום, היא מרצינה לפתע. "אני חושבת שהדרך לשם חסומה", היא אומרת, "חכה רגע. אני אתקשר למשרד השריף ואשאל".  אני חוזר לדלפק בלית-ברירה, מתיישב ולוגם קצת מהקפה. הוא מגעיל בדיוק כמו שציפיתי, בדיוק כמו המקום הזה, בדיוק כמו מזג-האוויר, בדיוק כמו החיים שלי עכשיו.


 


"אין לך מה לנסוע", היא אומרת לפתע וקוטעת את חוט המחשבה האפלה שלי, "היום כבר לא תגיע לשם". אני מביט בה, קצת בחוסר אמונה, וחוקר: "כל הדרכים חסומות?". "הדרך הראשית חסומה", היא עונה, "יש דרכים אחרות, אבל זה מסוכן. לא נראה לי שבחור נחמד כמוך רוצה לנסוע בהן", היא מחייכת אליי חיוך קטן, עייף, ואז חוזרת לענייניה מאחורי הדלפק.


 


אני צריך חום, אני צריך אהבה, אני צריך אישה, אבל אני לא הולך לשום מקום מסוכן. בטח לא כאלה שלא אוכל לחזור מהם, כמו שאומרים. אחרי הכל יש לי אשה בבית ושני ילדים. אני מקבל בהכנעה את המציאות, לוקח את המפתחות ביד, מודה לה ומתחיל ללכת לכיוון היציאה. עכשיו אני רק צריך להיכנס לאוטו, לנסוע חזרה שמונים קילומטר, לעלות שמונה קומות, לפתוח את הדלת, להיכנס למיטה ולעזאזל העולם. אולי במיטה שלי, בין השמיכות, יש לי איזה סיכוי קטן לצוף ולחכות שיעבור כבר החורף הזה, שנדמה כאילו מקפיא גם את השעות, שלא עוברות ומתמשכות ומתמשכות ומתמשכות.


 


סוגר את הדלת, פותח חלון, מתניע. על רקע הגיטרה של ניק דרייק אני נזכר בבית האחרון של עמיחי: "כל סגירת דלת, כל פתיחת חלון, כמו ניתוח בהרדמה, בלי כאב". אני נאנח ואומר בקול רם את השורה אחרונה, הנכונה כל-כך, הנכונה תמיד: "הכאבים אחר-כך". הם עוד יבואו, יכסו אותי כמו השלג שמצטבר על הכביש, מכסים תקופות יפות, כמו עונש על חטאים שכבר חטאתי ואלה שבאים אליי.


 


 


* זכרון אהבה: התאור


 







 



נכתב במסגרת פרוייקט "12 של "השרת העיוור", עפ"י  [לרכישה].  הטקסט המקורי כאן.


 


 


1. שש שעות


2. חבק אותי


3. היא ואני


4. אהובתי

תגובה למש"ק המיינסטרים מילד טוקבק

למי שעקב במרץ אחרי סיפור הקיצוץ המתוקשר בכנפיו של איל "קוואמי" פרידמן על-ידי גלגל"צ היה ברור שתגובה מתוקשרת ופופוליסטית מכיוונו של הממסד הקובלנצי בוא תבוא, ואכן קובלנץ נתן את הראיון המתבקש לאחת מאיה בקר מ"7 לילות" ובסוף השבוע האחרון יכול היה כל עם ישראל להתרשם מ"אחד האנשים המחושבים והמנוסחים ביותר ביקום" (כך במקור), כשהוא זוכה לכתבה/ראיון מתקתקים ומתחנפים כמיטב המסורת של המוסף. ובכל זאת, בין השורות, האיש המחושב והמנוסח והכתבת המפרגנת והאוהדת חושפים את הטפחיים הבעייתיים והברורים לכל (חוץ מלקובלנץ עצמו, אם לשפוט לפי הראיון) של כל מה שרע ונורא בגלגל"צ.


 


"שום טירונות שבעולם לא תכין אותך לשיר החדש של הראל מויאל". במילים האלה ממש פותחת הגב' בקר את כתבתה. אינני יודע מה טעמה המוסיקלי ומה דעותיה על מוסיקה ישראלית, ובכל זאת כמי שהאזין לאלבום של הראל מויאל בקשב רב (ואגב, רחוק מאוד מלהיות אחד ממעריציו), אין בו ולו שיר אחד עליו הייתי יכול להגיד את המשפט הבא. מאידך, צוות הפלייליסט ה"מסכן" ששרד את השיר החדש של מויאל בחר לפלייליסט היפואי את "טורו", "להיט החתונות החדש של סאבלימינל". גם את האלבום של סאבלימינל שמעתי, ו"טורו" הוא בדיוק שיר עליו יכולתי לומר את המשפט לעיל, שיר שיכול לשמש חוקרי שב"כ בנסיונם לשבור מחבלים מהחמאס.


 


הגב' בקר מסכמת כך את ישיבת הפלייליסט דנן: "החדשות הרעות: תוך שבוע כולכם מזמזמים את 'טורו', להיט החתונות החדש של סאבלימינל. החדשות העוד יותר רעות: 'טורו' הוא באמת הדבר הטוב ביותר שאפשר היה לשלוף מערימת הסינגלים הישראליים". אינני יודע איזה סינגלים היו באותה "ערימה", ובכל זאת אני יכול לשלוף מהמותן כמה וכמה שירים ישראליים חדשים טובים יותר מ"טורו" וראויים להשמעה. ייתכן שחלקם לא יצא באופן רשמי כסינגלים, חלקם אפילו ניתן להורדה (!) חינם (!!) באינטרנט (!!!), ובכל זאת כששמעתי את "טורו" ניחשתי די בקלות שהוא יתנוסס בראש הפלייליסט הגלגל"צי. אז… שלא יעבדו עליכם, אה?    התלבטויות, התחבטויות, שטויות. ישיבת הפלייליסט היא הדבר הכי צפוי בעולם אחרי מוות.


 


ובכל זאת הגב' בקר מפרגנת – "בחדר הקטן ביפו", היא כותבת, "מתעצב מדי שבוע פסקול הישראליות". "כאן מתנסח המיינסטרים הישראלי", היא מסכמת בהערצה. אני לא יודע מי אלה ה"ישראלים" שגלגל"צ מעצבת עבורם את הפסקול, אבל למען האמת כמו שאנחנו נראים בזמן האחרון זה כנראה נכון. גלגל"צ היא אכן תמצית הישראליות – מרדף אחרי רייטינג, אחרי ה"צהוב", תוך זלזול וחוסר איכפתיות לגבי פרמטרים כמו איכות או עומק. מבחינת גלגל"צ מדובר בקונפליקט, אותו מנסחת בקר בכתבה: "מצד אחד כולם בחדר מסכימים שמדובר בשיר מצוין. מצד שני לא כולם משוכנעים שקהל יאהב אותו". כן, גלגל"צ איננה שואפת עוד לחנך את ההמונים. גלגל"צ מעוניינת לתת להם את מה שהם יאהבו, כלומר מה שהם אוהבים כרגע, כלומר מה שגלגל"צ מפמפמת להם כרגע. מה שהיה הוא שיהיה, end of story.


 


אבל קובלנץ מיתמם: "אם זה לא היה טוב, אז גם אם היינו משדרים את זה 2500 פעמים ביום זה לא היה עובד". בתור בוגר הרווארד הטענה הזו מדהימה אותי. כאילו שחזרה רפטטיבית על משהו, כל דבר שהוא, לא תגרום בסופו של דבר להמונים לזמזם אותו/להאמין בו/לאהוב אותו. כאילו כל העולם לא רקד את המקרנה או שר את השירים של "מודרן טוקינג" או הקשיב ללמבדה (או הצביע לנתניהו, יש לומר). קחו את "טורו", תשמיעו שלוש פעמים בכל שעה, והרי לכם תסריט מנצח: סאבלימנל ימכור תקליט "זהב", קובלנץ יאמר שהקהל אוהב אז צריך להשמיע, וכולם יהיו מרוצים. אה, כן. חוץ מהתרבות הישראלית. זו תזכה לאסוף לחיקה עוד שיר שהמלים שלו מתאימות לילדים אינפנטיליים (למי שעוד לא נחשף הפזמון הולך כך: "אני טורו / מפוצץ בדינרו / מחולל ניסים כמו סבא ג'פטו / בוא נראה מה קורה פה…").


 


כן, קובלנץ דואג לעצמו לאליבי. למען האמת, הוא בונה את האליבי של עצמו במו ידיו. "אני חושב שגלגל"צ יצרה את המיינסטרים הכי איכותי שאפשר", הוא אומר. איכותי?  לפי איזה פרמטר?  ובכן, הוא נותן דוגמה: מיינסטרים איכותי כמו שירי מימון, לה "שודרו ארבעה סינגלים כי היא עשתה אלבום שהוא לשיטתו אלבום פופ מושקע וטוב". אני לא יודע מה זה "לשיטתו", אבל המלים "מושקע" ו"טוב" הן לא המלים הראשונות עליהן חשבתי כששמעתי את האלבום של הגב' מימון. קובלנץ גם נותן דוגמה לסיכונים שהוא לוקח בנוגע לאותו פלייליסט. למשל, מטרופולין – "זה לא טריוויאלי שמטרופולין חדר למינסטרים ומכרו זהב. נעשה פה הימור", הוא אומר ואפילו לא מחייך. מטרופולין?  לא טריוויאלי??!!   אני מאוד אהבתי את האלבום הזה, אדון קובלנץ, אבל הכתובת "מיינסטרים" מרוחה עליו בכל הכיוונים. שום הימור ושום בטיח. "מטרופולין" הוא דוגמה לאלבום שנכתב ונתפר עבור גלגל"צ. אני חושד אפילו שלעופר מאירי היה פוסטר של קובלנץ מעל הקונסולה במהלך ההקלטות.


 


חיכיתי וחיכיתי ולא התאכזבתי – קובלנץ, המנוסח והמחושב, לא וויתר על האופציה לסגור חשבון עם המבקרים. מובן שלא בצורה עניינית או נקודתית. לא, קובלנץ נוקט בשיטה הישנה והטובה של התקפה פופוליסטית ודמגוגית, שכל-כך מתאימה ל"עיתון של המדינה": "'הקצה" זה אלטרנטיב מאוד קיצוני, ממש לאלפיון העליון…", הוא אומר. רגע לפני שהוא מוציא את קוואמי מחוץ לחוק, ושולח את מאזיניו לאכול קוויאר אצל איל שני, הוא מדגיש שוב את ההבדל בין הקהל של גלגל"צ לזה של "הקצה": "רוב הציבור מאוד אוהב את גלגלצ, ואני לא מדבר על האלפיון העליון של מלצ'ט פינת ג'ורג' אליוט בתל-אביב". על זה אני אפילו לא מרגיש צורך להגיב. אני אשלח את רני רהב לבוא איתו חשבון בהזדמנות.


 


קובלנץ, שלא מתבייש לומר ש"מצבם של מוזיקאים ישראלים מעולם לא היה טוב יותר", לא מתבייש גם לספר ש"ברמת הטעם האישי שלי אני נהנה מ-80 אחוז מהדברים". אני הראשון לומר שאין לשפוט את טעמו של אדם, ובכל זאת, כאדם אינטליגנטי וחובב מוזיקה, אני חייב להתפלא. כי אני אדם עם טעם מוזיקלי רחב מאוד, ומזג נוח להפליא, ובכל זאת בכל פעם שאני מאזין לגלגל"צ אני חוטף את הג'ננה אחרי שני שירים וחצי. אם כלא 6 זוכים להשמעות כל חצי שעה, אם "טורו" נכנס לפלייליסט, אם עוד פעם מנגנים את קולדפליי – מישהו באמת ובתמים יכול לומר שהוא נהנה מהפלייליסט הזה?!   כן. קובלנץ. ובגלל שהוא עומד בראש המערכת הזו, ככה היא נראית. וזה פחות או יותר כל הסיפור של הכתבה/ראיון האלה.


 


הדבר המעודד היחיד בכל הסיפור היה לגלות שחיצי ההזדהות הגורפת עם קוואמי של מיטב בנינו חדרו אפילו את השריון של קובלנץ. "זה לא עניין את ילדי הטוקבקים", הוא מתלונן, "זאת, אגב, תופעה סוציולוגית מרתקת בעיניי שמעוז הליברליזם והמחשבה הפתוחה כולו התגייס בקול אחד כעדר מובל". הגם שמחמיא לי מאוד שקובלנץ, המבוגר ממני אך במעט, מכנה אותי ילד (בזלזול?), אני מתקשה להבין איך פספס הסוציולוג המבריק את התגובות שהיו (והיו) בכל האתרים והפורומים שצידדו במהלך שלו. ובכל זאת, "העדר המובל" מטריד אותו, וזה לדעתי מצויין. הייתי מאוד שמח לגלות שקובלנץ נכנס בכל יום לעצומה של "להציל את קוואמי" לבדוק כמה אנשים חתמו עליה מאז אתמול, ואז ממלמל לעצמו בכעס "זונות, כל ילדי הטוקבקים האלה זונות" והולך לשמוע קצת שירי מימון, כדי להירגע you know.

In Our Love

for Tonya and Mor


 


In our love our bodies became the place,


but our deepest memories no one dares to face.


 


What we never did has gone with the night to yield,


and what we never were is now an open field.


 


Remnants of the harvest, leftovers from what has been,


even a ceremony will not save a thing.


 


Bugainvilleas in blossom, time has become all space,


eyes of night and darkness remember the day, the days.


 


Silently they remember house and desert, so vast,


only the ceremony will remain at last.


 


                                                                            (Yehuda Amichai)

כבר בן שנה…

מקובל שיום הולדת הוא חגו של מי שנולד באותו היום. יום ההולדת שלי חל רק בעוד עשרה ימים, ובכל זאת אני מרגיש שהיום הוא-הוא יום החג האמיתי שלי. כנראה שבתור הורה יום ההולדת של הילד שלך הוא תאריך מרגש ומשמח הרבה יותר מיום ההולדת שלך (וסמיכות האירועים במקרה שלי רק מדגישה את זה).


אז לכבוד יום ההולדת הראשון של בני הבכור החל ממש היום, הנה כמה הרהורים שאני מהרהר בהם בזמן האחרון בעניין הסבוך של מה זה להיות הורה (ומצטער מראש על היאיר-לפידיות)…


 


להיות הורה זה לדאוג כל הזמן. אתה אומר לעצמך שלא תהיה דאגן כזה, כמו שהיו ההורים שלך, ובכל זאת להיות הורה משמעו כנראה לדאוג כל הזמן. לדאוג מדברים שקורים (מחלות, בכי, כאב), לדאוג מדברים שיקרו (חיסונים, בדיקות דם) ולדאוג מדברים שאולי יקרו ומפחידים מאוד (מה יהיה אם הוא ייפול ואני לא יהיה לידו, תאונות דרכים, מחלות). זה מדהים איך הפחד והדאגה הופכים להיות טבע שני שלך, זה מדהים עוד יותר שזה לא נגמר אף פעם.


 


להיות הורה זה להתרגש כל הזמן. כשאתה ללא ילדים, קורה לפעמים שאתה מתרגש. מתרגש מחיוך של בחורה יפה, מתרגש מהצלחה מסוימת, מתרגש מנוף יפה, התרגשויות קטנות כאלה. כשאתה הורה לילד אתה מתרגש כל יום, כמה פעמים ביום, וזה פשוט מדהים. מתרגש כשאתה קם בבוקר והילד שלך מחייך אליך מהמיטה שלו. מתרגש כשהוא עושה משהו חכם, ככה פתאום. מתרגש כשהוא אומר לך "אבא". מתרגש כשהוא עושה שלום לדמות בטלוויזיה או מוחא כפיים בהתלהבות. מתרגש כשהוא אוכל משהו חדש, מתרגש כשהוא עושה קקי. החיים שלך הופכים להיות רגעים קטנים של סתם בים של התרגשויות. קשה להסביר את זה למי שאיננו הורה עדיין.


 


להיות הורה זה להיות אחראי למישהו אחר בצורה המלאה והמושלמת ביותר. לדאוג שהוא יאכל, לדאוג שהוא ישתה, לדאוג שהוא יישן, שהוא יהיה נקי, שהוא יהיה בריא, שהוא יהיה מאושר. כשאתה אחראי לעצמך אתה יכול לזרוק פה ושם, להתעלם, לוותר. אבל כשאתה אחראי ליצור קטן וחסר אונים, הכל נעשה בחרדת קודש, כולל הדאגה וההתרגשות לעיל, מתוך מטרה אחת – שיהיה לו טוב. זו הופכת להיות התמצית של חייך כהורה.


 


להיות הורה זה להיות שם תמיד בשבילו. כשהוא עצוב, כשהוא עייף, כשאין לו כח, כשיש לו כח, כשהוא רוצה להשתולל, כשהוא רוצה להירגע, כשהוא רוצה לתת לך נשיקה, כשהוא רוצה לתת לך מכה, כשהוא רוצה על הידיים, כשהוא רוצה על הכתפיים, כשהוא רוצה על הרצפה, כשהוא רוצה על המיטה, כשצריך להחליף לו חיתול, כשצריך לרחוץ אותו, כשצריך לתת לו לאכול. תמיד להיות שם בשבילו, למקרה שהוא יזדקק, אבל לא לכפות את עצמך עליו. לתת לו לעשות את ההחלטות שלו, ואם הוא במקרה זקוק לך עכשיו, אז להיות שם.


 


להיות הורה זה לאהוב בלי תנאים. בלי לצפות לאהבה חזרה, בלי להזדקק לגבולות או חיזוקים. וכשמגיעה אהבה בחזרה, זה אפילו יותר נפלא. חיבוק מהילד שלי, נשיקה, זה הדבר המדהים ביותר עלי אדמות.


 


 


אז יומולדת שמח לך, ילד שלי. ותודה שהענקת לי את הזכות להיות אבא שלך.

דקה דומייה ליוסי בנאי


דקה דומייה לעלים,
שנשרו באמצע הסתיו
ודקה דומייה למילים,
שאמרנו כאילו לשוא.
דקה דומייה לפרחים,
שנפלו מבלי שנרגיש
ודקה דומייה לציפור,
שרצתה לחצות את הכביש.

דקה דומייה לאישה,
שהיתה אצלי בחלום.
דקה דומייה לפגישה –
שלא התקיימה עד היום.
דקה דומייה – ושקטה –
לשירים באופן כללי,
ולכל אהבה שהיתה
יכולה להיות גם שלי.

לזכר צבעים שגוועו
ביחד איתי ושנותי,
לזכר הלילה ההוא,
שמאז נעלמו עקבותי.
דקה דומייה לאביב,
שחלף כאן מבלי לעצור,
ודקה דומייה לכל מי,
שהלך ושכח אז לחזור.

ולזכר כל מי שזוכר
כמה פעם היית לצידי,
לזכר הלילה הזה,
שרואה אותי כאן לבדי.
המון דקות דומייה
לכל מה שחלף וכואב
הקשיבו כאן לצפירה
שיש לי בתוך הלב.

 


                                                  יוסי בנאי, 1932-2006


 


מילים: יהונתן גפן