התולעת חופרת כמו לוליינית דרך העץ

ולא יודעת על האבק שנשאר בתוך הקדח

זה שפעם שמר את השולחן חיוני וטוב;

ולפתע הבדולח פוגע ברצפה.

אלקטרונים מוצאים את דרכם בדרכים עדינות,

מערבולת חסרת-משקל בתוך שובל של עשן;

שמות אוהבים, אור של ימים אחרים

אולי לא תחסר אותם. זה מה שמצחיק.

היקום מאט את תנועתו. ככה הוא עשוי.

אבל הזכרון הוא כל מה שיש להפסיד;

למרות שחלק מהצבעים צריכים לדהות,

אל תאמין שתהיה לך ההזדמנות לבחור.

חרטה, בהגדרתה, מגיעה מאוחר מדי;

אמור מה שאתה מתכוון. היה עד. חזור על זה שוב ושוב.

מאוד אהבתי את השיר הזה, "Against Entropy" של המשורר וסופר המדע הבדיוני האמריקאי ג'ון מ. פורד, שנפטר לפני כעשרה ימים. הוא חכם ומדוייק, והקריאה בסופו – "Say what you mean. Bear witness. Iterate" – נראית לי מאוד רלוונטית לכל מה שקורה מסביבנו.

אבל גם אם שמים רגע בצד את ההקשר הפוליטי וההקשר הפוסט-מלחמתי, ששניהם קופצים מיד כשקוראים את השיר הזה, השיר רלוונטי גם לחיי היום-יום. הוא קורא לנו לא לשכוח דברים מחד, ומאידך לקבל את זה שאנו שוכחים דברים כל הזמן. הוא מצביע על-כך שדברים משתנים. הוא מחדד את העובדה שעלינו להצביע ולחזור ולהצביע על הדברים שאנחנו באמת רוצים שישתנו, שבאמת איכפת לנו מהם – – – לכתוב, לספר, להודיע, להתריע, להבהיר.

אם תרצו, השיר הזה הוא תשובה נהדרת לשאלה "אז למה, לעזאזל, צריך בלוג?!".

אני מאוד ממליץ על קריאת הטקסט המקורי, בעיקר בגלל המבנה היפה שלו (סונטה).

עוד על אנטרופיה אפשר לקרוא כאן.