לאחרונה פרסם עידן אלתרמן רשימה נהדרת על "רגעי הקסם" במוסיקה הישראלית, אוסף של רגעים ספציפיים שעושים את השירים שעושים לנו את פס-הקול לחיים. (כן, עידן אלתרמן ה-הוא, מ"פלטפוס", ויש לו בלוג. בלוג מצויין אפילו, שעוסק במוסיקה, באבהות ובעוד דברים מעניינים בין לבין. נשמע מוכר? נו, מה הפלא שאני מחבב אותו…)
זה נתן לי רעיון לשבת ולכתוב לעצמי גם כן את רשימת הרגעים הקסומים הפרטית שלי. כי אמנם אני בדרך-כלל איש של מלים, שהלחן וההפקה מגיעים אצלו תמיד במקום השני, ובכל-זאת גם אני לא יכול להישאר אדיש.
אז הנה הרגעים הקסומים שלי, שאספתי במשך כמה ימים, בראש ומול ערימת הדיסקים שלי. 33 ושליש (עיגלתי לשלושים וארבע… J), ללא כל סדר הגיוני, הכל אסוציאטיבי ולגמרי פרטי, ועם המון אהבה:
הגיטרה המייבבת ב"את שקט" של אביתר בנאי ("עומד על נייר"): "את שקט" הוא שיר מופלא באמת. גם בסטנדרטים הגבוהים של אביתר. ולקראת סופו (4:04 לתוך השיר), ממש לפני הקטע האינסטרומנטאלי הנהדר והדקלום הנפלא, מופיעה הגיטרה החשמלית המייבבת שמפליאה בנגינתה ומרגשת נורא, ובונה את עצמה לאט לאט ומתעצמת עם התופים והקלידים, עד שהם כולם מרסקים לך את הלב.לחתיכות. בשקט.
אביתר בנאי קורא "כל בוקר…" ב"חלון" ("שיר טיול"): כל החלון/חלום הזה הוא רגע אחד קסום ומיוחד, אבל הנקודה המאוד מסוימת בשיר, שמחברת בין הקטע האקוסטי הרגוע לקטע האלקטרוני הנותן-בראש, שבה אביתר בנאי קורא/קורע את הריאות ב"כל בוקר…" (2:41 לתוך השיר), היא מהרגעים היפים ביותר של אביתר, אולי מהרגעים היפים ביותר של כל הזמנים.
סולו ההמונד ב"סתיו יהודי" של אריק אינשטיין ויוני רכטר ("משירי אברהם חלפי"): באמצע השיר שאני הכי אוהב במוסיקה הישראלית (2:20 לתוך השיר) נותן יוני סולו המונד א-לה משה לוי שפשוט קורע את הלב, משמיע את הרוח המנשבת בסתיו הישראלי, מטיח בך גשם וקומץ עננים, ומרים את הכל להנחתה הסופית של אריק בפזמון הקורע של השיר הזה. יופי טהור, וכל-כך יהודי. (כן, גם עידן ציין את הקטע הזה, אבל זה רגע כל-כך מופלא שמגיע לו שיכתבו עליו פעמיים…)
הפסנתר "שר" ב"זה כל מה שיש" של יוני רכטר ("התכוונות"): לקראת סוף השיר הקטן-גדול הזה (1:47 לתוך השיר) הפסנתר של יוני משלים את השירה ומנגן-שר במקומו. יש בכמה שורות האלה כל-כך הרבה יופי ועונג, שזה פשוט נפלא. וזה כל מה שיש, ונשאר איתך עד סוף השיר ועד בכלל.
החזן מייבב ב"אדם מביא" של יוני רכטר ("סימנים"): לקראת סופו של השיר יש רגע נפלא, שבו המנגינה הנהדרת של השיר הזה מתחילה לדעוך, ואז משולם שפרן (שמוגדר באלבום כ"אורח קולי") עולה ביבבה חזנית ומרעיד את הנשמה, רגע לפני שהסקסופון של דניאל זמיר מצטרף אליו והופך את השיר הזה ליצירה מושלמת.
קצב הגיטרה-תופים ב"ממשיך לנסוע" של אהוד בנאי ("והפליטים"): את "ממשיך לנסוע" המופתי, אולי השיר הטוב ביותר ברפרטואר של "ממשיך לנסוע", מלווה ליין רפטטיבי של גיטרה-תופים, מאת הצמד יוסי אלפנט את ז'אן ז'אק גולדברג ז"ל, שפותח את השיר, מתקדם במורד הדרך, ממשיך לנסוע, חוצב ובועט ומפשיר גם את הלב הקפוא ביותר.
[קליפ של "ממשיך לנסוע" בגרסת "הזמן נוסע"]
הסקסופון של אבנר חודורוב ב"שלמונזה" של משינה ("משינה 3"): הרבה לפני שהתבזבז על קטעים כמו "ריקוד המכונה" הסקסופון של אבנר חודורוב שפותח את "שלמונזה" של משינה הופך אותו בכמה נשיפות לשיר הכי טוב שהחבורה העליזה כתבה אי-פעם, מין בלדת חורף אולטימטיבית, שיר אהבה נפלא.
יוסי בנאי קורא ב"תחזור תחזור" של משינה ("להתראות נעורים שלום אהבה"): איזה כיף ליובל בנאי שיכול היה לקרוא לאבא יוסי ז"ל ולבקש ממנו לקרוא (2:59 לתוך השיר), בקול הכי גדול שהיה כאן בארץ, לצלילי האקורדיון של אבנר חודורוב טקסט קודר ולהפוך את "תחזור תחזור" לקלאסיקה. הקריאה המוטעמת והמדויקת של יוסי מעבירה צמרמורות בגוף גם בפעם האלף ומוכיחה עד כמה גדול הוא היה בתור פרפורמר.
[קליפ של "תחזור תחזור" בגרסת אנפלאגד]
גרוניך מנגן פסנתר ב"אלוהים מרחם על ילדי הגן" שלו ושל מתי כספי ("מאחורי הצלילים"): קטע הפסנתר המופלא, שפותח את האלבום הזה (וקרוי "פתיחה") ואז מתגבר וממשיך ופותח גם את "אלוהים מרחם על ילדי הגן" המדהים (החל מ-1:23 לתוך השיר), מוכיח ב-2:05 דקות בדיוק כמה גדול וגאון ומיוחד שלמה גרוניך ואיזה פסנתרן מופלא הוא.
סימפול הפסנתר מתוך ב"מת בארץ" של ערן צור ("אתה חברה שלי"): אלי אברמוב שואל/גונב (תלוי את מי שואלים) מ-DJ Shadow את סימפול הפסנתר הנפלא שמופיע ב-Building Steam With a Grain of Salt ומושיב אותו מתחת ליונה וולך הקוראת את "מת בארץ". כשהתופים האלקטרונים נכנסים (1:21 לתוך השיר) הפסנתר הרפפטיבי והאלקטרוניקה שעוטפת אותו הופכים למאסטרפיס של הפקה וביצוע.
[קליפ של "building…" של DJ שאדו בהופעה חיה]
הגיטרה הפורטת-לוחשת בפתיחה של "עכשיו" של ג'וני שועלי ("האלף ואחד"): אחד השירים הכי מרגשים במוסיקה הישראלית נפתח עם תופים הולמים וביניהם גיטרה פורטת-לוחשת, מרגשת ומחבקת. פלא שזה היה השיר שלצליליו רקדנו בחתונה שלנו?!
הביג-בנד ב"עמוק" של שלומי שבן("שלומי שבן"): בסיום של הקטע הקצר והכל-כך שובב "עמוק", שמגדיר ב-55 שניות את האלבום (והאישיות) של שלומי שבן, מפתיע קטע שבו משתלטת על השיר תזמורת של כלי מיתר וכלי נשיפה (בעיבוד נפלא של אסף תלמודי) שהופכים את השיר לפיסת שמיים משמחת ומשעשעת, לא עמוקה ולא יומרנית.
התופים האלקטרוניים ב"כוכב" של אסף אמדורסקי ("מנועים שקטים"): היה רגע שבו אסף אמדורסקי פגש את האלקטרוניקה והתוצאה היתה סינרגיזם מופלא, כמו פיצוץ גדול שהצית את כל הכשרון של אמדורסקי והפך את האלבום הזה לזהב. ליין התופים האלקטרוניים שפותח את האלבום ומנגן כמעט סולו עד שאמדורסקי מתחיל לשיר (עד 1:08 לתוך השיר), בונה את השיר, מגדיר אותו והוא לטעמי פס הקול האלקטרוני הטוב ביותר במוסיקה הישראלית. כוכב, ללא ספק. בהקשר הזה ראוי גם לציין את הגרסה המצויינת בהופעה חיה מתוך האלבום "Live" שמוסיפה לליין התופים גם סימפול משעשע, ומשדרגת את הביצוע למופלא (עם אביתר בנאי על השירה… מה עוד אפשר לבקש?!).
השריקה ב"גיבור צבא ההגנה" של פוליאנה פראנק ("אין לבחור"): השיר באלבום הזה, כתב תביעה כנגד כל הגברים הישראליים, שמתחיל בצורה נפלאה עם "kiss" של פרינס ומסתיים לו (3:45 לתוך השיר) עם שריקה עליזה שהופכת תוך כמה שניות לגרסה לעגנית של מארש צבא ההגנה לישראל. פשוט מ-ד-ה-י-ם.
הגיטרה הספק-אוריינטלית ספק-נויז ב"כף הקלע" של גבריאל בלחסן ("רכבות"): השיר הזה, שהוא שילוב בין טקסט פוסט-דתי להמנון נויז אלמותי, קם ונופל על הגיטרה המרקדת, רועשת, בועטת וקופצת שמלווה את הדקלום של גבריאל. כשהיא נעה בין רעש קטסטרופלי לבין רפפטיביות אוריינטלית (בעיקר בפתיחה ובסיום), הגיטרה עומדת לה לבדה ועושה את השיר הזה.
גבריאל בלחסן פותח מנועים עם החשמלית בסולו שלו ב"בתוך הצינורות" של אלג'יר ("מנועים קדימה"): כששמעתי פעם ראשונה את הסולו הזה כמעט ונפלתי מהכסא. ראיתי את "החומה" נופלת שוב, הרגשתי את הלב שלי מתפרק, את העולם מתרסק, את הצינורות של היקום סוגרים עליי. אלוהי הגיטרה נגלה לגבריאל בסולו הזה, והקטע שבו הגיטרה החשמלית נכנסת והוא פותח מנועים ויוצא מתוך הצינורות אל העולם ברעש גדול (3:40 לתוך השיר) הוא ללא ספק מהרגעים היפים ביותר והחשובים ביותר של הרוק הישראלי.
הכינור של גיל פדידה ב"מול הים עם תפילין" של אלג'יר ("מנועים קדימה"): מלווה את אביב גדג' בפתיחה, לוקח אותך מבית לבית, בונה את המתח, את הרוח הגבית שמול הים, מרים אותך לגבהים, מנחית אותך למצולות. ללכת איתו לאיבוד בשדות. איזה יופי.
עמיר לב שר באנגלית ב"שש שעות" שלו ("עמיר לב"): "שש שעות" הוא שיר נהדר, והוא שיר פתיחה נהדר כי הוא מכניס אותך בלי שום בעיות ישר לתוך האלבום הנפלא הזה של עמיר. בסיום השיר, אחרי שעמיר חוזר שוב ושוב (ושוב) על השורה "שש שעות, שש שעות שינה", והתופים דופקים במרץ והגיטרות והקלידים מרעישים, פתאום הכל משתתק (4:31 לתוך השיר) ובשקט בשקט עמיר שר את השורה הנהדרת שלו באנגלית ("losing my life…") וסוגר את השיר הזה כמו מנצח.
הפסנתר ב"ילד מזדקן" של אלון אולארצ'יק ("אולארצ'יק"): פשוט, איטי ורפטטיבי עד פסיכדלי, הפסנתר שמלווה את השירה הכמעט בודדה של אלון בשיר הבלתי-רגיל הזה, עושה את השיר. וכשהשיר מסתיים עם השורה הנפלאה "אני רוצה לבנות קוביות על המרבד" (3:04 לתוך השיר), סולו הפסנתר שלוקח את השיר עד סופו פשוט שובר את החומות ומשאיר אותנו להזדקן בשקט, עם דמעה בזווית העין.
ארקדי דוכין שר קולות רקע דרך הווקודר ב"היא לא דומה" ("להרגיש"): "היא לא דומה" הוא שיר נפלא, אולי הטוב ביותר שדוכין כתב בקריירת הסולו שלו, בטח הכי טוב באלבום הכושל הזה שלו. האובר-שימוש של דוכין בווקודר הוא בעיניי מה שהרס את האלבום הזה, אבל דווקא בשיר הזה, כשהוא מלווה את עצמו ומדקלם את השורות דרכו (במיוחד הקטע "איש מאוהב…") עושה את השיר והופך אותו ליצירה מופלאה של אהבה.
הכינור של סמסון ב"תפילה" של הברירה הטבעית ("אלי שורשים"): רוצים תשובה לשאלה מהם שורשים? פנו לכינור של סמסון, שפותח את "תפילה" הנפלא של הברירה הטבעית, למילים הנהדרות של אברהם חלפי. כמעט לבדו הוא מגדיר ומייחד את השיר הזה, וביחד עם השירה הנפלאה של שלמה בר, יוצר קלאסיקה על-זמנית.
מקצב הקלידים הלב ב"לייב אין בית שמש" של נושאי המגבעת ("נושאי המגבעת"): למי שצריך סיבה למה הביצוע ב"מי רצח את" לא מתקרב לקרסולי הביצוע המקורי, די להזכיר את פעימות הבס/לב שמנגן אוהד פישוף על הקלידים שלו. איטי, דופק כמו פעימות הלב שלך, כשאתה שומע את הפתיחה של "לייב", ומבין שזה היה ונשאר רגע מכונן באינדי הישראלי.
[הקליפ המקורי והכה-נפלא]
האקורדיון ב"שיר אחרי הגשם" של פוליקר ("אפר ואבק"): בשיר הכי מרגש, לטעמי, באלבום המדהים הזה האקורדיון שמנגן יהודה מפליא ללוות את השירה הכואבת שלו ואת התופים של ז'אן פול זימבריס שאחרי המלחמה, שאחרי הגשם. הוא משתלט על השיר בקטע האינסטרומנטאלי שלו שמגיע בסופו (3:25 לתוך השיר) והופך אותו לשיר מלא אופטימיות ותקווה.
התיפוף הצבאי ב"נעליים" של פורטיסחרוף ("1900?"): תיפוף שעושה את השיר, שיר שעושה את התיפוף. ז'אן ז'אק נותן לפורטיס בסיס להשתולל, להתפרע, לצעוק, להגיע הכי רחוק שאפשר. ומקרר שיקרר לי את המוח.
[גרסתו של אביב מארק בחגיגות 4 שנים לפורום של ואינט, עם דניאל זייבלט בתפקיד ז'.ז'.]
החצוצרה של אבישי כהן ב"מקום אחר" של רועי נשיא ("נקודה"): הקטע הכי טרי ברשימה, ובכל זאת הקטע שבו נכנסת החצוצרה של אבישי כהן (00:48 לתוך השיר) והופכת את "מקום אחר" לפיוז'ן נפלא של ג'אז ורוק ופופ, הוא קטע מופלא. אגב, הסולו בסוף השיר (3:06 לתוך השיר) מופלא גם הוא והוא בעיניי הקטע ג'אז הכי יפה במוסיקה הישראלית ששמעתי עד היום.
הסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ' ב"שלוש בלילה" של שלום חנוך ("בגלגול הזה"): מלווה בעצב ובכאב את העצב והכאב של שלום לכל אורך השיר, אבל הפתיחה של השיר, כשהוא במשך חמש-עשרה שניות מזיל דמעות ענקיות לתוך השיר הזה, היא רגש נטו.
הפסנתר ב"הדרכים הידועות" של שלום חנוך("חתונה לבנה"): פותח את השיר, ומנגן שוב ושוב את אותה השורה, הפסנתר של אלונה טוראל הופך את השיר הזה למאסטרפיס ששנים שיננתי ושנים שרתי וצעקתי בהופעות ובלב. אין חשש, פותח דף חדש.
האורגן ב"מה שיותר עמוק יותר כחול" של תמוז ("תמוז"): בעיניי, הפתיחה הכי טובה אי-פעם לשיר ישראלי, והאורגן האמונד של אריאל זילבר שמנגן לו סולו במשך דקה מחמם את האווירה, מגרה את החושים ומכין את הדרך למתקפה הכי אפקטיבית של הסופרגרופ הכי גדול שהיה פה.
הסקסופון ב"פלוגה בקו" של מאיר אריאל ("ירוקות"): כשהסקסופון של ירוסלב יעקובוביץ' נכנס (2:30 לתוך השיר) הוא לוקח את השיר המופלא הזה לגבהים נהדרים, וחצי דקה אחר-כך מנחית אותך ישר לקולו של מאיר שמתחייב לפגוש אותה אחרי שכבר שכח אותה כליל, ואז שוב ממריא יחד איתו אל הנשיקה והתור לכרטיסים והגעגועים של לגמרי במקרה.
כלי הקשת ב"אם כבר לבד" של החברים של נטאשה ("שינויים בהרגלי הצריחה"): הרכב הקשת בניצוחו של ניר ברנד הוא חלק אינטגרלי מהקסם הבלתי-נגמר והעל-זמני של השיר הזה, הטוב ביותר ברפרטואר של הנטאשות, אבל הקטע "סולו" של ההרכב (2:17 לתוך השיר) שחוזר על אותן תיבות שוב ושוב ושוב באופן מופלא ובמשך כמעט שלוש דקות עד סיומו של השיר עם באנג גדול (תרתי משמע!) הוא רגע קסום מאין כמותו.
ארקדי דוכין לוחש-שר-צועק ב"צמרמורת" ("רוצה ויהיה – משירי ולדימיר ויסוצקי"): השיר הזה הוא צמרמורת אחת גדולה, אבל בפזמון של השיר יש קטע נפלא שבו ארקדי שר לו "איי איי איי / או או או" כשרק פסנתר וגיטרה מלווים אותו. בסופו של השיר (3:05 לתוך השיר) הוא נותן את הקטע הזה עם כל-כך הרבה רגש וכאב, שאפשר פשוט להתפרק לחתיכות. עד לסיום השיר הוא לוחש את זה, הוא שר את זה, הוא צועק את כל כולו החוצה וזה רגע פשוט ענקי.
ה"שופר" ב"ריבונו של עולם" של ברי סחרוף ("האחר"): השיר המצמרר הזה, למלים של בארי חזק ז"ל, שסוגר בעצם את "האחר", מסתיים (2:33 לתוך השיר) בשופר מסומפל/מתוכנת שתוקע תקיעה גדולה וחותם את הקדיש שמדקלם-שר ברי בשם הנופלים. השילוב של הטקסט הנוקב ("דמעות החורף עליך יגידו קדיש") עם התקיעה החודרת יוצר רגע מצמרר ומיוחד באמת. אגב, מתחרה נוסף על המקום ברשימה היה הסימפול של "התקווה" (!) בסיום הביצוע הנהדר ל"עיר מקלט", שמשיג כמעט את אותו האפקט אבל נופל אך במעט.
האורגן ב"רחוק ממך" של ברי סחרוף ("11א'"): גם באלבום שכולו תצוגת תכלית של היכולות המרשימות של רע מוכיח כמפיק ומעבד, כמלחין וכמהנדס צליל, "רחוק ממך" הוא יוצא מן-הכלל. בטח שבנוף המוסיקה הישראלית של העת האחרונה. האורגן של מוכיח פותח את השיר הזה ובתוך שתי תיבות לוקח אותך ארבעים-חמישים שנה אחורה, לאיזה בית קפה קטן בפריז או בתל-אביב של פעם. אבל יש רגע נפלא באמצע השיר (1:34 לתוך השיר) שבו האורגן יוצא לסולו, ופתאום הזמן עומד מלכת ונדמה שבאמת מדובר בשאנסון צרפתי, והוא מוליך אותך יד ביד ומלווה אותך אל הקול הנעים של יהודית רביץ שמדקלמת דליה רביקוביץ'. אח, איזה תענוג!
הגיטרה החורקת-פסיכדלית ב"כל כיוון" של רוקפור ("האיש שראה הכל"): כשהגיטרה החורקת-צווחת של ברוך בן-יצחק זוקפת את ראשה הפסיכדלי (2.45 לתוך השיר) אפשר להרגיש את מכונת הזמן נוסעת לאחור ואת שנות השישים החולמניות והלוחמניות נושבות שוב בתלתלים הארוכים שהיו ואינם. מכאן ועד סוף השיר היא מלווה את השיר הנפלא הזה ואת השירה הנהדרת של אלי לו-לאי בכל הכיוונים ואיזה יופי של כיוון היא תופסת.
[הקליפ המקורי]
עדכון, 22.1: התחלתי להעלות את הקטעים הרלוונטים מכל שיר לספרייה פומבית, כדי שתוכלו גם לחוות את רגעי הקסם… אני מקווה להשלים את המשימה בהקדם. כמו-כן, כדאי מאוד לקרוא את הת'רד הנפלא שנוצר בעקבות הרשימה שלי בפורום של ואינט.
שגיא נאור 