ב"מוסף לשבת" של ידיעות שוב מחזרו את הסיפור של שלושת ארבעת ילדי הפלא של מיראביליס, כנראה בגלל השידור אתמול של הפרק הראשון של "מסודרים". כיאה ל"עיתון של המדינה" בעת שבה פני המדינה כפני הכלב, לא היה שום דבר חדש או מעניין בכתבה שלא יכולת ללמוד כבר בכתבות קודמות (ע"ע), פרט לתמונות נאות של הבתים המרהיבים שבנו להם ספי ויגיסר ואריק ורדי ועדכון הפרטים הטכניים (אמנון עמיר כבר דוקטור ועובד במכון וייצמן… סחה!).

לאחד כמוני, שמכיר את משפחת עמיר בנסיבות כאלה ואחרות עוד מנעוריי ושהיה נוכח בזמן-אמת בהיסטוריית/היסטריית ICQ, הכתבה היתה בעיקר שעשוע מחשבתי, אפרופו הבאזז ההיסטרי של "מסודרים" (שהתגלה, כדרכם של באזזים היסטרים בדרך-כלל, כפלופ קולוסאלי…) – מה הייתם עושים אם יום אחד היה נופל לחיקכם סכום של 90 מליון דולר?!

החבר'ה של מיראביליס, כיאה לבחורים צעירים שעשו אקזיט בימים שאף-אחד עוד לא ממש ידע מה זה אקזיט, הלכו כל אחד בדרכו הוא, ומציגים פחות או יותר את כל הספקטרום האפשרי של התנהגות אנושית אל מול סכום מדהים ושערורייתי שכזה, שנופל על בחור בן עשרים ומשהו כרעם ביום בהיר: מצד אחד, ספי ויגיסר, שבמשך כמעט שמונה שנים מאז המכירה, לא עבד יום אחד. הוא חבר לגולש הגלים עמית ענבר וגולש בכל חוף על גבי כדור הארץ, מטייל ברחבי העולם, רכש דירה בפרוייקט יוקרתי ביפו ומילא אותו בכל גאדג'ט שקיים, ורק לאחרונה בודק אפשרויות לחזור לעולם שהפך אותו למליונר; מצד שני, יאיר גולדפינגר, שנראה בדיוק כמו שנראה אז ב-1998, עדיין וורקוהוליק, לא לקח יום חופש אחד מאז המכירה, עובד על/ב כמה סטארט-אפים ונוסע ברכב ליסינג שהוא מקבל מ"דוטומי", הבייבי המרכזי שלו; ובאמצע, אריק ורדי, שבנה לעצמו בית ראוותני באפקה ובמשך כמה שנים חיפש את עצמו, אבל מיהר לתעל את החוויה לטובת סטארט-אפ חדש בנושא "הבית החכם" שם הוא מפיק את הלקחים מהבית החכם הפרטי שלו.

 

ורדי, ויגיסר וגולדפינגר – מסודרים (צילומים במקור: הארץ)

עכשיו מגיע החלק האינטראקטיבי של הפוסט הזה, החלק המחשבתי, הפילוסופי, הדמיוני: שימו את עצמכם בנעלי המיראביליסים, דמיינו לעצמכם מכירה לחברה גדולה ב-400 מליון דולר מזומן, והשיבו (בכנות): איזה מהמיראביליסים אתם – ויגיסר, גולדפינגר או ורדי?  אני חושב שיש במבחן הזה משהו שמעיד על האופי והאישיות הרבה יותר מכל מיני מבחנים שונים ומשונים אחרים, מה גם שחלקנו הגדול (במיוחד בתעשייה שאני שייך אליה) עסוק בחלום הגדול הזה בחלק לא מבוטל של הזמן.

כשלעצמי אני יכול להעיד שלצערי הרב אני הרבה יותר גולדפינגר מויגיסר. לא הייתי קורא לעצמי וורקוהוליק, אבל אני יודע ש-90 מליון או לא 90 מליון, מהר מאוד הייתי חוזר לי להתעסק בטכנולוגיות, ומשקיע את כל מרצי (וגם את כספי, כנראה) באוסף הרעיונות שאני שומר ומטפח לי בשעות הפנאי. כן הייתי שמח להעניק מעט מעושרי למשפחה (כמו שעשה ויגיסר) כמו גם למטרות טובות ונעלות שאני תורם להן כיום (והייתי שמח לתרום להן יותר), כן הייתי שמח לטייל יותר בעולם ולהרשות לעצמי יותר חוויות, אבל בסופו של דבר ספק אם הייתי מאמץ לעצמי אורח חיים השונה משמעותית מזה שאימצתי לעצמי היום.

כי בסופו של דבר 90 מליון דולר הם הרבה יותר ממה שהבן-אדם צריך או מסוגל לבזבז. אני מכיר את עצמי ויודע ש-90 מליון דולר לא יגרמו לי לאכול יותר ארוחות ביום, כמו שאמר בזמנו וורן באפט, ושגם עם 90 מליון דולר בבנק אני לא אבין איך אפשר להוציא חצי מליון שקל על מכונית או 1000 ש"ח על טי-שירט. יש דברים שאני חולם עליהם, כמו כל אחד כנראה: בית גדול עם גינה, חופשה בחו"ל כל שנה, לסדר את הילד(ים) בחיים. אבל כשטובי המומחים מדברים על סכום של 2-3 מליון דולר (ראו, למשל, את הכתבה הזו מה"סמן") כסכום שמאפשר לך לפרוש לפנסיה ולחיות ברמה, סכום הגבוה כמעט פי 50 הוא ללא ספק הגזמה.

מה שמביא אותי לרעיון גאוני, שאני מעיד עליו ככזה בעיקר כי הוא לא שלי, שאני אשמח להוציא אל הפועל, אם רק יימצא משקיע נבון שמוכן לקפוץ על העגלה: אני מציע את המבחן האולטימטיבי, שבו משקיע (או קבוצת משקיעים, אין לי בעיה) ייתן לי ביד 90 מליון דולר, ויבדוק האם כל התיאוריה הזו, כל הדברים שאני מעיד על עצמי כאן לעיל, עומדים במבחן המציאות. האם אני באמת מין גולדפינגר כזה, עם קורטוב של ויגיסר, או שמא הכסף יצליח להשחית (אפילו) אותי?   חכו חכו, בקרוב תוכנית הריאליטי.

נ.ב.

בלדר והחבר'ה – מבולגנים (צילום: YNET)

ואי אפשר בלי לדבר על "מסודרים", שהבאזז סביבה כמו גם העניין הטבעי שהיה לי בה, הושיבו אותי מול ערוץ 2 אתמול, בצעד נדיר וחד-פעמי: במלה אחת, ובקיצור נמרץ – מבולגנים.

אם זה הטוב ביותר שהצליחו מולי שגב ואסף הראל ליצור, אז לא פלא ש"ארץ נהדרת" מקרטעת ממש כמו הקריירה של הראל. הפרק הראשון היה לא אמין עד כדי גיחוך (במיוחד הסצנה שבה החברים הנכבדים מקבלים את הטלפון שמודיע על המכירה, כולל הקלישאות המתבקשות – משחקים בפלייסטיישן, המתכנת המסטול וכו'), לא מעניין, לא משכנע ובעיקר סתמי להחריד. מה בעצם רוצים הראל ושגב להגיד ב"מסודרים"?   היה כבר יותר מעניין לעשות איזה דוקומנטרי על הדבר האמיתי.

יצא לי לראות בארצות-הברית פרק אחד של "הפמליה", שהרעיון שמאחוריה יותר מדומה לזה של "מסודרים", והמרחק בין וינסנט צ'ייס והפמליה שלו לבין החבר'ה של ברלד הוא בדיוק המרחק בין שם לכאן, בין מקצוענות לחפיפיניקיות, בין HBO לערוץ 2.

מודה ולא אבוש – באמצע הפרק נשברתי (וכשמדובר בפרק של חצי שעה ברוטו, זה קצת מביך…). לשאלת יוצרי הסדרה, עם 217 מליון דולר הדבר הראשון שהייתי עושה זה מתחיל מההתחלה. הרעיון נחמד, הליהוק חביב, הביצוע…   מבולגנים, כבר אמרתי.