רק מתחילה המנגינה של השיר הראשון, שילוב נפלא של גיטרה וכינור, והקהל כבר שר את המלים בשיא ההתלהבות. וכשמוש מתחיל לשיר הקהל בטירוף, ונדמה שזה כלל לא משנה אם הוא ישיר או לא, כי הקהל שר איתו את המלים, מתלהב, שורק. אפשר להרגיש את האטרף אפילו באלבום ההופעה הסטרילי-משהו. זה לא הכל בחיים, אבל זה לא מעט. ואין ספק שמוש יודע לעשות fun לקהל שלו, ולתת לו את כל מה שהוא מבקש.

אני מודה שמוש בן-ארי הוא חידה בעיניי, והיחס שלי אליו מאוד אמביוולנטי. חברי ז'אנר ה"רוּחְנִים", שהוא עצמו ייסד ומיסד עם "שבע" החל מ-97', שחלק גדול מהם מופיעים עמו באלבום (מוקי, שוטי הנבואה, דין-דין אביב), הם חבר'ה סופר כישרוניים, שנוטים "לבזבז" את כשרונם על שירים, שכפי שניסח זאת מוריסי "לא אומרים לי כלום על החיים שלי", ובעצם לא אומרים כלום על כלום בכלל, למרות שלכאורה הם "מדברים על החיים" ועל רוחניות ועל אלוהים וכו' וכו'. במקום תוכן יש בשירים האלה המון "יה יה יה" ו"יו יו יו" (ושוטי הנבואה לקחו את זה לאקסטרים עם מיני ג'יברישים מגוונים), ובסופו של דבר רובם ככולם מפצים על זה עם טונות של כריזמה ושובבות (וגם קצת פוזה, כפי שהדגימו חברי "ארץ נהדרת" עם להקת "תשע" שלהם).

מתוך הביקורת שלי על "LIVE", אלבום ההופעה של מוש בן-ארי, המתפרסמת בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.