השיר הראשון שמשך את תשומת לבי משל רופוס היה "אגנוס דאי", שיר הפתיחה של האלבום "Want Two" שיצא בסוף 2004 (והגיע, באופן צפוי, אחרי האלבום "Want One" שיצא שנה אחת קודם).

רופוס, וזאת למדתי מאוחר יותר כשחפרתי בדיסקוגרפיה שלו, מרבה להתעסק עם תרבות מחד (אופרה, ספרות, פופ) ועם פוליטיקה ודת מאידך. דימויים דתיים מופיעים לעתים קרובות בשירים שלו, למרות שקשה להאמין שהוא יזכה אי-פעם בתואר יקיר הכנסייה הנוצרית.

"Agnus Dei", בלטינית: שה האלוהים, הוא כינויו של ישו. זהו גם אחד המזמורים במיסה הנוצרית, המושר בדרך-כלל לקראת סופה: "שה האלוהים, הנושא את חטאת העולם, רחם נא עלינו".

השיר מתחיל בצורה מדהימה, עם חריקות מיתרי כינור, קלידים וגיטרה, בקקפוניה מופלאה שהופכת מאוחר יותר לתפילה נפלאה עוד יותר, שכל אחד יכול להזדהות איתה.

הרהרתי בימים האחרונים באופן שבו יבצע (אם יבצע) רופוס את השיר הזה בהופעה חיה, וכמובן שמיהרתי ל"צינורי" כדי לבדוק. גיליתי שלא רק שהשיר מבוצע, אלא גם רופוס מצליח – הוא והפסנתר בלבד – להעביר את הקסם המחשמל של השיר הזה בצורה נאמנה למקור (ואולי אפילו עולה עליו). מיותר לציין שזה רק מגביר לי את החשק לראות כבר אותו ולשמוע את השיר הזה בלייב.

הנה שתי דוגמאות מצליחות שצינררתי עבורכם:

אגנוס דאי באיסטנבול, יולי 2008.

אגנוס דיי בסנטרל פארק, מאי 2006.

אגב, מלחינים רבים ניסו להתמודד עם הטקסט של "אגנוס דאי", ובהצלחה רבה. רובם מלחינים קלאסיים. שני קטעים אהובים עליי במיוחד נושאים את השם הזה – האחד של Barber והשני מתוך הרקוויאם של מוצרט. אפילו בהשוואה לשתי היצירות המדהימות האלה, התפילה הפרטית, האישית של רופוס מרשימה ומרתקת.