הצפייה ב"האלבומים 2" של קוטנר, כמו הצפיה בעונה הראשונה והמופלאה שלה, מחדדת אצלי את התחושה שמסתובבת אצלי מזה זמן: אני כבר לא מתרגש ממוסיקה חדשה. או כמעט ולא. אני מנסה לחשוב על דברים חדשים (לא שירים חדשים של אמנים שאני כבר אוהב, למרות שגם זה) שריגשו אותי בשנה-שנתיים האחרונות ומוצא מעט מאוד. רובם אגב מייד אין איזראל. תיכף אני אגיע גם לזה.
אז מה בעצם קרה לי? האם ככל שאני מתבגר היכולת שלי להתרגש נעלמת, או שמא ככל שאני מתבגר הדרישות שלי מהמוסיקה גדלות וכמו בתחומים אחרים קל לי יותר לזהות מתחזים, חקיינים וסתם חסרי כשרון ואני כבר פחות מתבייש לצעוק שהמלך הוא עירום? אני לא יודע. אולי קצת משניהם.
קשה להתחמק מהתחושה שכשהייתי בן עשרה אלבומים פשוט זרקו אותי, טלטלו לי את החיים, עיצבו את השפה שלי, את החשיבה שלי, את החיים. חלק מהאלבומים ב"האלבומים" הם בדיוק כאלה: "אביתר בנאי", "פלונטר", "סימנים של חולשה", "הקסטה" של נושאי המגבעת, "אסף אמדורסקי" (הראשון). הם דיברו על החיים שלי, של כולנו; הם לא התביישו להראות רגש, להחצין כאב, לדבר על שבר ומשבר; הם היו שונים ומשונים, והם היו חלק מתהליך ההתבגרות שלי. והיו כמובן גם רבים ואחרים, רובם בשפה האנגלית כמובן, להם אני שומר חסד נעורים.
עם הזמן דעך זרם האלבומים שאני מאמץ לחיקי בשמחה או מתלבט לגבי לקחת או לא לקחת אותם לאי בודד. מבט ברשימה מלפני חמש שנים של "רגעי הקסם" במוסיקה הישראלית אקטואלית גם היום. לא חושב שנוספו אליה רגעים כאלה. כך גם תחנות התרבות שלי (א', ב'). אני מתאמץ לחשוב על אלבומים שריגשו אותי בשנים האחרונות וקופצים לי לראש אנתוני והג'ונסונים (שבע שנים?!) ודמיאן רייס (שש שנים?!), אחר כך גם קרולינה ואביתר ואביב גדג', שלמרות שהוציאו אלבומים חדשים אני מכיר אותם מזמן. ובכלל יותר קל לי להתחבר ליוצרים שכותבים בעברית, אולי כי אני פשוט מבין אותם ומאמין להם יותר. כאמור, המון זמן לא מצאתי מישהו לא מכאן שנכנס לי לנשמה. המון זמן.
אז מה, שום דבר חדש כבר לא מרגש אותי? או שבאמת לא יוצא פה שום דבר מרגש כבר?! אני שואל את עצמי ומתקשה לענות. איך זה שקטע כמו I Want You של הביטלס ("אני לא זז מפה עד סוף הצד, זה קטע נהדר…") מתוך אייבי רואוד, אלבום שתיכף חוגג 45 שנה, עדיין מרגש אותי, ומעבר יסודי על השירים הכי טובים של 2012, בין אם לפי בחירות הקהל בסרנדיפ ובין אם בעשרות המגזינים, הבלוגים ושאר ירקות ברשת, פשוט לא עושה לי כלום?!!
"אתה צריך אהבה חדשה", אני אומר לעצמי, אלבום שיעיר אותי וירצה ממני עוד, ואני ממנו. משהו מונומנטלי כזה, מפיל, משתק, מהפנט. עוד עושים דברים כאלה? עוד יש סיכוי לאלבום כזה ב-2013?
שגיא נאור 
אני מזדהה איתך מאוד ולכן גם מתוסכלת מזה.
יופי פוסט. הלוואי שבשנה הבאה יבוא משהו שיסחוף אותנו.
I actually think it’s an age thing; not a music thing. In music like in everything it’s harder to digest, remember, comprehend than it was when we were young (think: language). So it’s not that music is getting worse; it’s that it is harder to us to connect. Somebody needs to study that!
טוב, אתה גם משתמש בישראבלוג
אולי פשוט… הזדקנת?
עדיין יש אלבומים חזקים ומטלטלים, השאלה היא איך אתה נחשף אליהם.
אז הנה, קבל אלבום מ-2012 שטלטל אותי ברמות שלא זכורות לי שנים:
Lost In The Trees – A church that fits our needs
<a href=http://www.youtube.com/watch?v=c4HD13GPMI8http://www.youtube.com/watch?v=c4HD13GPMI8</div>