כמי שהמוסיקה ממלאת חלק נכבד מאוד מחייו, אני אוהב מאוד לקרוא ולשמוע על הצדדים ש"מאחורי" המוסיקה (באנגלית זה, משום מה, נשמע טוב יותר) – ביוגרפיות של אמנים, פרטי טריוויה כאלו ואחרים, סודות קטנים שנחשפים. אני גם צופה נלהב של סרטים בנושא (בין הפייבוריטים: The Doors הנפלא של אוליבר סטון, Almost Famous המבריק של קמרון קרואו, Woodstock הדוקומנטרי) ושל תוכניות טלוויזיה (ע"ע "סוף עונת התפוזים" של קוטנר או שלל התוכניות מבציר ה-BBC שערוץ 8 אוהב להקרין בשעות לילה מאוחרות).
בעולם הרוק'נ'רול, שבו אין גבולות ואין סודות (לפחות לא לאורך זמן), קיימים המון סיפורים מרתקים על אמנים, על אירועים, על שירים. הסיפורים שמאחורי השירים הם בעיניי תמיד דבר נפלא. כשמדובר בשיר שאתה אוהב, זה הופך את האהבה הזו לחזקה יותר ומורכבת (ע"ע Over). כשמדובר בשיר שלא שמת אליו לב, סיפור טוב יכול להפוך פתאום את השיר לאחר, ולתת לו משמעות שלא מצאת בשמיעה ראשונה.
נכון – לא כל הסיפורים אמיתיים. חלק מהם אפילו גובלים בפנטזיה. לפני זמן מה בחר מגזין ה"רולינג סטון" את עשרת המיתוסים הגדולים של הרוק, ביניהם שניים מהאהובים עליי ביותר – פול איז דד הפסיכדלי והקסום (ותודה אישית לקוטנר עליו) והסיפור שמאחורי In The Air Tonight של פיל קולינס (אני זוכר לפחות שני אנשים שסיפרו לי את הסיפור, כשהם נשבעים לאותנטיות שלו). ובכל זאת, יש מספיק סיפורים אמיתיים ומעניינים, ששווה לחזור ולספר אותם, ויש מספיק סיפורים שלא ידועים ברבים, שכדאי להכיר. פעם בכמה זמן מגיע סיפור טוב שמתחבר עם שיר נהדר והם נשארים איתך לנצח.
עטיפת האלבום Tuesday Night Music Club
את הסיפור על “We Do What We Can” של שריל קרואו שמעתי מסֶמִיל, במהלך הופעת ג'אז נהדרת שלה ושל מיטל. אני חייב לומר שהאלבום הראשון של שריל קרואו, Tuesday Night Music Club, לא השאיר עליי חותם משמעותי, ובדרך פיספסתי גם את השיר הנהדר הזה. לצורך הגילוי הנאות, גם לשאר האלבומים שלה לא התחברתי. אז מה פתאום אני מבזבז את הזמן והמקום על גב' קרואו? כי השיר עליו אני מדבר הוא שיר נהדר ללא תלות בסיפור, והוא הופך נפלא עוד יותר אחרי שאתה נחשף לסיפור האוטוביוגרפי שמאחוריו.
הוריה של שריל קרואו, וונדל וברניס, היו מוזיקאים די ידועים בעיירה הקטנה של קנת שבמיזורי. הם ניגנו במספר רב של הרכבי ג'אז וסווינג, והיו מפורסמים בעיקר בסשנים גדולים שהיו נערכים בביתם. אביה של שריל, וונדל, היה עורך דין מפורסם, אבל גם נגן פסנתר וחצוצרה נפלא. לאחר שליאו בנסון, נגן מוכשר וחברם הטוב, נפטר באופן פתאומי, עזב קרואו את המוזיקה כליל והשקיע את כל כולו במקצועו (הוא התפרסם במשפטים שניהל, בין היתר, כנגד ארגון הקו-קלוס-קלאן).
משפחת קרואו – תמונה משפחתית (שריל בחולצת הפסים)
שריל למדה באוניברסיטה של מיזורי, התמחתה בהלחנה והופעה, וניגנה עם מספר להקות כיסוי. ב-86 נסעה קרואו לראשונה בחייה ללוס אנג'לס, נחושה להצליח כזמרת-יוצרת. היא הפכה לאחת מזמרות הליווי המבוקשות בארה"ב (והופיעה עם אריק קלפטון, שינייד אוקונור ואחרים), ומהר מאוד מצא אותה המפיק יו פדג'אם (שהפיק, בין היתר, אלבומים של סטינג ופיל קולינס), שהחתים את קרואו בחרת A&M. בסופו של דבר, ההקלטות עברו מספר ידיים, אבל אלבום לא יצא מהן. קרואו אספה סביבה קבוצת נגנים, שכונתה “Tuesday Night Music Club”, ומהמסגרת הזו יצא לבסוף אלבום הבכורה של קרואו, שנקרא באותו השם.
באלבום הזה שילבה שריל את השיר “We Do What We Can”, שלמעשה מגולל את סיפורו של אביה. האגדה מספרת (לא מצאתי לזה סימוכין) שכשאבא וונדל שמע את השיר הוא הפנים את המסר והחליט לחזור לנגן. העובדות מציינות שוונדל קרואו אכן מנגן חצוצרה בשיר. כך או כך, מדובר בשיר נפלא, עם מלים יוצאות מן הכלל, על מוסיקה ואהבה ועל אהבה למוסיקה ומוסיקה מרוב אהבה. וגם געגועים לתמימות שאבדה לכולנו בדרך…
We Do What We Can
Downstairs they're playing Kenton.
The house set to swing.
I lay in my bed and listen to everything.
’Cause Leo's in rare form tonight.
His trombone sings so sweet.
This is the room where they all come to meet.
He said:
”I do what I can,
I live for the moment
And that's who I am,
Yeah that's who I am.
And isn't it good –
If we could freeze moments in time
We all would.
But I do what I can,
I do what I can”.
Downstairs he's playing Kenton,
The Magnavox sighs.
But oh how the music has changed
In all of our lives.
He says "nobody listens to modern jazz
And I'll never have what those guys have”.
He says:
”I do what I can
I work for a living
And that's who I am,
Yeah that's who I am.
And it's good to be alive
But everything's different
Since Leo died.
I do what I can”.
Is this the end of the modern world?
What could it mean for a young girl
Who sees the pain on his face?
He does what he can.
The procession on the TV screen –
What could it possibly mean for a man
Who's come this far just to turn around?
Could there still be life in Kenton's swing
With the Kennedys gone and everything.
Those sad rows of houses with their optimistic colors,
Democrat grandparents and draft-dodging brothers,
Riots down the street and discontented mothers.
We do what we can.
Downstairs it's quiet,
Less alive somehow.
Somehow he was everything that I am now.
And he says:
”I do what I can
I work for a living
And that's who I am,
And that's who I am.
But it's good to be alive
And these are the choices
We make to survive.
You do what you can”.
אני עושה מה שאני יכול
אני עובד כדי לחיות
וזה מי שאני,
וזה מי שאני.
אבל זה טוב להיות חי
ואלה הבחירות
שאנחנו עושים כדי לשרוד.
אתה עושה מה שאתה יכול…
ועדת הבריאות אישרה: ה"חגיגת" מחוץ לחוק.
אולמרט: תוך שנה וחצי – ניידות בסלולרי.
שגיא נאור 