אנחנו עושים מה שאנחנו יכולים / שריל קרואו

 


כמי שהמוסיקה ממלאת חלק נכבד מאוד מחייו, אני אוהב מאוד לקרוא ולשמוע על הצדדים ש"מאחורי" המוסיקה (באנגלית זה, משום מה, נשמע טוב יותר) – ביוגרפיות של אמנים, פרטי טריוויה כאלו ואחרים, סודות קטנים שנחשפים. אני גם צופה נלהב של סרטים בנושא (בין הפייבוריטים: The Doors הנפלא של אוליבר סטון, Almost Famous המבריק של קמרון קרואו, Woodstock הדוקומנטרי) ושל תוכניות טלוויזיה (ע"ע "סוף עונת התפוזים" של קוטנר או שלל התוכניות מבציר ה-BBC שערוץ 8 אוהב להקרין בשעות לילה מאוחרות).


 


בעולם הרוק'נ'רול, שבו אין גבולות ואין סודות (לפחות לא לאורך זמן), קיימים המון סיפורים מרתקים על אמנים, על אירועים, על שירים. הסיפורים שמאחורי השירים הם בעיניי תמיד דבר נפלא. כשמדובר בשיר שאתה אוהב, זה הופך את האהבה הזו לחזקה יותר ומורכבת (ע"ע Over). כשמדובר בשיר שלא שמת אליו לב, סיפור טוב יכול להפוך פתאום את השיר לאחר, ולתת לו משמעות שלא מצאת בשמיעה ראשונה.


 


נכון – לא כל הסיפורים אמיתיים. חלק מהם אפילו גובלים בפנטזיה. לפני זמן מה בחר מגזין ה"רולינג סטון" את עשרת המיתוסים הגדולים של הרוק, ביניהם שניים מהאהובים עליי ביותר – פול איז דד הפסיכדלי והקסום (ותודה אישית לקוטנר עליו) והסיפור שמאחורי In The Air Tonight של פיל קולינס (אני זוכר לפחות שני אנשים שסיפרו לי את הסיפור, כשהם נשבעים לאותנטיות שלו). ובכל זאת, יש מספיק סיפורים אמיתיים ומעניינים, ששווה לחזור ולספר אותם, ויש מספיק סיפורים שלא ידועים ברבים, שכדאי להכיר. פעם בכמה זמן מגיע סיפור טוב שמתחבר עם שיר נהדר והם נשארים איתך לנצח.







      
עטיפת האלבום Tuesday Night Music Club


 


את הסיפור על We Do What We Can של שריל קרואו שמעתי מסֶמִיל, במהלך הופעת ג'אז נהדרת שלה ושל מיטל. אני חייב לומר שהאלבום הראשון של שריל קרואו, Tuesday Night Music Club, לא השאיר עליי חותם משמעותי, ובדרך פיספסתי גם את השיר הנהדר הזה. לצורך הגילוי הנאות, גם לשאר האלבומים שלה לא התחברתי. אז מה פתאום אני מבזבז את הזמן והמקום על גב' קרואו?  כי השיר עליו אני מדבר הוא שיר נהדר ללא תלות בסיפור, והוא הופך נפלא עוד יותר אחרי שאתה נחשף לסיפור האוטוביוגרפי שמאחוריו.


 


הוריה של שריל קרואו, וונדל וברניס, היו מוזיקאים די ידועים בעיירה הקטנה של קנת שבמיזורי. הם ניגנו במספר רב של הרכבי ג'אז וסווינג, והיו מפורסמים בעיקר בסשנים גדולים שהיו נערכים בביתם. אביה של שריל, וונדל, היה עורך דין מפורסם, אבל גם נגן פסנתר וחצוצרה נפלא.  לאחר שליאו בנסון, נגן מוכשר וחברם הטוב, נפטר באופן פתאומי, עזב קרואו את המוזיקה כליל והשקיע את כל כולו במקצועו (הוא התפרסם במשפטים שניהל, בין היתר, כנגד ארגון הקו-קלוס-קלאן).


 







               
משפחת קרואו – תמונה משפחתית (שריל בחולצת הפסים)


 שריל למדה באוניברסיטה של מיזורי, התמחתה בהלחנה והופעה, וניגנה עם מספר להקות כיסוי. ב-86 נסעה קרואו לראשונה בחייה ללוס אנג'לס, נחושה להצליח כזמרת-יוצרת. היא הפכה לאחת מזמרות הליווי המבוקשות בארה"ב (והופיעה עם אריק קלפטון, שינייד אוקונור ואחרים), ומהר מאוד מצא אותה המפיק יו פדג'אם (שהפיק, בין היתר, אלבומים של סטינג ופיל קולינס), שהחתים את קרואו בחרת A&M. בסופו של דבר, ההקלטות עברו מספר ידיים, אבל אלבום לא יצא מהן. קרואו אספה סביבה קבוצת נגנים, שכונתה “Tuesday Night Music Club”, ומהמסגרת הזו יצא לבסוף אלבום הבכורה של קרואו, שנקרא באותו השם.


 


באלבום הזה שילבה שריל את השיר “We Do What We Can”, שלמעשה מגולל את סיפורו של אביה. האגדה מספרת (לא מצאתי לזה סימוכין) שכשאבא וונדל שמע את  השיר הוא הפנים את המסר והחליט לחזור לנגן. העובדות מציינות שוונדל קרואו אכן מנגן חצוצרה בשיר. כך או כך, מדובר בשיר נפלא, עם מלים יוצאות מן הכלל, על מוסיקה ואהבה ועל אהבה למוסיקה ומוסיקה מרוב אהבה. וגם געגועים לתמימות שאבדה לכולנו בדרך…


 


  


We Do What We Can


 


Downstairs they're playing Kenton.
The house set to swing.
I lay in my bed and listen to everything.
’Cause Leo's in rare form tonight.
His trombone sings so sweet.
This is the room where they all come to meet.

He said:
”I do what I can,
 I live for the moment
 And that's who I am,
 Yeah that's who I am.


 And isn't it good –
 If we could freeze moments in time
 We all would.
 But I do what I can,
 I do what I can”.

Downstairs he's playing Kenton,
The Magnavox sighs.
But oh how the music has changed
In all of our lives.
He says "nobody listens to modern jazz
And I'll never have what those guys have”.

He says:
”I do what I can
 I work for a living
 And that's who I am,
 Yeah that's who I am.


 And it's good to be alive
 But everything's different
 Since Leo died.
 I do what I can”.

Is this the end of the modern world?
What could it mean for a young girl
Who sees the pain on his face?
He does what he can.

The procession on the TV screen –
What could it possibly mean for a man
Who's come this far just to turn around?
Could there still be life in Kenton's swing
With the Kennedys gone and everything.
Those sad rows of houses with their optimistic colors,
Democrat grandparents and draft-dodging brothers,
Riots down the street and discontented mothers.
We do what we can.

Downstairs it's quiet,
Less alive somehow.
Somehow he was everything that I am now.

And he says:
”I do what I can
 I work for a living
 And that's who I am,
 And that's who I am.


 But it's good to be alive
 And these are the choices
 We make to survive.
 You do what you can
”.

…והוא אומר:


אני עושה מה שאני יכול


אני עובד כדי לחיות


וזה מי שאני,


וזה מי שאני.


אבל זה טוב להיות חי


ואלה הבחירות


שאנחנו עושים כדי לשרוד.


אתה עושה מה שאתה יכול…

כאילו אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני

 


לפי הביטוח הלאומי היו בשנת 2003 1.4 מליון עניים בישראל.


 


אין אף מדינה מערבית שבה תחולת העוני מתקרבת לאחוז כזה. בדרך-כלל מדובר בכ-7 עד 10 אחוזים מהתושבים. 31 אחוז מילדי ישראל חיים בעוני. במדינות מערב אירופה המתקדמות אין כמעט ילדים החיים בעוני. מספר העניים בישראל גדל כל הזמן, ומי יודע כמה עניים נוספו לסטטיסטיקה מאז 2003.


 


כל הנתונים האלה נתקבלו כמובן בהפתעה גדולה. אחרי שהממשלה הנציחה במשך שנים את העוני, וגרמה לו להשתרש בקרב שכבות שלמות של מובטלים מקבלי קצבאות הכנסה, חרדים שנהנים להביא לעולם 17 (!!!) ילדים ולמי איכפת איפה הם יתגלגלו ומליונים שנשפכים בהתנחלויות לטובת פנאטים שמעדיפים אדמה על פני חיים, פתאום עכשיו כולם מגלגלים עיניים ושואלים איך זה קרה לנו.


 


הפסקה לעיל נראית אולי גזענית, אבל אי אפשר להתווכח עם המספרים: יותר ממחצית מעניי ישראל הם חרדים ולא יהודים. זו התוצאה של המדיניות הטפשית והשחצנית של ביביהו וחבריו, הקרויים משום-מה "נבחרינו" – לקצץ מכל הבא ליד, כי "אין כסף" וכי "זה ישפר את מצבם של כולנו", ולבזבז במקומות הכי לא חיוניים ושהכי לא מקדמים את האינטרסים של כולנו. במקום לתקן הם הרסו, במקום להרים מאשפתות הם שיקעו בביבים. הם הפכו את העוני לבעיה הגדולה ביותר של מדינת ישראל, ועכשיו הם מסתתרים מאחורי הקווים.


 


רוני סומק כתב בשירו "קו העוני" (שציטטתי כאן, לצערי, כבר יותר מפעם אחת): "כאילו אפשר למתוח קו ולומר: מתחתיו העוני." אבל אצלנו כולם נהיים סטטיסטיקאים – מותחים קו ואומרים מתחת זה עוני ומעל… מה יש מעל?  שקל מעל קו העוני?   חמישים שקל??   אלף שקל???   ביביהו, שר האוצר שלכם – קטן עליו קו. הוא מותח פס גדול ורחב על כולנו, ולא איכפת לו מכלום. יש לו תירוצים ותיזות וועדות, אבל שום דבר לא יוריד את החיוך הזחוח מעל פניו המשמינות מעונג השלטון.


 


אם לא נתעורר היום, מחר כבר יהיה מאוחר. וגם אם אתם נמצאים הרבה מעל קו העוני, הוא צריך להדיר שינה מעיניכם. כי מדינה עם עוני כזה לא תוכל להתקיים לאורך זמן, ואף אחד לא ירצה לחיות בה, לבוא אליה או להשקיע בה. ואז נמצא כולנו את עצמנו תקועים במקום שבו אין קווים ואין מחיצות – יש רק עוני.


 


"הקו היחיד שראיתי היה קו האופק


  ומתחתיו הכל נראה עוני".


                                                (רוני סומק)


 


* * *


 



1.4 מליון עניים. הנה לכם תרגיל מעניין בסטטיסטיקה: כמה מהם בעלי זכות בחירה?    כמה מבעלי זכות הבחירה יצביעו בבחירות הבאות??    כמה מאלו שיצביעו בבחירות הבאות יצביעו נגד ביביהו, האחראי ישירות למצבם המידרדר, וימנעו ממנו להפוך משר אוצר גרוע לראש ממשלה גרוע???!!!  אי אפשר למתוח קו ולומר – מתחתיו העוני. אפשר למתוח קו ולומר – עד כאן. אפשר למתוח קו ולמחוק את האופציה של ביביהו.


מעניין כמה אנשים חושבים על זה היום. מעניין כמה אנשים יזכרו את זה בעוד שנה. 

 

כאילו, II ?duh


לאור הצלחת הפיילוט של "כאילו, duh?" ששודר בשבוע שעבר, החליטה הנהלת הבלוג לממן עוד כמה פרקים של הסדרה המצליחה, לרווחת כולנו.


 


כל הכותרות והתמונות מאתר העיתון של המדינה – לא נגעתי (כמעט).


טייק א לוק – – –


 


 


  נחמה רונן: רפול היה יצוק מברזל.


ואחרי זה מתפלאים שרק נפל ומיד טבע? 


 


 


  ועדת הבריאות אישרה: ה"חגיגת" מחוץ לחוק.


ולפעמים החגיגת נגמרת


 


 


 אולמרט: תוך שנה וחצי – ניידות בסלולרי.


ללא מלים.


 



 


 


* * *


 


בנימה רצינית יותר, אתם מוזמנים לשתי ביקורות שפרסמתי לאחרונה בפורום המוזיקה הישראלית של YNET – על "נשיקות קטנות" של ארי גורלי (שאהבתי מאוד) ועל האלבום של "מונו אדידקט אסיד מן" (שלא אהבתי כלל).

 


חזון אחרית העיתונים



פויר מצטט מקונספציה לינק לחזון מותה של העיתונות המסורתית.  מדובר בסרטון מדהים ביופיו, אפוקליפטי ומאיים, המתאר את אמצעי התקשורת של 2014 – המשך ישיר ולא דמיוני כל-כך של מלחמות מיקרוסופט, גוגל ואמאזון על עתידנו, מחוץ ובתוך הרשת (אם אפשר לדבר עוד על הפרדה שכזו).


 



ה"גוגל גריד", אם כל חטאת. [התמונה מהסרטון]


 


תקציר הסרטון (שווה, שווה, שווה לראות ולשמוע): גוגל ומיקרוסופט ממשיכות במלחמה שהתחילה השנה, מתאחדות ומתמזגות עם חברות נוספות (למשל, גוגל+אמאזון=גוגל-זון), ובדרך מחריבות את אמצעי התקשורת המסורתיים, מגדילות את חופש הביטוי ויכולת הפילטור שלנו למקסימום, אבל גם הופכות את התכנים אליהם אנחנו נחשפים למשהו שלא בדיוק רצינו.  בקיצור, צריך להקליק ולראות.


 


כמי ששבוע אחר שבוע מגלה שאמצעי התקשורת המסורתיים – העיתונות הכתובה והטלוויזיה – פושטים את ידם ורגלם בלי לחשוב פעמיים (איפה הימים בהם התענגתי על עיתון שישי במשך כל סוף השבוע?  הימים בהם נהניתי לצפות בחדשות ליל שבת?), הרעיון של אמצעי תקשורת וירטואלי, שבו כל אחד (כמעט) יכול לתרום וכל אחד (כמעט) יכול לקרוא, נראה מעניין ומגרה. עם זאת, ברור שעודף של מידע, ממקורות לא ראויים, יגרום לכל הוירטואליה הזו להפוך מהר מאוד לקליפת השום, וכדי להגיע לגרעין נצטרך שוב להמציא טכנולוגיות ורובוטים, ואולי אפילו יהיה רטרו למוצר קדום הקרוי "עורך".


 


אבל עד שנגיע לשם, בדרך שבה אנחנו הולכים (לשמחת התאגידים המוזכרים לעיל), הגבולות הולכים ומיטשטשים, האח הגדול גדול מתמיד, והכל הופך תלוי יותר ויותר בקרבתנו לחיבור לרשת. ומה אם הכל יקרוס?  אם וירוס חדש ימחק את כל ההארד-דיסקים של גוגל?   אם מישהו, איפהשהוא, ילחץ ctrl-alt-del?  ומה אם פשוט יימאס לנו יום אחד, ונייר עם ריח של דיו יהפוך להיות ה-דבר?


 


 


חיים,  גרסה b2.1*


 


חבל


שהחיים לא על חשמל,


עם כפתור קטן של 0 ו-1


או לפחות מדבקה עם הוראות בצד


כי לפעמים זה נורא מהיר


ואין F1 שיעלה ויסביר


ואין תמיכה ואין אחריות


ואין את מי להאשים בטעות.


 


חבל


שהחיים לא על חשמל.


כי אז אפשר היה מדי פעם ללחוץ Ctrl-Alt-Del


ולשלוח את הכל


לעזאזל.


 


 


* הסבר למאותגרים מַחשֵבית: 0 ו-1 מופיעים על הכפתור המפעיל את המכשיר החשמלי, בדרך-כלל; F1 הוא כפתור ה"עזרה" בתוכנות, בדרך-כלל; Ctrl-Alt-Del מבצע reset למחשב, בדרך-כלל; השירים שלי לא עוסקים במחשבים, בדרך כלל.


עפיפונים

 


תמיד נוסעים על גבי העפיפון.


אולי על גב העפיפון אבוא


כדי לומר לך את השיר.


אבל אין חוט לסחוב.


אין רוח בשחקים.


הילד שוב בוכה.


הגבר לא מחכים.


                                             kite-surfing בחוף Bawaki, לגונת מרסה מחש אל אספל, סיני.  [צילום: שגיא  הבאה לדפוס: מור]


 


 


עפיפונים באים, עפיפונים הולכים.


הילד שהייתי, הגבר שאני.


אולי גם את אף פעם לא היית.


 


                                     )מתוך "עפיפונים", מלים: שלמה ארצי)


 

איפה טעינו?



תגרה המונית במשחק אינדיאנה-דטרויט. צילום: איי.פי


MSNBC מדווח ששלושה שחקנים של אינדיאנה פייסרס – רון ארטסט, ג'רמין אוניל וסטפן ג'קסון – ובן וולאס מהדטרויט פיסטונס הורחקו לכל החיים בידי ה-NBA בשבת בעקבות אחד "המאורעות המכוערים ביותר בספורט האמריקאי אי פעם" – תגרה המונית במהלך המשחק, אותה כינה הקומישינר של הליגה, דיויד סטרן, כ"מזעזעת, דוחה ובלתי-נסלחת". [ותודה לעידו על הלינק].


אוי, כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, ועדיין אנחנו נהיה מרחק שנות אור מהמעצמה מספר אחד בעולם, לפחות בכל הקשור להתנהגות ציבורית ומנהל תקין. אצלנו, ממש באותו סופשבוע, ניתן ללמוד שקפטן נבחרת ישראל בכדורגל (אבי נמני, לאלה המתקשים בענייני ספורט) חבר טוב של כמה מבכירי עולם הפשע. זה כמובן מצטרף להתנהגות של עוד חברים מפוארים בפנתיאון של הספורט הישראלי, כמו חיים רביבו למשל, שלא לדבר על שלל פרשות מביכות, ממכירת משחקים ועד נערות ליווי.


אם תרצו – פני הספורט כפני הדור, ופני הדור כפני הכלב.








            קפטן נבחרת ישראל וחבר קרוב. צילום: הארץ


מעניין מה היה קורה אילו פעם אחת, רק פעם אחת, היה למישהו בהתאחדות, בכנסת או אפילו בבית משפט כלשהו, את הביצים שיש לדיויד סטרן. פעם אחת, רק פעם אחת, להבהיר לנבחרינו – בספורט, בכנסת ובכל מקום אחר שבו יהיו – שיש דין ויש דיין, ועל עבירות משלמים, בהרחקה לכל החיים ממוקד הכוח, מהקצפת והדובדבן.


 


אבל אצלנו – בארץ המגבלות הבלתי-אפשריות – עולם כמנהגו נוהג, כל דאלים גבר ואלילי הספורט שלנו מרשים לעצמם לעשות מה ששאר אלילינו עושים גם כן. ואנחנו ממשיכים עם עבודת האלילים, במקום פשוט לנפץ את המזבח ולשלוח אותם לעזאזל, או לפחות לכלא לכל החיים. ואחרי זה שואלים "איפה טעינו?".


 


 


באנו אלייך עם המון אמונה


רצינו ממך לעשות מדינה


בנינו לך בתים וסללנו כבישים


פתאום נשארנו בלי חברים.


היינו בסדר ואהבנו לצחוק


כולם אז אמרו שנגיע רחוק


אבל אנחנו נשארנו תקועים


עם שק של חובות והמון חטאים.


 


אז איפה טעינו


מה עשינו רע


למה אנחנו לא מוצאים תשובה …


                                    (מתוך "איפה טעינו"*, מלים: זאב טנא)


 


 


*את "איפה טעינו", בביצוע נהדר של אושיק לוי עם אביתר בנאי, אפשר למצוא באוסף של לוי בהופעה חיה "אבל כולם".


אושיק לוי, זמר נהדר בעיניי, עומד להוציא בימים אלה אלבום חדש.  


 


 


*** עדכון [22.11.04]:


גורמים יודעי-דבר [תודה ל-dude] העירו לי די מיד שההרחקה היא לא לכל החיים, אלא לזמן שהנהלת ה-NBA תמצא לנכון.


היום [תודה לשחר על הלינק] כבר יש הכרעה, וניתן לראות שכמו בכל התחומים הפערים בינינו לבין אמריקה מצטמצמים ולא לטובת אף אחד מהצדדים.


 


 


 

איפה טעינו?



תגרה המונית במשחק אינדיאנה-דטרויט. צילום: איי.פי


MSNBC מדווח ששלושה שחקנים של אינדיאנה פייסרס – רון ארטסט, ג'רמין אוניל וסטפן ג'קסון – ובן וולאס מהדטרויט פיסטונס הורחקו לכל החיים בידי ה-NBA בשבת בעקבות אחד "המאורעות המכוערים ביותר בספורט האמריקאי אי פעם" – תגרה המונית במהלך המשחק, אותה כינה הקומישינר של הליגה, דיויד סטרן, כ"מזעזעת, דוחה ובלתי-נסלחת". [ותודה לעידו על הלינק].


אוי, כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה, ועדיין אנחנו נהיה מרחק שנות אור מהמעצמה מספר אחד בעולם, לפחות בכל הקשור להתנהגות ציבורית ומנהל תקין. אצלנו, ממש באותו סופשבוע, ניתן ללמוד שקפטן נבחרת ישראל בכדורגל (אבי נמני, לאלה המתקשים בענייני ספורט) חבר טוב של כמה מבכירי עולם הפשע. זה כמובן מצטרף להתנהגות של עוד חברים מפוארים בפנתיאון של הספורט הישראלי, כמו חיים רביבו למשל, שלא לדבר על שלל פרשות מביכות, ממכירת משחקים ועד נערות ליווי.


אם תרצו – פני הספורט כפני הדור, ופני הדור כפני הכלב.








            קפטן נבחרת ישראל וחבר קרוב. צילום: הארץ


מעניין מה היה קורה אילו פעם אחת, רק פעם אחת, היה למישהו בהתאחדות, בכנסת או אפילו בבית משפט כלשהו, את הביצים שיש לדיויד סטרן. פעם אחת, רק פעם אחת, להבהיר לנבחרינו – בספורט, בכנסת ובכל מקום אחר שבו יהיו – שיש דין ויש דיין, ועל עבירות משלמים, בהרחקה לכל החיים ממוקד הכוח, מהקצפת והדובדבן.


 


אבל אצלנו – בארץ המגבלות הבלתי-אפשריות – עולם כמנהגו נוהג, כל דאלים גבר ואלילי הספורט שלנו מרשים לעצמם לעשות מה ששאר אלילינו עושים גם כן. ואנחנו ממשיכים עם עבודת האלילים, במקום פשוט לנפץ את המזבח ולשלוח אותם לעזאזל, או לפחות לכלא לכל החיים. ואחרי זה שואלים "איפה טעינו?".


 


 


באנו אלייך עם המון אמונה


רצינו ממך לעשות מדינה


בנינו לך בתים וסללנו כבישים


פתאום נשארנו בלי חברים.


היינו בסדר ואהבנו לצחוק


כולם אז אמרו שנגיע רחוק


אבל אנחנו נשארנו תקועים


עם שק של חובות והמון חטאים.


 


אז איפה טעינו


מה עשינו רע


למה אנחנו לא מוצאים תשובה …


                                    (מתוך "איפה טעינו"*, מלים: זאב טנא)


 


 


*את "איפה טעינו", בביצוע נהדר של אושיק לוי עם אביתר בנאי, אפשר למצוא באוסף של לוי בהופעה חיה "אבל כולם".


אושיק לוי, זמר נהדר בעיניי, עומד להוציא בימים אלה אלבום חדש.  


 


 


*** עדכון [22.11.04]:


גורמים יודעי-דבר [תודה ל-dude] העירו לי די מיד שההרחקה היא לא לכל החיים, אלא לזמן שהנהלת ה-NBA תמצא לנכון.


היום [תודה לשחר על הלינק] כבר יש הכרעה, וניתן לראות שכמו בכל התחומים הפערים בינינו לבין אמריקה מצטמצמים ולא לטובת אף אחד מהצדדים.


 


 


 

תעשייה של סקס, לא של אהבה


פינה חמה שמורה לי לנמרוד לב עוד מאלבומו הראשון, אין חלום אחר, שם הלחין את "7 שורות על פלא הירקון", אחד הטקסטים האהובים עליי מאת רוני סומק [תודו שדי הרבה זמן לא כתבתי עליו…].


את האלבום עצמו פחות אהבתי, מודה. אבל במפגשים הבודדים שהיו לי עם לב (לא אישית, לצערי) – בראיונות, בהופעות, בכתבות – התרשמתי מאוד לחיוב מנמרוד לב האדם, ודי הפריע לי שלא הצלחתי להתחבר מעולם לחומר שלו.


 


מאז לא מצאתי שירים של לב שאהבתי (למעט הטראק "מהפכה" שהקליט תחת השם RBS), ולמען האמת אפילו התחלתי לפקפק בחיבתי לאיש, אבל ביום שלישי התארח נמרוד בפאנל בנושא מוזיקה ואינטרנט במרכז למשפט וטכנולוגיה של הפקולטה למשפטים באוניברסיטת חיפה [ותודה ל-Why Meiry  על ההפנייה] ונשא בפני סטודנטים וחברי הפאנל (ביניהם יוריק בן-דוד, מנכ"ל אקו"ם, ועו"ד אייל פרייס, נציג הפדרציה לתקליטים וקלטות) נאום שהכין מראש.


 


"אישית, לא הייתי מוכן מעולם, ואני גם לא מוכן היום, לתפוס את הקהל שלי כפושע ולהפוך את הציבור שבשבילו אני יוצר מוסיקה לציבור עברייני, רק בגלל שתעשיית המוסיקה במשבר. מה שאני אומר הוא שאין להאשים את הקהל בשום אופן במשבר הזה", אומר לב בפתח דבריו. "תעשיית המוסיקה התחילה להתייחס אל הצרכן שלה כאל צרכן של סקס ולא של אהבה, אהבת המוסיקה; כמו שכולם עושים: ריקנות חסרת ערכים ומשמעות", הוא ממשיך, "חברות התקליטים… מייצרים מותגים על פי אותן תבניות שמועתקות… התעשייה כאן… זה בדיוק מה שהיא משדרת לקהל שלה כשהיא מייצרת לו מוצרים פלסטים, רדודים ומשעממים – אולי אופנתיים, אבל בטח לא בני קיימא – ויוצרת פיקציה שמכתיבה לקהל שלה: זה מה שאתם אוהבים ולכן את זה אנחנו נותנים לכם…  עוד ועוד עושים כאן כוכבים נולדים, כך שבמקום לטפח את אהבת המוסיקה והאמנים… ממשיכים לייצר… חומרים לסיפוק מיידי ורגעי…  והקהל בתגובה מספק את עצמו רגעית בלהוריד מהאינטרנט ולצרוב. למה שיקנה את זה?  הוא לא באמת אוהב את זה".


 


אבל לב לא רק בא בטענות, אלא גם מגדיר מטרות: "המאבק האמיתי – מאבק לחינוך ולהקניית ערכים, ולא רק התבססות על תרבות רייטינג, שזה התירוץ של גלגל"צ ושל יתר הגורמים המעורבים בתעשייה – זה מה שהציבור אוהב… כשהיינו ילדים היינו מקליטים שירים ותקליטים על קסטות, אבל אחר כך גם היינו הולכים וקונים את האלבום. רצינו קשר אישי עם האמנים לאורך זמן…  היה בזה ערך מוסף, היתה בזה משמעות בשבילנו… היתה בנו נאמנות ואהבה, היתה לכל זה חשיבות. ואקו"ם, שנועדה במקור להיות ארגון שמחזק את האמנים, במקום לרדוף ולתבוע אזרחים, היתה צריכה לפתח מאבק נגד השיטה הזו של הצנזורה והשטחיות… וזהו גם אינטרס של הפרדציה לתקליטים וקלטות לנהל ולתמוך במאבק נגד הרדיו שמכתיב את הרדידות שאיש לא באמת מעוניין לקנות. במקום להשקיע כך-כך הרבה כסף ומשארבים באיתור ה"פושעים" כביכול…  אז את הקהל הופכים לאויב וכורתים את הענף שעליהם הם יושבים".


 


"אני לא מבין את הפליאה של חברות התקליטים", מנסח לב את אחד המשפטים החכמים והמתריסים ביותר ששמעתי אי פעם מאמן בארצנו הקטנטונת, "אם אתם עושקים וזה מה שאתם מקרינים החוצה ולזה אתם מחנכים, לקומבינה ולחוסר ההגינות – אז זה מה שאתם מקבלים חזרה. יש אמרה באנגלית: what goes around comes around. למה להיטפל לקהל?  הרי חינכתם אותו שזה הכי cool בעולם להיות בקומבינה. אז יש להם קומבינה באינטרנט ובחינם".


 


"מי שאוהב אמנות", אומר לב, "לא תולה אצלו בסלון מונה ליזה מזויפת, זאת לא קומבינה מוצלחת. אבל כאן אין ערך למוסיקה, אין אהבה לאמנים…  יש זילות של מוצר נחות וחסר ערך שמשתנה בקצב רצחני…  אנחנו בפירוש לא מדינה עשירה, רבותיי. לרוב האוכלוסיה אין כסף, ומה אפשר לעשות…  מחר הוא ימחק את הלהיט הרגעי מההארד-דיסק ויוריד להיט חדש. כי אין כאן אהבה, רק אופנה. אין כבר אומנות, רק מותגים… אתם יצרתם את זה, עכשיו תפתרו את זה. ובזמן שאתם מנסים לפתור את זה תעשו הכל בעדינות, בכדי שלא תגלו שבסוף התהליך אין לכם קהל".


 


"אתם יודעים", מסכם לב, "לא סתם קוראים לזה 'קניין רוחני'. כי כשמוציאים את הרוחניות מהעניין, לא נותר בו דבר. אמנם קניין, אבל כזה שאי אפשר להחזין ביד, ואי אפשר לשמור עליו באופן אחר מאשר באהבה, ועם חינוך לערכים ולמשמעות".


 


לא יודע מה עושה לכם הטקסט הזה (אני ממליץ לא להסתפק בתקציר שלי, אלא לקרוא את הטקסט במלואו). אני קראתי אותו כמה וכמה פעמים רק להאמין שאמן בסדר הגודל של נמרוד, לא שלמה ארצי אבל גם לא no body, מתבטא כך – בחוכמה, בקור רוח, ברגש. ניכר בלב שהוא אוהב את הקהל שלו, אוהב את האמנות שלו, ושונא את כל אלו שמכניסים את ידיהם המטונפות ומלכלכים את האמנות ואת הקהל בכתמי השומן והממון שלהם.


 


אין מה להוסיף לדברים שלו, פרט להצטרף ל"כל הכבוד" חוצה השכבות, הפורומים והדעות שלב קיבל השבוע בתגובה. אם הייתי שם, הייתי עומד על הרגליים ומוחא לו כפיים, לאיש אמיץ ואינטיליגנטי שכזה (אני מקווה שכך גם היה). הנאום הזה שלו תוקע עוד מסמר בארון הקבורה של הממסד הישן, השמן והרדום הקרוי "תעשיית המוסיקה". הלאה הקומבינה – יחי הפרולטריון!


 

חיוור בלב ים

 


   Just a castaway, an island lost at sea.      


Another lonely day, with no one here but me.


More loneliness than any man could bear.    


Rescue me before I fall into despair.        


 


I’ll send an S.O.S to the world                


I hope that someone gets my                 


Message in a bottle…                                                                   


                                                                                               


                                                                 (מתוך Message in a Bottle של  (The Police


 


 



                                                                                   צילום: משטרת ישראל                                


 

הארץ מדווח: "חיל הים והשיטור הימי של משטרת חיפה הצילו אתמול [שלישי, 16.11] תושב נשר בן 35 ממוות כמעט ודאי, כשמצאו אותו יושב על רפסודה רעועה במרחק 12 מייל ימי (כ-18 ק"מ) מהחוף, קטנוע לצדו וקסדה על ראשו.

לשוטרים הוא אמר מאוחר יותר: 'אני מתגעגע להורים שנשארו ברוסיה'."

 

 

כאילו, duh?

 


יש אמרה ידועה, של הסופרת היהודיה סינתיה אוזיק, האומרת "אם אתה אומר את המובן מאליו, אל תבחר בדרך של ערמומיות. צעקות עובדות טוב יותר".


 


ב-YNET הפכו את העניין בזמן האחרון לפילוסופיה שלהם. אחרת אי אפשר להסביר כמה מהסיפורים שלהם, שתופסים כותרות ומשאירים אותי, הקורא, בפה פעור. כל מה שנשאר כנראה להגיד, כמנהג הנוער היושב בציון: כאילו, duh?


 


הנה כמה דוגמאות מהשבוע האחרון:


 


סיני נמחקה ממפת התיירות: 50 ישראלים ביום


YNET מדווח על הצניחה המדהימה במספר הישראלים הנוסעים לסיני – 3000 ישראלים נכנסו לסיני מדי יום בחג סוכות לעומת 50 ישראלים באוקטובר. כאילו, duh?  
באמת מוזר שבזמן אחת החופשות הגדולות במשק, בחודש ספטמבר, בשיא הקיץ, נוסעים יותר ישראלים לסיני מאשר בימי חול, כאשר אנשים עסוקים בעבודה/לימודים/וכו', בסוף הקיץ/תחילת הסתיו. 


ותודה לYNET על הדיווח.


 


 


סקר: קשישים רואים הכי הרבה טלוויזיה


YNET מגלה כי האוכלוסיה המבלה זמן רב ביותר מול הטלוויזיה היא אוכלוסיית הקשישים, בני 65+, ש-40% מהם רואים יותר משעתיים טלוויזיה ביום. כאילו, duh?   
באמת מפתיע שקשישים, אשר ממעטים לצאת מהבית, ושתנועתם ממילא מוגבלת, מוצאים את עצמם רואים יותר טלוויזיה מאשר אנשים עובדים.
ותודה ל
YNET על הגילוי.


 


בנות, בנים, קצת קומי, ניצנים
חשיפה ראשונה: הטקסט המלא של הגרסה הישראלית שהוקלטה לפסטיגל ל"נומה נומה היי".
סמדר שילוני חושפת את הטקסט המביך של אורי גרוס לפסטיגל 2004. כאילו, duh?    
באמת חשיפה ראשונה, אם לא סופרים את החשיפה ממש כאן בבלוג ואת החשיפה שלי בפורום המוזיקה הישראלית של YNET (כן, YNET).
ותודה לYNET על הקרדיט.

 

 


בקיצור, YNET צועקים את המובן מאליו כל הדרך אל הבנק.  אולי כדאי להם לשקול לשנות את השם ל-YBother

 

 


נ.ב. אני מראש מבקש לא להפנות את תשומת לבי לדברים גרועים הרבה יותר שמתרחשים אצל המתחרה. מזמן כבר אני לא קורא את האתר המביך ההוא. פשוט אין לי NRG.