מביטים בבלוגיה סביב סביב.

אם את צלמת מוכשרת, הפרידה שלך מהאביב נראית כך.

אם אתה עובד הי-טק ברמת החייל, הפתיחה של הקיץ נראית עבורך כך (קלוז אפ):

(עוד תמונות אפשר למצוא אצל יניב המגניב).

בכל מקרה, ובעיקר בגלל שאני הולך להעביר את השבועיים הבאים בצאלים, מעולם לא נשמעו המלים ששר יובל בנאי פעם (ונעם רותם שר היום) כה רלוונטיות: חם חם חם, חם חם חם, שמש, חם חם חם, מכה מכה, חם חם חם…

רביב דרוקר מביא את ההסכם בין ארקדי גאידמק לגימלאים (סריקה), אותו הסכם שנדחה היום אחרי שח"כ שרוני, מנהיג הפורשים, הבין שההסכם לא יעבור בועדת הכנסת (וכל זאת בזמן שהספונסר גאידמק נחקר שוב ביחב"ל).

שרוני אמר שהוא פורש מהגימלאים "כי אנחנו רוצים להחזיר לגמלאים את הכבוד שנתנו לנו, שבחרו בנו". מההסכם עולה שהוא עושה זאת כדי לקבל תפקידים (מ"מ יו"ר המפלגה, יו"ר הסיעה בכנסת ה-17), שריון לכנסת ה-18 ו…כסף, הרבה כסף (עלות שכרם של 22 עובדים ועובדות שכירים).

היועצת המשפטית של הכנסת, כתבה בתגובה להסכם כי "הבטחת איוש מקומות… לח"כ שרוני [היא] בניגוד לחוק הבחירות לכנסת" וכן שהכסף שמציע גאידמק לפורשים מעורר "חשד לחריגה מהוראות חוק מימון מפלגות וחוק המפלגות". דרוקר פשוט קרא לילד בשמו – הסכם מסריח.

ואני רק תוהה אם לא נפלה טעות דפוס בהסכם, ובמקום "צדק לגימלאים" רצה שרוני בעצם לכתוב "כסף לגימלאים". ואולי בכלל כדאי לקרוא למפלגה "כסף לגימלאים, כוח לגאידמק". ורגע, האם ארקדי לא הבטיח לכולנו ש"מהיום לא קונה, לא קונה שום דבר"?  

אמת ומוסר לא יהיו חוקי יסוד בגאידמק-לנד.

…בעוד חמש שנים יהיה הוא הנשיא של המדינה
ימחקו כל החובות ולא יהיה מס הכנסה
את אבו-דיר מהחמאס הוא יפטר מעבודה
לא לפני שיוריד לו מהזקן ת’חלודה…

…את עיר האוהלים בניצנים הוא בנה
קוטג’ מזרונים וסדינים הוא קנה
בגאידמק-לנד תירשם בקבלה
לו רק יכל להעלים את חסן נסראללה…

                                                (גאידמק / התקווה 6)

כמה לידות של ילדים ראשונים אצל חברים (ואחד כזה שבדרך…) גרמו לי להרהר בחיים שהיו לי לפני שהצטרפת אלינו, ילד שלי, בסך-הכל לפני שלוש שנים היום בדיוק .אני מנסה לשחזר אחורה ולחשוב איך בכלל התנהלו החיים שלנו, של אמא שלך ושלי, ובסך-הכל בשביל מה.

 

מה העיר אותנו בבוקר, מי הרעיף אלינו אהבה, את מי חיבקנו ונישקנו, מי מילא אותנו באושר ובצחוק עוד לפני שאפילו עזבנו את הבית.

מי נסע איתנו באוטו, פטפט, שר, קרע אותנו מצחוק.

את מי לקחנו אל הגן, את מי חיבקנו בדרכנו לשם, עם מי הלכנו יד ביד, ממי נפרדנו, למי התגעגענו מאותו רגע ולאורך כל היום.

את מי אספנו מהגן, עם מי בילינו אחר הצהריים, עם מי רצנו בגן, התגלשנו בגי'מבורי, רצנו בלי דאגה, שרנו ורקדנו.

אל מי חזרנו בכל ערב, מי כל-כך שמח לראות אותנו, מי רץ אלינו וקפץ לחיבוק ונשיקות, מי מיהר לספר לנו את כל הדברים שקרו לו כל היום.

עם מי ראינו קלטת, עם מי שיחקנו במשחקים, מי אכל איתנו ארוחת ערב, עם מי התרחצנו, את מי הלבשנו בפיג'מה כל-כך חמודה.

את מי השכבנו לישון, למי הקראנו סיפור, מי חיבק ונישק אותנו "לילה טוב", מי נרדם עם חיוך של מלאך על הכרית בחדר הסמוך.

איך מילאנו את החללים הריקים שמלאים היום בכל מה שאתה? 

מה עשינו בכל הזמן הפנוי שהיום אנחנו מעבירים איתך?   

איך הסתדרנו בלי האהבה הרבה שאתה מעניק, בלי האהבה הגדולה שאנחנו מרעיפים עליך?

 

אומרים שילדים זה שמחה. שמחה זה ביטוי פשוט מדי, דל מדי, לאושר העילאי שממלא אותי כשאתה איתי, כשאני מביט בך, כשאני אפילו רק חושב עליך.

ילד כמוך זה קסם, פלא, אוצר. עד שהגעת לא הבנתי כמה היית חסר בחיים שלי.

 

אז יומולדת שמח לך, ילד שלי, ויומולדת שמח עוד יותר לנו, שחיינו מלאים אהבה ואושר עד כלות בזכותך.

 

באיחור אופנתי (ובספונטניות מרשימה) הרימו החבר'ה הטובים מ"השרת העיוור" ספיישל עצמאות במגזין "השרת" הרואה אור אינטרנטי בימים אלה.

 

תחת הכותרת "60 שנה, 61 אלבומים" אספו במגזין מיטב כותבי "השרת" (ואפילו אני…) ואורחים חביבים וחשובים ששים (ואחד, לשנה הבאה) אלבומים שסביר להניח שלא הופיעו ברשימות ה-60 המאוסות שקראתם בעיתוני סוף השבוע, ראיתם בערוץ 2 או שמעתם בגל"צ.

 

אני – כראש לאריות – כתבתי, בסופו של דבר, על חמישה אלבומים אהובים וחשובים (ולמען האמת, אלבומים אחרים שרציתי לכתוב עליהם – Classical Mushroom של אינפקטד משרום, אביתר בנאי הראשון, רעש רק רעש ק. של רעש – פשוט נתפסו כבר על-ידי אחרים).

 

להלן החמישייה העצמאית שלי לחגיגות עצמאות של כולנו:

  

טאטו :: חתוך תוכן (1988)

 

פעם, "רימון" היה חומר נפץ, במיוחד אם הנצרה שלו היתה שלופה, ולא פרי מסחרי שמוגש קלוף כדי שחס וחלילה לא נתאמץ. אז, אי שם באמצע שנות השמונים, סטודנטים למוזיקה ברימון – ערן צור, אלונה דניאל  יובל מסנר- הקימו להקה, קראו לה "טאטו" ועשו כאן ניו-וייב, בדיוק כמו בחו"ל. הם כתבו שירים אפלים, הזויים, עם דימויים מהנצרות ושירים על אונס, והמוסיקה שלהם לא נשמעה כמו שום דבר שהיה לפניהם או אחריהם. האלבום, שהוקלט בהופעה חיה במועדון הפינגווין, מסכם תקופה מופלאה, בה הקול של אלונה דניאל, הבס של ערן צור והצ'לו של יובל מסנר, היו הדבר הכי חם בתל-אביב לובשת השחור. אז היה נדמה ש"כל מה שקורה לי, קורה לי בגללו, וזה למה שאני אוהבת רק אותו". עד היום זה מה שהאלבום הזה גורם לי.

 

 

פוליאנה פראנק :: אין לבחור (1990)

 

"פוליאנה פראנק" אף פעם לא הייתה מיינסטרים. גם כש"זיוה" הפך להיות שלאגר ענק, נשארו שרון בן-עזר, אחיה רזי, עמי לוי וחבריהם סוד כמוס ליודעי דבר. אבל ב"חיה ומתה בארון", קלטת שהוקלטה באולפן הביתי של רזי בן-עזר ובה שמונה שירים, בעברית ובאנגלית, היו שירים חזקים, אמיצים, מופלאים, ששמרו אותה כיהלום לא מלוטש גם ממרחק של 20 שנה. שנתיים אחר-כך נאספו השירים האלה, ביחד עם שירים מצויינים אחרים, לכדי אלבום של ממש, בהוצאת "האוזן השלישית". היו שם "Strange Fruit" בקאבר מופלא, "חלמתי: תבל מכוסה אפר" האפוקליפטי, "Esacpe Will Always Fail", "גיבור צבא ההגנה" ששחט אז את כל הפרות הקדושות שהיום אנחנו נהנים לאכול לארוחת צהריים, "בעלטת" של אמיר גלבע, "Marble Woman". כל-כך הרבה שירים מיוחדים ומושלמים, כל-כך מעט חשיפה. אלבום האינדי הישראלי הראשון אולי, אלבום האינדי הישראלי הטוב מכולם כנראה.

 

 

ערב שירי משוררים של גלי צה"ל (1994)

 

אומרים שהיה פה שמח לפני שנולדתי והכל היה פשוט נפלא (עד שהגעתי). פועלי הבניין (הישראליים) בנו בניינים, השוטרים הפחידו את הגנבים, והמשוררים כתבו שירים. אמנים, בטח בתחילת דרכם, עמדו בחיל וברעד מול טקסטים של בכירי משוררי ישראל והפכו אותם ליצירות נפלאות, וזאת לפני שהעזו לכתוב איזה בית ופזמון בעצמם. לשלמה ארצי, למשל, נדרשו איזה תשעה או עשרה אלבומים כאלה כדי שיעז לכתוב שיר בעצמו. ואי אפשר להאשים אותו… בלקט הזה, שנאסף אל דיסק מבין כמה ערבי שירי משוררים שארגנה גלי צה"ל במרוצת השנים, נכללים  כל-כך הרבה נכסי צאן ברזל, שאפשר כמעט להתעלף – "כשאלוהים אמר בפעם הראשונה" של מתי כספי, "דרך שתי נקודות" ו"אומרים ישנה ארץ" של שלמה ארצי, "בלדה לשיער הארוך והקצר" של הדודאים, "הרחובות ממריאים לאט" בביצוע יוני רכטר ושם-טוב לוי, "יש לי סימפטיה" בביצוע נורית גלרון. שמח, נפלא ובעיקר מעורר געגועים לימים שבהם המילה היתה מילה (וכתב אותה משורר).

 

 

שיר זר – שירי ליאונרד כהן בעברית (2004)

 

לפני כמעט ארבע שנים חגג ליאונרד כהן את יום הולדתו השבעים. לרגל המאורע, הרימו גיא חג'ג' ודויד פרץ, שני אנשים שקצרה היריעה מלתאר את פועלם המבורך, פרויקט שאפתני ויומרני – ב"שיר זר" התקבצו להם שמונה-עשר יוצרים מוכשרים מהקצה היותר אינדי של המוסיקה הישראלית ויצרו גרסאות עבריות לשירים המופלאים של אחד היהודים המוכשרים ביותר שחיו אי-פעם. חלקם עיברתו ממש את הגרסה ("עזה תל-אביב" של אלי סורני, למשל), חלקם תרגמו את המלים ושמרו על הקסם ("הללויה" של נועם פלד) וכולם, אבל כולם ממש, הפליאו בביצועים שלהם. אותי, אישית, מרטיט בכל פעם גבריאל בלחסן עם "אם יהיה זה רצונך", אבל כל השירים באלבום הזה אינם זרים. הם שירים שגדלתי עליהם, ובעברית הם נשמעים אפילו יותר קרובים.

 

תערובת אסקוט :: תערובת אסקוט (1991)

 

כשיצא האלבום של "אסקוט" לא דיברו על סופר גרופ. מי ידע אז שהפאוור טריו שנאסף ליצור את אחד האלבומים הכי בועטים, פשוטים, ישירים שהוקלטו פה יהיה יום אחד סופר גרופ חלומי שכזה. עמיר "ג'נגו" רוסיאנו, ירמי קפלן ואסף אמדורסקי, בני 20 בסך-הכל, עשו אלבום כיפי, לא מסחרי (נסו למנות יותר עוד להיטים מהאלבום פרט ל"החדר האינטימי שלי"), מאוד ג'אמי, ובעיקר אלבום שמעניין לשמוע גם ממרחק הזמן. הכשרון של אמדורסקי עוד רגע מתפוצץ ("הכל אני מוציא ונותן לה", "ואולי תבוא איזו נחמה", האנרגיות של ירמי כבר כאן ("אני לא מוכנה לצאת מכאן") ושירים כמו "הילדה שלי" או "מתחת להרים" הם רוק ישראלי הכי גאה והכי יפה שיכול להיות.

ההפסד אתמול של מכבי ת"א לעירוני אשקלון (אני חוזר: מכבי ת"א הפסידה אתמול לעירוני אשקלון) מילא אותי שמחה. לא פחות ולא יותר. אינני שונא מכבי גדול, למרות שזה מאוד אופנתי בימים אלה, אבל קשה להישאר אוהד גדול של מכבי ת"א לאור התנהלותה לאורך השנים האחרונות.

 

מי שאוהב כדורסל באמת, ובמיוחד מי ששיחק פעם כדורסל, מבין שמכבי ת"א – בשם תאוות הכוח וה"מכביזם" ששנים רבות כולנו הערכנו והערצנו – הרסה את הכדורסל בישראל. היא אספה את השחקנים הכי טובים מכל הקבוצות הישראליות ואז ייבשה אותם על הספסל, היא רוקנה את הליגה הישראלית מתחרות ואז התמקדה לה בכל מיני ליגות אירופאיות, ובעיקר היא התנהלה במין אמביוולנטיות מרגיזה במיוחד, שבו בארץ היא טוענת לטובת הגלובליות ומרפדת את עצמה בכל מיני מתאזרחים ופסאודו ישראליים, עד כמעט ולא רואים שחקנים ישראליים באמת על הפרקט, וכשהיא נוסעת למשחקים ביורוליג היא מנסה לשווק את עצמה עדיין בתור "הקבוצה של המדינה", הקבוצה של ישראל, הקבוצה של הישראליים, הקבוצה של טל ברודי ו"אנחנו על המפה ונשארים על המפה".

 

משנה לשנה ראיתי את גדולי האוהדים (אלו שבינה בראשם לפחות) זונחים את שמעון מזרחי ומוני פנאט ועוברים לאהוד דווקא את מספר שניים, אלו שמנסות תמיד בכל הכוח ולא יכולות למכונה המשומנת

של שימון. הפועל ירושלים, גליל עליון, הפועל ת"א – כולן ניסו ולא הצליחו. אל תבינו אותי לא נכון – שמעון מזרחי הוא פאקינג ווינר, ולכן בשם הווינינג אין לו בעיה לחרב כל דבר שעומד בדרכו, כולל הכדורסל הישראלי כולו.

 

שימון ופנאט. צילום ארכיון: יוסי רוט ל-ynet.

 

אימפריות נופלות לאט, אבל בסוף הן נופלות. וכשהן נופלות ככל שהן גדולות יותר זה כואב יותר. השנה הגיעה הנפילה של מכבי, וימים יגידו כמה קשה היא תהיה.  התמונה המסתמנת בינתיים קשה ומכוערת:

ההסתמכות הטוטאלית על זרים, שלא תמיד הופכים למכביסטים שרופים (כמו שאראס או שארפ), ולעתים אף מתגלים כבני-זונות אנוכיים כמו ביינום.

ההשבתה של הישראלים, שהתפוצצה בפנים עם אוסף של ישראלים טובים (שרון ששון, יניב גרין) שנטשו וישראלים איכותיים שהפכו לפחדנים שלא תורמים כלום שנשארו (הלפרין, אליהו).

ההתעללות וחוסר הסבלנות (סובלנות) כלפי קטש, שגרמה לסמל הכי גדול של מכבי בשנים האחרונות (אם כי יש לזכור שהוא גם אחד הסמלים הראשונים שהעז לחצות את הקווים ולנעוץ סכין חד בגב של מכבי באותו פיינל פור מפורסם של סלוניקי 99'), לעזוב את המועדון עם בטן מלאה ולחזור עם הזנב בין הרגליים לגליל (רק כדי לחזור ולנצח את מכבי לפני שבוע כמו גדול).

ההתמקדות ביורוליג בלי לספור את הליגה הישראלית שהביאה את מכבי למקום בעייתי מאוד מבחינתה, המקום השני בלבד בליגה, כולל 4 הפסדים רצופים בליגה ו-9 הפסדים בסך-הכל השנה (שיא שלילי של כל הזמנים)

אפילו "עלית" (היום "שטראוס") הודיעה שהיא מסיימת את ההתקשרות עם מכבי והשאירה את פדרמן ושות' עם "אלקטרה".

 

בקיצור, היכן שלא מסתכלים, המכונה המכבית רקובה ומושחתת, מלאה בשחצנות וחסרת הערכה לסמלים ולכוכבים שלה. קבוצה כזו לא יכולה לשמור על הכוכבים שלה (שאראס, פארקר), לא יכולה לשמור על הסמל שלה, לא יכולה לשמור על האוהדים שלה.

 

אני, אישית, מאמין קטן מאוד בצדק, אבל יש משהו מאוד יפה בצדק פואטי. צדק פואטי יהיה כשמכבי, דווקא בעונה הנוכחית, דווקא כשהקבוצה הנכה והמוגבלת הזו הגיעה לגמר הפיינל פור כנגד כל הסיכויים, תפסיד דווקא כאן בבית את האליפות, ועוד לקבוצה קטנה וחסרת יומרות כמו חולוניה, שרצה על 90% לב שמלא באהבה אמיתית ונקייה לכדורסל.

 

זה, אגב, לא יזיז למכבי ברמה הפרקטית – היא תשתתף בשנה הבאה ביורוליג ממילא. אולי זה אפילו יעזור לה, כי המיעוט שראוי להשאיר אותו בקבוצה (מוריס, למשל) ידרוש פחות כסף בשנה הבאה. אבל הנזק התדמיתי, הכאב בליפול עם הפרצוף על הפרקט, ההוכחה הניצחת שבלי נשמה אי אפשר להגיע רחוק, הקלוז-אפ על הפנים של שימון ומוני – אלה יהיו שווים הכל. לעזאזל, אני אהיה מהראשונים לקפוץ למזרקה (שאין) בככר קוגל. התרומה של העניין הזה לכדורסל הישראלי בכל מקרה תהיה חסרת תקדים.

 

קמפבל ודיקסון חוגגים נצחון על מכבי. בעוד שבועיים בנוקיהו?!

 

מה הסיכויים שמכבי תפסיד את האליפות בפיינל פור הממשמש ובא?  קלושים, בוא נודה. מה גם שהקבוצות הישראליות ידועות בכישלונות שלהם במאני-טיים, במיוחד כשהשופטים מפחדים משימון ומסייעים באופן אקטיבי למכבי ברגעים הקשים. ובכל-זאת, ולו בשביל הסיכויים הקלושים האלה, חזרתי לצפות במשחקי הליגה הישראלית.

 

כל הפסד של מכבי, במיוחד לקבוצות קטנות, סימפטיות ומבוססות על ישראלים (שלא קוראים להם דרק או דיויד), ממלא אותי, אני מודה, שמחה. זו לא שמחה לאיד, זו שמחה בשביל השחקנים, האוהדים ובשביל הכדורסל הישראלי. האמונה ביכולת לנצח את מכבי, אובדן הפחד מהמכונה הדורסנית של שימון והפרצוף של שימון מזרחי לאורך כל העונה הישראלית הארוכה מדי הזו – כל אלה כבר היו שווים את הצפייה והמעקב. הפסד של מכבי בפיינל פור בנוקיהו בסוף מאי כבר יהיה מאורע מכונן של ממש בכדורסל הישראלי. מיקי דורסמן, לטיפולך.

כן,  נו, גם אני נשברתי, ואחרי שזנחתי לאנחות את "הישרדות" לפני כמה שבועות, כי באמת נשבר הזין ממה שעשו לפורמט המשובח פה בארץ ("סופר נני" פוגש את "משפחה חורגת", עם קמצוץ של "ארץ נהדרת"), הצטרפתי לאשתי לצפות בפרק ההדחה האחרון (yeah, right! אם אפשר למשוך את התוכנית הזו עוד שבוע, למה שלא נעשה את זה בעצם?!), וזאת עוד לפני שידעתי שחצי תוכנית תוקדש לקלוז-אפ על מרינה בביקיני האדום המנצח (והפעם מלפנים!).

התחת של מרינה. הסיבה היחידה לצפות בהישרדות.

מה אומר ומה אגיד…  בזיון לאינטילגנציה. אמנם מדינה שבה שר האוצר גנב, הנשיא אנס וראש הממשלה (לא) טוני סופרנו, ראוי לה שגם תוכנית נהדרת כמו "הישרדות" תיהפך לפיאסקו שכזה, אבל באמת שלא ציפיתי…

במסגרת ההתערבות הגסה עד כדי עלבון של ההפקה בתוכנית, וזאת כדי להעלות עוד קצת את הרייטינג, הפרק כולו נראה כמו חוברת קומיקס ממדרשם של סיגל ושוסטר: מצד אחד, הארכי-נבל דן, שאחרי שביסס את מעמדו כתחמן וחסר מעצורים נעץ את המסמר האחרון בגופה התמים של קוריצה והפך גם לרוצח. "פסיכופט", ממלמלת מרינה, נעמה בוכה (שוב) ורק נועם לא עושה חוכמות ומצטרף לחגיגה. רעב הבחור, והעוף בסיר ממש "דיקסי"…   מצד שני, האול-אראונד-גוד-גיי נועם, האיש שלא רק נראה כמו ישו אלא גם מתנהג כמוהו, האיש שוויתר על החסינות שלו כי "לא איכפת לו", לא מהמליון ולא מהכבוד. פחחחחח…  והבנות, כמו בנות, או בוכות או נראות טוב, ואם אפשר לבכות ולהראות טוב בו-זמנית מה טוב. התחת של מרינה, החזה של נעמה – יותר מזה הן לא מעניינות אף אחד. It’s a man’s, man’s world!

בסופו של דבר הפרק הזה קידם במעט מאוד את העלילה שמתחילה להיות יותר לעוסה מאופרת סבון בינונית. לפי מקורות יודעי דבר, ההפקה קיוותה לשכנע את מחזיקי הזכויות האמריקאים לבחור את הזוכה ב-SMS ולא על-ידי המושבעים (שהרי מי שברך את נינט, סעדו וגבסו יכול בהחלט לברך את נועם), אבל האמריקאים לא פראיירים. וכך מצא את עצמו גיא זו-ארץ חוזר לזו הארץ במסוק עם הצנצנת ובה תוצאות ההצבעה של המושבעים לגבי מי עלה לגמר רק כדי להיות נוכח בעוד הצבעה. אפילו "בית חולים כללי" מתקדמת יותר מהר.

כמו שכתב הפסיכופט המתורבת, בארצות נאורות ההצבעה של המושבעים מתרחשת מיד כשהשורדים האחרונים יורדים מהאי. לעומת זאת, בארצות שבהן ההפקה מפעילה מניפוליציות והרייטינג מסנוור ומסתיר את הצדק ו/או הספורט, השורדים מזמן כבר מהלכים בקרבנו (ואף נבחרים לנהל מועצות יוקרתיות), חופשיים להתמנגל עם המושבעים או אפילו להצטלם עמם ל"לאשה", והמושבעים עצמם יכולים לצפות ב-VOD בכל הפרקים ולגלות מי אמר מה למי ולמה. אם זה בכלל משנה.

אז בינתיים מושכים את הזמן עם התמונות הלא מעניינות מהאי (איך אף אחד לא הנציח את התחת של מרינה?!). ואחר-כך שוב סימפוזיון בהנחיית גיא הצנון. ונעמה מוחה דמעה. ויעל מוחה דמעה. ומרינה רק רצתה שההורים שלה יאהבו אותה. ויאדה יאדה יאדה. נו, תלכו כבר להצביע, ושגיא יחזור הביתה ליעל לפני שאני חוטף עליו את הג'ננה (אגב, מעניין איך יעל היתה נראית בביקיני האדום הזה…).

 
מרינה. כבר אמרתי שהתחת שלה זה הסיבה היחידה לצפות ב"הישרדות"?

 בסופו של דבר הפרק נגמר, והשאיר אותנו עם המון שאלות פתוחות… NOT. הרי ברור מי יעלה לגמר עם דן ונעמה וברור מי ינצח בגמר, וברור שכולנו, כסילים שכמותנו, נצפה בזה בהנאה.

בשבוע שעבר צפינו, אשתי ואני, ממש במקרה בפרק מתוך העונה השביעית של "הישרדות" האמריקאית. קשה שלא היה להבחין בהבדלים התהומיים בין ההישרדות האמיתית שלהם להישרדות-בכאילו שלנו. הארבעה שנותרו במשחק לא דמו כלל לחתיכים ומנותחות שנותרו אצלנו על האי. הארבעה שנותרו שם נראו רעבים, מוכים, אומללים ומלוכלים, ולא שזופים ומאושרים כמו אצלנו. ובכלל, בלי לצפות בכל העונה היה אפשר תוך שניות להתחבר לשורדים האמריקאים ולהתרגש מהמכתבים שקיבלו מהבית ומהרצון שלהם לסיים את התקופה על האי בנצחון.

במקרה של "הישרדות – האיים הקריביים" כל מה שמתחשק לי זה לנסות איזה פצצה חכמה על האי שבו הפארסה הזו מתרחשת (בתקווה שגיא זו-ארץ יימצא שם אותה שעה) ולסגור את הבאסטה.

בקיצור, להתראות בגמר.

ישבנו, חיליק פורצלינה ואני, ליד הבריכה בקיסריה, וצפינו במטוסים ובמסוקים בדרכם לחוף תל-אביב.

 

 

על מסך הטלוויזיה הרחב עד מאוד נמרח המצעד הצבאי, ושנינו לא הפסקנו לזמזם את השיר של חיליק.

 

פתאום הודיעו על התאונה. אני לא מופתע בכלל, אמר לי חיליק. אם אדם קופץ ממטוס באמצע יום מלא רוח, רק הצופים העומדים על חוף הים יכולים להרים אותו.

 

 

סוף הנפילה. צילום: רפי ברבירו, ynet.

 

לא עניתי לו. רק הצטרפתי לפזמון: "בסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות / כל כך זקופות, גופות יפות / האח הידד לבלונים ולגופות!"?

 

יום עצמאות 60 שמח, חיליק אמר לי. יום עצמאות 60 שמח, עניתי לו בחזרה.

אבא, הוא שאל,

כשאני אגדל

גם אני אלבש מדים

ואהיה חייל?

 

רציתי לומר לו שיש כל-כך הרבה דברים

להיות –

שחקן, גנן,

בנאי, ימאי,

ספורטאי אלוף, מציל שזוף,

אופה, רופא,

או סתם אדם שכזה.

 

ורציתי לספר לו שיש בעולם מקומות

שבהם חיילים רואים רק בתמונות

וילדים לא יודעים מה זה מדים

או רובה או כומתה

ואבא לא הולך אף פעם לצבא.

 

רציתי לומר לו הרבה דברים

והוא הביט בי ככה, כל-כך מתעניין

אבל

בסופו של דבר

רק עניתי לו

"כן".

 

 

יום הזכרון, 2008

ביום העצמאות ה-60 למדינה הגיע הזמן שנבחרי הציבור יסתתרו והשחיתויות ייחשפו באור השמש.

ביום העצמאות ה-60 הגיע הזמן שגניבה ושוחד ייעלמו מסדר היום הציבורי (לפחות).

ביום העצמאות ה-60 ראוי שראש ממשלה שחשוד (לכאורה, עלק) בכל כך הרבה שחיתויות יפנה את מקומו כבר ויילך הביתה.

ביום העצמאות ה-60 צריך שאזרחי ישראל יידעו את האמת, ולא רק את האמת על פי מקורות זרים.

ביום העצמאות ה-60 ראוי שאם יש חוק לגבי דגל ישראל, אז כל אזרחי ישראל (כולל בנקים ומגדלים) יקיימו אותו.

ביום העצמאות ה-60 הייתי רוצה שכשמדברים על האינטרס הציבורי מישהו יבין ש"הציבור" זה אני ולכן "האינטרס הציבורי" זה האינטרס שלי.

ביום העצמאות ה-60 הייתי אומר עוד המון דברים, אבל אני תחת צו איסור פרסום. איך אומרים, רזי? פי קשור וידיי כבולות.

אפשר אולי להטיל גם צו איסור פרסום על המדינה בכלל, לפחות עד שיתבררו כל הפרטים ונדע אם יש מקום להכריז על נבצרות, או לפחות עד שנהיה באמת "עם חופשי בארצנו"?!   עוד לא אבדה התקווה.

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

אף פעם לא שמתי לב כמה קרוב פסח ליום העצמאות, וכמה סמלית הדרך.

מפסח ליום השואה, מיום השואה ליום הזכרון, מיום הזכרון ליום העצמאות.

עבדים היינו, אחר בני חורין.

בני חורין בארץ לא להם, ויעבידונו במחנות כפייה ויענונו וישמידונו. ושארית הפליטה עלתה לארץ.

לארץ זבת חלב ודבש ודם בנים. את כל מלחמותיה נלחמנו, ויכולנו להן. אלפי ילדים שכלה הארץ, ולא תשקוט. גם לא אחרי ששים שנה.

ששים שנה של עצמאות.

בני חורין.

אף פעם לא שמתי לב כמה קרוב פסח ליום העצמאות, וכמה סמלית היא הדרך. 

 

מחג לחג

ממועד למועד

לא לוותר.

 

מזיכרון לזיכרון
בין הווה להווה
מהיום הראשון
ועד לרגע הזה

תחזיק מעמד
אל תשבר
עם כל נשימה
אל תוותר

מחג לחג
ממועד למועד
אל תוותר