ההפסד אתמול של מכבי ת"א לעירוני אשקלון (אני חוזר: מכבי ת"א הפסידה אתמול לעירוני אשקלון) מילא אותי שמחה. לא פחות ולא יותר. אינני שונא מכבי גדול, למרות שזה מאוד אופנתי בימים אלה, אבל קשה להישאר אוהד גדול של מכבי ת"א לאור התנהלותה לאורך השנים האחרונות.

 

מי שאוהב כדורסל באמת, ובמיוחד מי ששיחק פעם כדורסל, מבין שמכבי ת"א – בשם תאוות הכוח וה"מכביזם" ששנים רבות כולנו הערכנו והערצנו – הרסה את הכדורסל בישראל. היא אספה את השחקנים הכי טובים מכל הקבוצות הישראליות ואז ייבשה אותם על הספסל, היא רוקנה את הליגה הישראלית מתחרות ואז התמקדה לה בכל מיני ליגות אירופאיות, ובעיקר היא התנהלה במין אמביוולנטיות מרגיזה במיוחד, שבו בארץ היא טוענת לטובת הגלובליות ומרפדת את עצמה בכל מיני מתאזרחים ופסאודו ישראליים, עד כמעט ולא רואים שחקנים ישראליים באמת על הפרקט, וכשהיא נוסעת למשחקים ביורוליג היא מנסה לשווק את עצמה עדיין בתור "הקבוצה של המדינה", הקבוצה של ישראל, הקבוצה של הישראליים, הקבוצה של טל ברודי ו"אנחנו על המפה ונשארים על המפה".

 

משנה לשנה ראיתי את גדולי האוהדים (אלו שבינה בראשם לפחות) זונחים את שמעון מזרחי ומוני פנאט ועוברים לאהוד דווקא את מספר שניים, אלו שמנסות תמיד בכל הכוח ולא יכולות למכונה המשומנת

של שימון. הפועל ירושלים, גליל עליון, הפועל ת"א – כולן ניסו ולא הצליחו. אל תבינו אותי לא נכון – שמעון מזרחי הוא פאקינג ווינר, ולכן בשם הווינינג אין לו בעיה לחרב כל דבר שעומד בדרכו, כולל הכדורסל הישראלי כולו.

 

שימון ופנאט. צילום ארכיון: יוסי רוט ל-ynet.

 

אימפריות נופלות לאט, אבל בסוף הן נופלות. וכשהן נופלות ככל שהן גדולות יותר זה כואב יותר. השנה הגיעה הנפילה של מכבי, וימים יגידו כמה קשה היא תהיה.  התמונה המסתמנת בינתיים קשה ומכוערת:

ההסתמכות הטוטאלית על זרים, שלא תמיד הופכים למכביסטים שרופים (כמו שאראס או שארפ), ולעתים אף מתגלים כבני-זונות אנוכיים כמו ביינום.

ההשבתה של הישראלים, שהתפוצצה בפנים עם אוסף של ישראלים טובים (שרון ששון, יניב גרין) שנטשו וישראלים איכותיים שהפכו לפחדנים שלא תורמים כלום שנשארו (הלפרין, אליהו).

ההתעללות וחוסר הסבלנות (סובלנות) כלפי קטש, שגרמה לסמל הכי גדול של מכבי בשנים האחרונות (אם כי יש לזכור שהוא גם אחד הסמלים הראשונים שהעז לחצות את הקווים ולנעוץ סכין חד בגב של מכבי באותו פיינל פור מפורסם של סלוניקי 99'), לעזוב את המועדון עם בטן מלאה ולחזור עם הזנב בין הרגליים לגליל (רק כדי לחזור ולנצח את מכבי לפני שבוע כמו גדול).

ההתמקדות ביורוליג בלי לספור את הליגה הישראלית שהביאה את מכבי למקום בעייתי מאוד מבחינתה, המקום השני בלבד בליגה, כולל 4 הפסדים רצופים בליגה ו-9 הפסדים בסך-הכל השנה (שיא שלילי של כל הזמנים)

אפילו "עלית" (היום "שטראוס") הודיעה שהיא מסיימת את ההתקשרות עם מכבי והשאירה את פדרמן ושות' עם "אלקטרה".

 

בקיצור, היכן שלא מסתכלים, המכונה המכבית רקובה ומושחתת, מלאה בשחצנות וחסרת הערכה לסמלים ולכוכבים שלה. קבוצה כזו לא יכולה לשמור על הכוכבים שלה (שאראס, פארקר), לא יכולה לשמור על הסמל שלה, לא יכולה לשמור על האוהדים שלה.

 

אני, אישית, מאמין קטן מאוד בצדק, אבל יש משהו מאוד יפה בצדק פואטי. צדק פואטי יהיה כשמכבי, דווקא בעונה הנוכחית, דווקא כשהקבוצה הנכה והמוגבלת הזו הגיעה לגמר הפיינל פור כנגד כל הסיכויים, תפסיד דווקא כאן בבית את האליפות, ועוד לקבוצה קטנה וחסרת יומרות כמו חולוניה, שרצה על 90% לב שמלא באהבה אמיתית ונקייה לכדורסל.

 

זה, אגב, לא יזיז למכבי ברמה הפרקטית – היא תשתתף בשנה הבאה ביורוליג ממילא. אולי זה אפילו יעזור לה, כי המיעוט שראוי להשאיר אותו בקבוצה (מוריס, למשל) ידרוש פחות כסף בשנה הבאה. אבל הנזק התדמיתי, הכאב בליפול עם הפרצוף על הפרקט, ההוכחה הניצחת שבלי נשמה אי אפשר להגיע רחוק, הקלוז-אפ על הפנים של שימון ומוני – אלה יהיו שווים הכל. לעזאזל, אני אהיה מהראשונים לקפוץ למזרקה (שאין) בככר קוגל. התרומה של העניין הזה לכדורסל הישראלי בכל מקרה תהיה חסרת תקדים.

 

קמפבל ודיקסון חוגגים נצחון על מכבי. בעוד שבועיים בנוקיהו?!

 

מה הסיכויים שמכבי תפסיד את האליפות בפיינל פור הממשמש ובא?  קלושים, בוא נודה. מה גם שהקבוצות הישראליות ידועות בכישלונות שלהם במאני-טיים, במיוחד כשהשופטים מפחדים משימון ומסייעים באופן אקטיבי למכבי ברגעים הקשים. ובכל-זאת, ולו בשביל הסיכויים הקלושים האלה, חזרתי לצפות במשחקי הליגה הישראלית.

 

כל הפסד של מכבי, במיוחד לקבוצות קטנות, סימפטיות ומבוססות על ישראלים (שלא קוראים להם דרק או דיויד), ממלא אותי, אני מודה, שמחה. זו לא שמחה לאיד, זו שמחה בשביל השחקנים, האוהדים ובשביל הכדורסל הישראלי. האמונה ביכולת לנצח את מכבי, אובדן הפחד מהמכונה הדורסנית של שימון והפרצוף של שימון מזרחי לאורך כל העונה הישראלית הארוכה מדי הזו – כל אלה כבר היו שווים את הצפייה והמעקב. הפסד של מכבי בפיינל פור בנוקיהו בסוף מאי כבר יהיה מאורע מכונן של ממש בכדורסל הישראלי. מיקי דורסמן, לטיפולך.

כן,  נו, גם אני נשברתי, ואחרי שזנחתי לאנחות את "הישרדות" לפני כמה שבועות, כי באמת נשבר הזין ממה שעשו לפורמט המשובח פה בארץ ("סופר נני" פוגש את "משפחה חורגת", עם קמצוץ של "ארץ נהדרת"), הצטרפתי לאשתי לצפות בפרק ההדחה האחרון (yeah, right! אם אפשר למשוך את התוכנית הזו עוד שבוע, למה שלא נעשה את זה בעצם?!), וזאת עוד לפני שידעתי שחצי תוכנית תוקדש לקלוז-אפ על מרינה בביקיני האדום המנצח (והפעם מלפנים!).

התחת של מרינה. הסיבה היחידה לצפות בהישרדות.

מה אומר ומה אגיד…  בזיון לאינטילגנציה. אמנם מדינה שבה שר האוצר גנב, הנשיא אנס וראש הממשלה (לא) טוני סופרנו, ראוי לה שגם תוכנית נהדרת כמו "הישרדות" תיהפך לפיאסקו שכזה, אבל באמת שלא ציפיתי…

במסגרת ההתערבות הגסה עד כדי עלבון של ההפקה בתוכנית, וזאת כדי להעלות עוד קצת את הרייטינג, הפרק כולו נראה כמו חוברת קומיקס ממדרשם של סיגל ושוסטר: מצד אחד, הארכי-נבל דן, שאחרי שביסס את מעמדו כתחמן וחסר מעצורים נעץ את המסמר האחרון בגופה התמים של קוריצה והפך גם לרוצח. "פסיכופט", ממלמלת מרינה, נעמה בוכה (שוב) ורק נועם לא עושה חוכמות ומצטרף לחגיגה. רעב הבחור, והעוף בסיר ממש "דיקסי"…   מצד שני, האול-אראונד-גוד-גיי נועם, האיש שלא רק נראה כמו ישו אלא גם מתנהג כמוהו, האיש שוויתר על החסינות שלו כי "לא איכפת לו", לא מהמליון ולא מהכבוד. פחחחחח…  והבנות, כמו בנות, או בוכות או נראות טוב, ואם אפשר לבכות ולהראות טוב בו-זמנית מה טוב. התחת של מרינה, החזה של נעמה – יותר מזה הן לא מעניינות אף אחד. It’s a man’s, man’s world!

בסופו של דבר הפרק הזה קידם במעט מאוד את העלילה שמתחילה להיות יותר לעוסה מאופרת סבון בינונית. לפי מקורות יודעי דבר, ההפקה קיוותה לשכנע את מחזיקי הזכויות האמריקאים לבחור את הזוכה ב-SMS ולא על-ידי המושבעים (שהרי מי שברך את נינט, סעדו וגבסו יכול בהחלט לברך את נועם), אבל האמריקאים לא פראיירים. וכך מצא את עצמו גיא זו-ארץ חוזר לזו הארץ במסוק עם הצנצנת ובה תוצאות ההצבעה של המושבעים לגבי מי עלה לגמר רק כדי להיות נוכח בעוד הצבעה. אפילו "בית חולים כללי" מתקדמת יותר מהר.

כמו שכתב הפסיכופט המתורבת, בארצות נאורות ההצבעה של המושבעים מתרחשת מיד כשהשורדים האחרונים יורדים מהאי. לעומת זאת, בארצות שבהן ההפקה מפעילה מניפוליציות והרייטינג מסנוור ומסתיר את הצדק ו/או הספורט, השורדים מזמן כבר מהלכים בקרבנו (ואף נבחרים לנהל מועצות יוקרתיות), חופשיים להתמנגל עם המושבעים או אפילו להצטלם עמם ל"לאשה", והמושבעים עצמם יכולים לצפות ב-VOD בכל הפרקים ולגלות מי אמר מה למי ולמה. אם זה בכלל משנה.

אז בינתיים מושכים את הזמן עם התמונות הלא מעניינות מהאי (איך אף אחד לא הנציח את התחת של מרינה?!). ואחר-כך שוב סימפוזיון בהנחיית גיא הצנון. ונעמה מוחה דמעה. ויעל מוחה דמעה. ומרינה רק רצתה שההורים שלה יאהבו אותה. ויאדה יאדה יאדה. נו, תלכו כבר להצביע, ושגיא יחזור הביתה ליעל לפני שאני חוטף עליו את הג'ננה (אגב, מעניין איך יעל היתה נראית בביקיני האדום הזה…).

 
מרינה. כבר אמרתי שהתחת שלה זה הסיבה היחידה לצפות ב"הישרדות"?

 בסופו של דבר הפרק נגמר, והשאיר אותנו עם המון שאלות פתוחות… NOT. הרי ברור מי יעלה לגמר עם דן ונעמה וברור מי ינצח בגמר, וברור שכולנו, כסילים שכמותנו, נצפה בזה בהנאה.

בשבוע שעבר צפינו, אשתי ואני, ממש במקרה בפרק מתוך העונה השביעית של "הישרדות" האמריקאית. קשה שלא היה להבחין בהבדלים התהומיים בין ההישרדות האמיתית שלהם להישרדות-בכאילו שלנו. הארבעה שנותרו במשחק לא דמו כלל לחתיכים ומנותחות שנותרו אצלנו על האי. הארבעה שנותרו שם נראו רעבים, מוכים, אומללים ומלוכלים, ולא שזופים ומאושרים כמו אצלנו. ובכלל, בלי לצפות בכל העונה היה אפשר תוך שניות להתחבר לשורדים האמריקאים ולהתרגש מהמכתבים שקיבלו מהבית ומהרצון שלהם לסיים את התקופה על האי בנצחון.

במקרה של "הישרדות – האיים הקריביים" כל מה שמתחשק לי זה לנסות איזה פצצה חכמה על האי שבו הפארסה הזו מתרחשת (בתקווה שגיא זו-ארץ יימצא שם אותה שעה) ולסגור את הבאסטה.

בקיצור, להתראות בגמר.

ישבנו, חיליק פורצלינה ואני, ליד הבריכה בקיסריה, וצפינו במטוסים ובמסוקים בדרכם לחוף תל-אביב.

 

 

על מסך הטלוויזיה הרחב עד מאוד נמרח המצעד הצבאי, ושנינו לא הפסקנו לזמזם את השיר של חיליק.

 

פתאום הודיעו על התאונה. אני לא מופתע בכלל, אמר לי חיליק. אם אדם קופץ ממטוס באמצע יום מלא רוח, רק הצופים העומדים על חוף הים יכולים להרים אותו.

 

 

סוף הנפילה. צילום: רפי ברבירו, ynet.

 

לא עניתי לו. רק הצטרפתי לפזמון: "בסוף יש טנדר עם בלונים שמוביל את הגופות / כל כך זקופות, גופות יפות / האח הידד לבלונים ולגופות!"?

 

יום עצמאות 60 שמח, חיליק אמר לי. יום עצמאות 60 שמח, עניתי לו בחזרה.

אבא, הוא שאל,

כשאני אגדל

גם אני אלבש מדים

ואהיה חייל?

 

רציתי לומר לו שיש כל-כך הרבה דברים

להיות –

שחקן, גנן,

בנאי, ימאי,

ספורטאי אלוף, מציל שזוף,

אופה, רופא,

או סתם אדם שכזה.

 

ורציתי לספר לו שיש בעולם מקומות

שבהם חיילים רואים רק בתמונות

וילדים לא יודעים מה זה מדים

או רובה או כומתה

ואבא לא הולך אף פעם לצבא.

 

רציתי לומר לו הרבה דברים

והוא הביט בי ככה, כל-כך מתעניין

אבל

בסופו של דבר

רק עניתי לו

"כן".

 

 

יום הזכרון, 2008

ביום העצמאות ה-60 למדינה הגיע הזמן שנבחרי הציבור יסתתרו והשחיתויות ייחשפו באור השמש.

ביום העצמאות ה-60 הגיע הזמן שגניבה ושוחד ייעלמו מסדר היום הציבורי (לפחות).

ביום העצמאות ה-60 ראוי שראש ממשלה שחשוד (לכאורה, עלק) בכל כך הרבה שחיתויות יפנה את מקומו כבר ויילך הביתה.

ביום העצמאות ה-60 צריך שאזרחי ישראל יידעו את האמת, ולא רק את האמת על פי מקורות זרים.

ביום העצמאות ה-60 ראוי שאם יש חוק לגבי דגל ישראל, אז כל אזרחי ישראל (כולל בנקים ומגדלים) יקיימו אותו.

ביום העצמאות ה-60 הייתי רוצה שכשמדברים על האינטרס הציבורי מישהו יבין ש"הציבור" זה אני ולכן "האינטרס הציבורי" זה האינטרס שלי.

ביום העצמאות ה-60 הייתי אומר עוד המון דברים, אבל אני תחת צו איסור פרסום. איך אומרים, רזי? פי קשור וידיי כבולות.

אפשר אולי להטיל גם צו איסור פרסום על המדינה בכלל, לפחות עד שיתבררו כל הפרטים ונדע אם יש מקום להכריז על נבצרות, או לפחות עד שנהיה באמת "עם חופשי בארצנו"?!   עוד לא אבדה התקווה.

עוד לא אבדה תקוותנו

התקווה בת שנות אלפיים

להיות עם חופשי בארצנו

אף פעם לא שמתי לב כמה קרוב פסח ליום העצמאות, וכמה סמלית הדרך.

מפסח ליום השואה, מיום השואה ליום הזכרון, מיום הזכרון ליום העצמאות.

עבדים היינו, אחר בני חורין.

בני חורין בארץ לא להם, ויעבידונו במחנות כפייה ויענונו וישמידונו. ושארית הפליטה עלתה לארץ.

לארץ זבת חלב ודבש ודם בנים. את כל מלחמותיה נלחמנו, ויכולנו להן. אלפי ילדים שכלה הארץ, ולא תשקוט. גם לא אחרי ששים שנה.

ששים שנה של עצמאות.

בני חורין.

אף פעם לא שמתי לב כמה קרוב פסח ליום העצמאות, וכמה סמלית היא הדרך. 

 

מחג לחג

ממועד למועד

לא לוותר.

 

מזיכרון לזיכרון
בין הווה להווה
מהיום הראשון
ועד לרגע הזה

תחזיק מעמד
אל תשבר
עם כל נשימה
אל תוותר

מחג לחג
ממועד למועד
אל תוותר

קיבלתי במייל את הבקשה הבאה, והחלטתי לסייע בהפצתה.

אהבתי אותה כי היא חשובה, הומאנית, יפה ואפילו שובבה טכנולוגית.

אתם מוזמנים להצטרף.

 

לפני למעלה מ-21 שנה נפל רון ארד בשבי, ומאז לא ידוע מקום הימצאו.

מחר, 5 במאי, יחגוג רון יום הולדת 50.

זה הזמן להראות לכולם כמה הוא חסר.

ביום ההולדת של רון כולנו נפעיל את המסייע מחוץ למשרד של Outlook, אותו כלי המודיע לשולחי דואר על היעדרותנו, אך הפעם בכדי להזכיר לכולם שרון עדיין לא חזר הביתה:

 

באתר אפשר למצוא עוד פרטים על רון ארד והיוזמה הנוכחית, כמו גם הסבר אודות למסייע מחוץ למשרד.

 

ואם תהיה עייף
ואם בעצב תתעטף,
נשיר לך בשקט,
נשיר לך ברוך.
ונחכה ונלטף,
עד שתצטרף…

                        (כשתבוא / אהוד מנור)

כשקראתי, לפני כשבועיים, שאינציקלופדיה בריטניקה (כן, יש עדיין דבר כזה… ואפילו און-ליין), שחוגגת תיכף את חגיגות ה-250 להיווסדה, אבל מקבלת בראש מאנציקלופדיות חינמיות כמו וויקיפדיה (לפי Comscore, יחס התעבורה עומד על 184:1 לטובת וויקיפדיה, למשל), תאפשר לגולשים יוצרים – בלוגרים, כותבים ואחרים – להשתמש בגרסת האון-ליין של האינציקלופדיה חינם (במקור, מחיר החשבון 70$ לשנה. גרסת האוף-ליין, 32 כרכים, עולה 1400$), הייתי, כמובן, סקפטי.

לטענת בריטניקה, רישום קצר כאן, כולל לינק לבלוג או ליצירה הפרטית, יוביל אותי לחשבון חינמי, שיאפשר לי לא רק לברר לעצמי ערכים באינציקלופדיה אלא גם לתת לינקים מהבלוג לאינציקלופדיה לטובת קוראיי הנאמנים. נשמע יותר מדי טוב, ואפילו חדשתי בפרומושן לא הגון שיגרום למיליוני בלוגרים לגלוש לאתר של בריטניקה, לתת את הפרטים שלהם ולקבל מידע פרסומי מהאינציקלופדיה ותו לא,

אבל הפלא ופלא – בסוף השבוע נחת אצלי האי-מייל המיוחל, ובו בישר לי ג'יי.סי. מילר, בשם אינציקלופדיה בריטניקה, שכ"web publisher" זכיתי בחשבון חינמי לבריטניקה און-ליין לשנה. לטעמי, זהו מהלך נבון ומתקדם מצד האינציקלופדיה הוותיקה, מהלך שיכול להוסיף לה הרבה קרדיט וגם חשיפה בהמשך.

הקליקו על התמונה לצפות בה בגודל טבעי.

מעניין אם אתרים אחרים בתשלום, הסגורים היום למשתמשים, יעקבו אחרי בריטניקה ויפתחו את שעריהם לבלוגרים, כדי שיוכלו להפנות את קוראיהם אליהם: אתרי חדשות, כמו The Marker או גלובס, שהארכיונים שלהם הם בתשלום, ולפיכך אינני יכול ללנקק לרשימות או כתבות שהתפרסמו שם בעבר; אתרי תמונות, שאינן מאפשרים לי להשתמש בתמונות שלהם ללא תשלום, ולכן מוותרים עליי; אפילו אתרים של חברות תקליטים או סרטים, שיוכלו להפיץ את הכותרים החדשים שלהם באתרים "סגורים" לבלוגרים ומבקרים אחרים בלבד, כולל היכולת לתת לינק לשיר זה או אחר או סצנה כזו או אחרת.

מרגע שכל אלה, ואחרים, יפסיקו להיות גן סגור ויאפשרו שביל גישה, גם אם מנוטר ומוגבל, לתכנים שלהם, החשיפה שיקבלו מובטחת להיות גדולה בכמה סדרי גודל. אני, שמעולם לא שילמתי על תוכן ב-The Marker או גלובס, שמוותר על השימוש בתוכן בתשלום (במיוחד לאור ריבוי התוכן החינמי באינטרנט), שלא נחשף לתוכן של חברות תקליטים או סרטים באמצעים אחרים (לא שומע רדיו, לא רואה פרסומות), יהיה הראשון לברך על כך.

ועד אז, הידעתם שהיום, לפני שבעים וחמש שנה בדיוק, נולד "האיש שעובד הכי קשה בתעשיית הבידור", מר ג'יימס "סקס מאשין" בראון?!

Coast to Coast (להלן: קט"ק) זה משהו שמעלה תמיד חיוך אינפנטילי, כולל זליגת ריר מהפה, אצל כל אחד כמעט ובטח אצלי. בטח כשמדובר בריל דיל הכולל מכונית, חבר טוב, אספקה של מוסיקה, ודרך ארוכה ארוכה מקליפורניה לניו-יורק.

 

אבל סמכו על יקיר הבלוג, מור, שכאמור עזב את סן פרנסיסקו (אשר בקליפורניה) לטובת ניו-יורק הגדולה, שיהפוך עניין נפלא כמו קט"ק למשהו מופלא באמת מצד אחד וטכנופובי להחריד מצד שני. וכל זאת כשהוא משתמש בתירוץ משעשע (עניין פעוט כמו מזרון אהוב) כדי להמשיך במסעותיו המופלאים בעולם.

 

 

המצרכים הדרושים לקט"ק אליבא דמור:

 

– אחת משאית של Penske (aka צ'רלי)

צ'רלי, המשאית המדוברת. צילום: מור (CC).

 

– אחד חבר טוב, עם נטייה לטיולים בעולם

 

– אחד עמוד אינטרנט ובו תיעוד מפורט של המסע, כולל פליקר וטוויטר, המעדכן לא רק את מצבו ומיקומו של צ'רלי, אלא גם את המוסיקה המושמעת בקרבו (שהוקדשה כמובן לכל מדינה ומדינה אותה חצו).

 

כך, מצויידים בכל הטוב שיש לעולם להציע, יצאו השניים לדרכם, ואחרי שבועיים מפרכים בדרכים הגיעו הביתה בשלום. ברוכים הבאים.

 

צ'רלי, שי ומור. תמונת סיום. (CC)

 

 

כדי לחגוג את חזרתם/הגעתם הביתה החלטתי להקדיש להם כאן קט"ק מופלא נוסף בו נתקלתי לאחרונה, מבית היוצר של האחים גונדרי, מישל ואוליבר "טוויסט".

 

מדובר בקליפ לשיר Time Lapse של להקה צרפתית בשם Lacquer, ומדובר ב-4 דקות מדהימות, מרוכזות ומשעשעות, שצולמו מהמושב האחורי של הרכב הפתוח שלהם, הגומא את הדרכים המופלאות שמחברות בין לוס אנג'לס (שבקליפורניה) לניו יורק.

 

אז ברוכים הבאים הביתה, חבר'ה.

.

הביתה, שם המחשבות בורחות להן

הביתה, שם המוסיקה מתנגנת לה

הביתה, היכן שהאהבה מחכה

בשקט לך.*

 

 

 

* מתוך "Homeward Bound" של סימון וגרפונקל, השיר שאיתו חתמו מור ושי את מסעם ברחבי אמריקה.

"אפר ואבק" הוא אלבום שנדמה שכל הסופרלטיבים שנקשרו בו רחוקים מלהעיד על גדולתו. זו אולי היצירה החזקה ביותר שהוקלטה בשפה העברית, אלבום שעוסק בהתמודדות עם הנורא מכל, עם טראומה, והוא ללא ספק מהאלבומים המופלאים ביותר שקיימים במקומותינו.

"אפר ואבק" החל משני שירים, "פרחים ברוח" שכתב יעקב גלעד ו"התחנה הקטנה טרבלינקה"  של ולדיסלב שלנגל (שתרגמה לעברית אמו של יעקב, הלנה בירנבאום). השירים הוקלטו עבור תוכנית בגלי צה"ל שערכה דלית עופר ונקראה "אחרי המלחמה". התוכנית הוקדשה ל"דור השני לשואה". בעקבות התוכנית, התלוותה הבמאית אורנה בן-דור ליהודה פוליקר ויעקב גלעד בזמן העבודה על האלבום, והתוצאה הונצחה בסרט תיעודי מרתק בשם "בגלל המלחמה ההיא", שעסק בהתמודדות של אלו שנולדו להורים ששרדו את השואה ושסחבו על גבם את הכאבים והטראומות שחוו שם.

"אפר ואבק" יצא לאור לפני עשרים שנה בדיוק. האלבום שינה במידה רבה את ההתעסקות של התרבות הישראלית עם השואה ועם טראומות לאומיות אחרות. עד לאלבום הזה, מרבית היצירה התעסקה בניצולים, בכאביהם ובדרך שבה שרדו את השואה. הטראומות של בני הדור השני הוזנחו כליל. היום היסטוריונים מסכימים שהאלבום סלל את הדרך לסיפוריהם של בני הדור השני והשלישי.

עשרים שנה אחר-כך השירים נשמעים כאילו נכתבו היום. הטקסטים של יעקב גלעד חותכים בבשר החי, מעבירים בצורה מופלאה את הכאבים והתסכול, הקושי והאהבה. הלחנים של פוליקר, עדיין בעלי גוון יווני אבל עם המון רוק מתחתיהם, נשמעים רלוונטים ונהדרים גם ממרחק הזמן. כך כנראה נשמע אלבום מושלם באמת, אלבום שיחזיק לנצח.

אפר ואבק

כשהלנה בירנבאום, אמו של יעקב גלעד, החליטה לנסוע בחזרה לפולין, שם איבדה את משפחתה כמו גם מיליוני יהודים אחרים, יעקב גלעד לא התווכח. במקום זה הוא כתב לה שיר. "שם היתה ואינה", הוא כתב לה, "ילדותך, אישה קטנה. אנשים שאיש לא מכיר, אין אפילו בית שיזכיר. ואם את נוסעת, לאן את נוסעת? הנצח הוא רק אפר ואבק. לאן את נוסעת?  לאן את נוסעת?  שנים וכלום עוד לא נמחק".

ושום דבר לא נמחק. לא הכאב, לא הקשיים. ובכל-זאת אנשים יצאו ועוד יוצאים למסע נואש, אל הצריף אל המגרש. במסילת העיר הישנה איש לא מחכה בתחנה, איש לא שם כדי להמתיק לילות או להקשיב לבכי. יש רק אפר ואבק, והרים של זכרונות שעוד מעט כבר לא יהיה מי שייזכר בהם.

חלון לים התיכון

סבא שלי השאיר משפחה אחריו כשברח מזוועות השואה. משפחה אמיתית, אשה וילד. זה משהו שלא מספרים עליו לנכד, משהו שקשה לקלוט גם כשאתה מבוגר.

"חלון לים התיכון", עם הלחן האוריינטלי שלו, הוא שיר געגועים, כיסופים כמעט, ליקירים שנשארו מאחור. יקירים שנשארו בחיים, יקירים שלא נדע אף-פעם איך סיימו את חייהם. אבל תמיד היה סיכוי, אחד למיליון, שאיזה אושר יתגנב אל החלון. ותמיד היה יותר קל לחשוב שיום אחד על המיטה המתקפלת איש, אשה וילד יוכלו לישון יחד.

עוד הפצע פתוח
לו רק היית איתי עכשיו
הייתי ודאי מספר לך
את מה שלא יגיד מכתב.

כאן אם תרצי יש לך בית
ואותי יהיה לך המון
צחוק ילדים בין הערביים
מול חלון משקיף לים התיכון.

כשתגדל

בכל פעם שאני תופס את עצמי אומר לילד שלי "חכה שתגדל" אני חושב על השיר המצמרר הזה. גם לי אמרו "חכה שתגדל", לרבים אמרו את המשפט הזה. אבל יש כאלה שלא זכו לגדול. יש כאלה שלא זכו לראות את ילדיהם גדלים.

אתה אומר לילד שלך "חכה שתגדל", ומקווה שתזכה לראות אותו גדל ושהוא יזכה לגדול. אתה רוצה שיאכל טוב, לא כמוך שהיית צריך להעביר ימים שלמים בצום. אתה רוצה שיגדל ויגשים את כל חלומותיו – יהיה גנרל, אסטרונאוט, אפילו סתם כמו כולם – כי חלומות, ויש אנשים שלא יבינו זאת, הם פריווילגיה, לוקסוס. ילדים גדלים והופכים למבוגרים – זאת כמעט אקסיומה בעולם שלנו. אבל בתקופה אחרת הילדות נגדעה, החלומות התנפצו, היה יותר טוב לא לדעת, לא לשאול.

החלומות של האישה הגדולה והאיש במשקפיים, שרצו רק שתגדל ותצליח, ימשיכו לרדוף אותך "עד הסוף, עד עפר". אתה, גוזל שנפל, מבין היום שלגדול זה לא בהכרח להיות יותר מאושר. שאפשר לחכות, להתרפק עוד על מנעמי הילדות, לשקוע עוד קצת בחלומות. 

שיר אחרי הגשם

אחרי הגשם, אחרי הסערה, אחרי המלחמה. אתה חוזר אל הבית שעזבת, אל הכפר הקטן, אל בתי האבן. אתה רואה בשנית את המספרה של אבא, את בתי הקפה המפורסמים, את התחנה שזכרת.

אתה שר לעצמך שיר, שיר ישן שאמא לימדה אותך. לא שרת את השיר הזה שנים, שנים שלא היית חופשי לשיר אותו. אבל עכשיו אתה חופשי, חופשי ללכת הביתה, חופשי לחזור לכאן. חזרת כמצנח, גם אתה עדיין בורח. בורח מאנשים רעים, משנאה, מלב של אבן.

אתה בורח מהשיירה, אתה בוכה כל הדרך חזרה, ורק יכול לחשוב על השיר, שיר אחרי הגשם, שיר אחרי הסערה.

פרחים ברוח

"אצלנו בבית", יגיד לך כמעט כל בן דור שני לשואה, "לא דיברו על השואה". כל-כך הרבה אבד שם, כל-כך הרבה אבד משם בגלל שלא דיברו על השואה.

כשהלנה בירנבאום כותבת על השואה ב"פרחים ברוח" היא כותבת בחידות, במשלים, באסוציאציות ומטאפורות. ארבעים שנה אחרי והיא אינה יכולה להתמודד עם הכאבים בצורה ישירה.

"תמונות שרק בזכרוני עוד / כמו פרחים ברוח / תמונות שרק בזכרוני / פזורות ברוח לכל עבר / זרועות, זרועות", היא כותבת. והזרועות שלה מחבקות, מלטפות, ומביאות איתן דמעות, כמו פרחים ברוח.

 

 

התחנה הקטנה טרבלינקה

הטקסט הבלתי-רגיל של "התחנה הקטנה טרבלינקה" נכתב על-ידי המשורר ולדיסלב שלנגל. שלנגל, משורר ופזמונאי יהודי כתב בפולנית, ורבים משיריו חוברו בגטו וורשה בחודשים האחרונים לקיומו ומתארים את המצוקה והקושי.

את "התחנה הקטנה טרבלינקה" כתב ביחס לצפוי ליהודי הגטו במחנה ההשמדה טרבלינקה, יהודה פוליקר לא שר את השיר. הוא מדקלם אותו. כי שיר כזה לא ניתן לשיר. שיר כזה צריך פשוט לומר, כל אחד לעצמו, וכולנו ביחד.

בקו שבין טלושץ' לוורשה

מתחנת הרכבת וורשאו אוסט

יוצאים ברכבת ונוסעים ישר

הנסיעה נמשכת לפעמים

חמש שעות ועוד ארבעים וחמש דקות

ולפעמים נמשכת אותה נסיעה

חיים שלמים עד מותך…

ואין אפילו קופה

וגם איש המטענים איננו

ובעבור מליון לא תקבל כרטיס חזור…

 

ילל / רדיו רמאללה

"רדיו רמאללה" שייך לרצף שירים שאינם קשורים בצורה ישירה לשואה, אבל בהחלט ממשיכים את הקו החושפני-אישי של גלעד ופוליקר. די להאזין לזעקה של יהודה ב"ילל" האינסטרומנטלי, כדי להבין את הכאב והקושי שהשירים עוזרים לפרוק. הזעקה הזו מתקשרת לי לביצוע המחודש של ברי סחרוף ופוליקר עצמו ל"רדיו רמאללה", שהוקלט עבור "עבודה עברית 2". דווקא הגיטרות המכסחות בביצוע החדש מדגישות את מסר של השיר הזה, של האלבום – לרקוד ולבכות, לדפוק את הראש ולפרוק את הכאב.

"רדיו רמאללה" היתה תחנת רדיו ירדנית, ששידרה מוזיקה "עכשווית" בשנות השישים, בתקופה שבה הרדיו הישראלי שחה במים הרדודים של שירי להקות צבאיות ושירי "מטעם", בניסיון נואש ואווילי לחסום את התרבות המערבית מלהשחית את לב הנוער בציון. הוא הפסיק את שידוריו, באופן כה סמלי, במלחמת ששת הימים, מלחמה ששינתה את פני המדינה, ושהייתה לרבים טראומה כואבת, גם אם הסתיימה בצורה הירואית.

תחושת הבדידות בשיר ("פתאום אני כאן בלי אף חבר, חדר לבן עליי סוגר, חושך הלילה"), הבלבול בכל הקשור לאמונה ("אלוהים גדול, הוא בטח לצידנו"), ההתרפקות על העבר ("יום יבוא ניפגש, ניזכר, נתרגש איך היה ב-65'") – כולם נשמעים מוכרים, מוכרים מדי אחרי השירים מ"שם". המלחמות של היום הן המשך של המלחמות דאז, אז כמו היום העולם שלנו אפל ומלא בתופת, ונחמה ניתן למצוא אולי רק בשירים.

האהבה הורגת / מכאן ועד בכלל

ברשימת הטראומות שאינן קשורות לשואה ומלחמה, האהבה מככבת. "אהבה ראשונה היא תמיד אחרונה", כתב יעקב גלעד ב"האהבה הורגת". משפט סתום, משפט מופלא. רק מי ששברו לו פעם את הלב יבין זאת. הצלקות מחלימות, אבל משהו כבר לא יחזור לקדמותו. ו"תגיד לה אם היא דואגת / שהאהבה אותי הורגת".

"האהבה הורגת" ו"מכאן ועד בכלל" הם משירי האהבה-שנאה החריפים, הקשים, המצמררים שנכתבו במוסיקה הישראלית. הם מפרטים לפרטי פרטים את העלילה, את הרגשות, את הטראומה. "שנים, קילומטרים, אוקיינוס גדול / מכים בי כאילו עזבתם אתמול", כותב מי שנשאר מאחור, נבגד, לבד. "לקחת מכל הבא ליד / עכשיו תלכי לישון לבד… כמוך יש אלף בחינם" שר פוליקר מלים ששורפות, שנושכות, שקוברות.

"אף פעם לא היית שלי / אף פעם לא אהיה שלך / היי שלום מכאן ועד בכלל" הן שורות אחרי הטראומה, שורות של השלמה. גם "ועכשיו אני כאן לבדי במיטה / המראה ממולי לועגת / האהבה הורגת". ההשלמה נובעת ממציאות שאי אפשר לשנות, מעבר שהדרך היחידה להתמודד איתו היא לקבל אותו. "הכל צודק באהבה / אפילו הגניבה / האוהבים חפים מפשע". "אולי זה מהלך שמימי / אולי רק דחף פתאומי / זה בטח לא רק אצבע הגורל".

יש שיגידו שטראומות מאהבה ראשונה, מבגידה, מקומן לא מתאים לצד שירי השואה והאובדן. אבל מנקודת מבטו של בן הדור השני, מי שהשואה בשבילו היא אוסף של כאבים וצלקות שלא יבין, ואילו האהבה בשבילו היא כאבים וצלקות טריים, כל הטראומות האלה מתחברות זו לזו, כמו שרשרת ארוכה של כאב.

קול מארץ הרוח

האשה שמסתובבת ברחובות עם עגלה מלאה בשטויות שאספה ברחוב היא הילדה שאיבדה בית, ואבא ואמא, ואח ואחות.

בעיניה עוד נותרה התמונה של משפחתה הקטנה, בית, ילדה עם קוקיות. על פניה נתן לראות את הצלקות, הסימנים, הקעקועים שצרבו בה השנים.

היא הייתה יפה. היום היופי הזה מסתתר מתחת לקמטים וזכרונות, מכות ובלבול. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

הם חוזרים אליה, הקולות משם, מארץ הרוח. לפעמים אלו שירים, שירי ערש ששרה לה אמא. לפעמים אלו הצעקות של החיילים שמחפשים אחרי ילדים שמתחבאים בבתים, בחצרות.

היא הייתה תמימה. היום התמימות הזו כלואה מתחת לשריטות, לדאגות. היא הולכת ונטרפת. אני מביט בה, ושותק.

בגלל

את יהודה פוליקר ויעקב גלעד לא צריך לשאול למה הוציאו את "אפר ואבק". אם משהו נותר לא ברור, אחרי כל המלים האלה והסרט ההוא, הם עונים לכל השאלות הקשות ב"בגלל".  הם מספרים על העלייה והנפילה, על הפחדים והאכזבות, האהבה שסופה להיגמר, הילדות והבדידות. הטראומות זולגות מהמילים של גלעד, הכאבים נשמעים בקול של יהודה. "גם אנחנו קורבנות", הם אומרים, ומסכמים: "בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר, בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד, בגלל זה".

עשרים שנה אחרי, ששים שנה אחרי, בגלל זה "אפר ואבק" תמיד יהיה כאן, תמיד יגרום לי ללכת לאיבוד שוב, בחיפוש אחרי העבר האבוד.

בגלל שאחרי המלחמה ההיא
נולדתי אני
בגלל שאחרי המלחמה
נולדת אתה
בגלל ששנינו הולכים לאיבוד
בחיפוש אחרי העבר האבוד
בגלל ההליכה מן הסוף להתחלה
בגלל העלייה התלולה
בגלל הנפילה
(איזו נפילה גדולה)
בגלל פחד העזיבה
בגלל שאין עוד תקווה
בגלל שאהבה סופה להיגמר
בגלל שאת האמת הפשוטה קשה לשקר
בגלל שהכוונה הייתה למשהו אחר
אני לא יכול להישאר.
בגלל שקשה לי לוותר על שרידי הילדות
בגלל שקשה להפר את חוקי הבדידות
בגלל שכל חדר שינה נראה כמו חדר המתנה
בגלל שכל בית נראה כמו תחנה אחרונה
בגלל המזוודה המוכנה לתזוזה
בגלל זכר הפרידה החפוזה
בגלל שתמיד צריך לרוץ
בגלל שזה אף פעם לא כאן
זה תמיד בחוץ.
בגלל הנשיקה המרוחקת של אמא
בגלל האצבע המאיימת של אבא
בגלל שהיית הכבשה השחורה
והם היו ההורים
בגלל הדלתות הנעולות
והקולות בחדרים
בגלל האלכוהול בגלל הסמים
בגלל חלומות שאינם מתגשמים
בגלל שבדמיוני עשיתי את זה הרבה יותר טוב
בגלל שזה כל כך טוב שזה עושה לי רע
בגלל השקר הנורא והאמת המרה
בגלל המלחמה בתלות האיומה
בגלל המלחמה ברגש האשמה
בגלל המלחמה בגלל המלחמה
בגלל שאסור לשכוח ואין לאן לברוח
בגלל הזיכרונות, בגלל הזיכרונות
גם אנחנו קורבנות
בגלל שאף פעם לא היה מקום להסתתר
בגלל שאף פעם לא היה מקום אחר
בגלל הצללים בגלל החשכה
בגלל כח המשיכה
בגלל החולשה בגלל הבושה
בגלל הפחד בעיניים והעמדת הפנים
בגלל הבנות
בגלל הבנים.
בגלל שכל חייך תחפש אהבה
של איזו אמא טובה
בגלל שכל חייך תחפש
איזה אבא לפייס
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שהחיפוש אף פעם לא נגמר
בגלל שככה זה היה ויהיה תמיד
בגלל זה

(אפר ואבק, יהודה פוליקר, CBS, 1988)

 

 קרדיטים לתמונות: vm_ramos, broterham, Jean-François Chénier,wolfsul, RebelBlueAngel.