(ניסיתי להתחמק, רציתי פשוט לדלג הלאה, אבל בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ אנשים טובים משכו אותי בחזרה פנימה. הבטחתי ולכן אקיים – להלן התייחסותי ל"עבודה עברית 2". לא ממש ביקורת, ובכל-זאת. קחו את זה או עזבו את זה. לשיקולכם…)
לפני עשר שנים בדיוק, לכבוד יום העצמאות החמישים של המדינה, הגה מיכה שטרית פרויקט שאפתני – בשיתוף כל חברות התקליטים הגדולות, מיטב העורכים המוסיקליים, אנשי תקשורת מובילים ומומחים למוסיקה עברית, נבחרו חמישים (ואחת) שירים, מכל הסגנונות והסוגים, וניתנו לאמנים שונים שיבצעו חידושים לשירים האלה. התוצאה, סט מדהים של ארבעה דיסקים, הייתה מרשימה, מעניינת וחדשנית: זה לצד זה ניצבו אריק לביא המחדש את טיפקס ("עננה") וטיפקס שעושים גשש ("שיר בהזדמנות"), איגי וקסמן עושה סנדרסון ("מילים יפות") וסנדרסון עושה מאור כהן וה"זקנים" ("שישי שבת").
הפרויקט הזה היה תמים ויפה, ממש כמו שהיינו אז, עשר שנים לאחור – אנחנו, המוסיקה הישראלית, המדינה. האלבום זכה להצלחה רבה, הכיל ביצועים מצוינים רבים ("עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף, "לא אני" של ארקדי דוכין, "זמר שלוש התשובות" של זהבה בן ועוד ועוד) ומכר עד היום למעלה מ-200 אלף עותקים.
עשר שנים אחרי, "עבודה עברית 2" מנסה להמשיך את דרכו של הפרויקט ההוא. בסימן הזמנים, מדובר בפרויקט מתוקשר, ממוסחר, עם חסות מחברה סלולרית, פרסומת חביבה ויקרה בטלוויזיה ושישים שירים (לרגל שישים שנה למדינה) שניתנים לשמיעה באינטרנט ונטחנים ברדיו ללא הפסקה.
2008 – אחרי "כוכב נולד", אחרי שכל אחד שמחזיק מעצמו משהו עשה קאבר למישהו, אחרי שקאבר הפך להיות כרטיס ביקור ופריט חובה בדיסקוגרפיה, אחרי סינרגיה ונינט ו"הדרכים הידועות" – ונדמה כי נקעה נפשו של העם (או לפחות שלי) מקאברים. הזילות במעמדו של הקאבר גרמה אפילו לי, חובב קאברים ידוע בעיקרון, להפסיק להתעניין. כי פעם קאבר היה אקט של הערכה, של קשר בין שני אמנים, בין אמן ליצירה שהוא אוהב. והיום מדובר רק בדרך להתחנף לקברניטים של גלגל"צ או להתקבל לנבחרת של צביקה הדר.
אבל פרויקט גרנדיוזי ופופולרי כ"עבודה עברית 2" לא יכול לעבור בלי התייחסות שלי כנראה, ולכן התיישבתי ללא יותר מדי מוטיבציה והקשבתי. בסופו של דבר, את מבחן התוצאה האלבום צולח חלקית: מצד אחד, הכמות באה על חשבון איכות – כ-11 שירים טובים באמת מתוך 60. מצד שני, כמות השירים הגרועים ממש זעומה יחסית (ספרתי שישה בסך-הכל). מצד אחד, יש לא מעט שירים משעשעים. מצד שני, יש לא מעט שירים שמשעממים את התחת. מצד אחד, דיסק 1 ו-4 הם דיסקים טובים למדי. מצד שני, דיסק 2 ו-3 ניתנים לדילוג גורף.
ברוח הפסח ר' שגיא נאור נותן בהם סימנים (לנוחיותכם):
משובחים – אלה ביצועים טובים באמת, המסתתרים בעיקר כאמור בדיסקים 1 ו-4. ביצועים כמו זה של אברהם טל, אחד מהמוכשרים שב"שוטי הנבואה", המבצע בצורה נפלאה את "אדם צובר זכרונות" של דורית ראובני, יעל דקלבאום שטוענת את "פמלה" של בועז שרעבי – שיר נפלא שלא זכה, לטעמי, למעמד ראוי כנכס צאן ברזל – באנרגיות חדשות וקרולינה שנותנת שיר עתיק כמו "יום בו יקום" של צילה דגן מהקסם המקסים שלה. גם "התקווה 6" שעושים גרסת רגאיי קופצנית ל"אני אשיר לך שיר" ומעלים געגועים לאריק לביא, ג'נגו (טוב, נו, עמיר רוסיאנו) שעושה גרסה אלקטרונית מינימליסטית ל"בוקר של כיף" של תיסלם ושלומי סרנגה, שמוכיח למה במגזרים שונים הוא נחשב "המלך" כשהוא מגיש ביצוע יווני-משהו אך מעביר צמרמורת ל"האמנם (את תלכי בשדה)" עושים הרבה כבוד למגזר. לכך ניתן להוסיף את עופר מאירי, שעוזב את השבלונות ונותן גרסת ניו-וייב פוסט-פאנק "כבדה" (אפילו יותר מהמקור) ל"כל האמת" של הקליק, יסמין לוי ושלמה בר שמפליאים להגיש את "צור משלו אכלנו", פיוט נדיר ביופיו שמזמן היה צריך לעשות לו גרסה מודרנית (אבל לא ציפיתם מהם למשהו אחר), אפרת בן צור שלוקחת, בעזרת החבר'ה המוכשרים של "רוקפור," את "שני תפוחים" של צביקה פיק למחוזות מתוקים-מתוקים פסיכדליים וילדותיים שנדמה שמתאימים לשיר כמו כפפה של קטיפה ליד ואסף ארליך שגורם לי לרעידות בכל הגוף עם "כשצלצלת רעד קולך" של נורית גלרון עם ביצוע מדויק ומרגש. ואפשר אפילו להוסיף את פוליקר שעושה… ובכן, פוליקר בשיתוף וברי סחרוף ומכסח את הצורה של "רדיו רמאללה".
משעשעים – אלה ביצועים שמעלים חיוך על השפתיים, סטייה כזו של מבצעי וחובבי הז'אנר. כשזה טוב, זה יופי. כשזה רע, זה ממש נורא. כך יהודית רביץ שמעיפה את "ציפור מדבר" של אתניקס למחוזות רחפניים במיוחד, נעם רותם שעושה חיקוי של יובל בנאי ב"מכת שמש", שרונה נסטוביץ' שמכסחת את "היא לא תשוב" של אתניקס, לוס כפרוס שעושים את "נכון להיום" ההמנוני של זוהר ארגוב (נשמע מצחיק? זה הרבה יותר מצחיק בפועל) ו-DISIAC שהופכים את "ריקי" האלמותי של זקני צפת לטרק קורע מצחוק. סוטים עד כדי מאסר הם שרונה פיק שמשחזרת קצת יותר מדי את מה שעשתה עם אחותה ל"תמיד עולה המנגינה" (עבור מ.ק. 22), ש"חולצה כחולה" שלה משעשע בצורה גרוטסקית משהו, יוסלס אי.די שצולבים את הפיראט של השלושרים בגרסה כסחנית של "לו הייתי פיראט", ונתנאלה עם "באביב" של מיכה שטרית שלא החלטתי אם הוא זוועת עולם או פשוט קטע שהיא מריצה עלינו, ולכן אני אתן לה קרדיט ואניח שעודף הרצינות שלה הוא איזה קטע שמצחיק אותה, ואשים אותה בקטגורית ה"משעשעים".
משעממים ת'תחת – אלה ביצועים שאפשר היה לוותר עליהם בכלל, אבל אם כבר נגזר עלינו לקבלם על גבי דיסק חובה עלינו לדלג עליהם פן נירדם ונפסיד שירים אחרים, טובים יותר. כך במקרה של רמי קלינשטיין שמגיש הגרסה וונילית של "הכעס" (רוקפור) במין חיקוי לא ברור של ברוס ספרינגסטין על ריטלין, איה כורם שמבצעת את "ערב ב' כסלו" של ערן צור כאילו היה "צהרי ג' תמוז" ויום ששונה הוא שנה של אסונות לכולנו, פבלו רוזנברג שנותן ביצוע המתאים לערב יום העצמאות בבמה הקטנה בגבעתיים ל"אתם זוכרים את השירים" של חנן יובל, שלומי שבת וקרן אן עם הגרסאות המשמימות שלהם, עידן יניב שמשאיר המון מקום לפהק איתו בביצוע ישנוני ל"תשאירי לי מקום לחבק אותך" של אבטיפוס, פיטר רוט שנותן עוד חיקוי לאריק אינשטיין ב"מישהו שומע אותי" של איפה הילד וגורם לזה להישמע כמו שיר של שם-טוב לוי על כדורי שינה, תיסלם ששרים את "אני לבד בסתיו", מין מחרוזת מוזרה ו(לא) משעשעת שמנסה לחבר בין הקליק, אריק לביא וברי סחרוף, ובה יזהר אשדות והחבר'ה נשמעים כל-כך לא רלוונטים שבא לבכות, מירי מציקה שמבצעת את "ככה זה (לאהוב אותך" ומצליחה להפוך המנון היסטרי לשיר ערש אזוטרי ואביב גפן ובת-החסות אלכס שמשעממים את התחת ב"איך לאהוב אותך" (קאברים באנגלית לשירים של אביב כבר נשמעים טוב יותר).
פשעים נגד התרבות הישראלית – כאן אין מקום לבלבול או התייפייפות. מדובר בביצועים שניתן לשקול בגינם הגלייה לקפריסין או שישים מלקות. מה שעושה דנה ברגר ל"שובי לביתך", עם מסע אלקטרוני לא מחוייב במציאות, למשל. הניחי לשיר, דנה. תני לו לשוב לביתו של שם-טוב לוי ולנוח שם בשקט. או נינט טייב שמפגינה בדיוק מה לימדו אותה בבית-הספר של "כוכב נולד", ומנפקת גרסה משעממת, צעקנית, חסרת מעוף של "לא יכולתי לעשות כלום" הנפלא של וולך את וירצברג את גלבץ. ואבי קושניר. אבי קושניר?! ומוש בן ארי. כלומר, קיבלתי את "ואיך שלא", הבלגתי על "ילד מזדקן", התאפקתי עם "הדרכים הידועות"… אבל לטחון את "היא יושבה לחלון" במטחנת ה"יה יה יה" זה פשוט פשע, ששים שנה או לא ששים שנה. ו דני רובס, אמן שאני בדרך-כלל אוהב עד מאוד, אבל מוציא את כל הפאנץ' מ"איפה טעינו" של אושיק לוי, כאילו כל העוקץ של השיר משויף בפצירה של חגיגות הששים. וכמובן איתן מסורי שהורס, גורס, מחרב את "נוסעת בעקבות האהבה" האהוב של ורדינה כהן
בסך-הכל, כפי שהיטיב לנסח זאת בן שלו, "עבודה עברית 2" הוא אוסף לא רע בכלל, שיכול היה להשתבח מאוד עם עריכה נוקשה יותר וכמות שירים קטנה יותר. דגימות קטנות מה"קאוורת", פעם בכמה זמן, בהחלט יכולות לשדרג את הפלייליסט הפרטי, והרוח הכללית שנושבת מהפרוייקט היא בסך-הכל רוח טובה. בסופו של דבר, יש כאן לא מעט שירים מצויינים שיחזרו לחיינו כתוצאה מהקאברים שלהם, לא מעט ביצועים חדשים שיתווספו. לא מדובר בפרוייקט חשוב, אפילו לא בפריט חובה על המדף, אבל בעת הזו גם כמה שירים טובים באריזה אחת הם לא משהו שאפשר לזלזל בו.
(עבודה עברית 2 – מחווה לשישים שנות יצירה מקורית, התו השמיני, 2008)
שגיא נאור 