(הנה שוב מתנגנת לה) קונצרטינה פלשתינה

הנה זה מתחיל שוב. מורשת רבין בתחת שלי. הפקנו לקחים עלק. עוד לא מלאו שלוש עשרה שנים לרצח ההוא, והנה שוב קורא מישהו, ולא איזה תימהוני קיצוני כפי שיש כאלה שירצו שתאמינו, לרצוח את "בכירי הממשלה".


כפי שמסביר יוסי גורביץ', אריה סתיו הקפיד לערפל את דבריו כדי לא להסתבך עם מני מזוז. לפיכך הוא "רק" טען כי "אהוד אולמרט וציפי לבני, שמנהלים משא ומתן גלוי על מסירת ירושלים… חייבים לכאורה, על פי המשפט והגדרת חוק הבגידה, בעונש מוות". "עונש מוות". ככה התחיל גם מסע ההסתה ההוא, שהסתיים ברצח של ראש ממשלה. אחר-כך טענו המסיתים כי לא ידעו שהסתה יכולה להיגמר ברצח. ועכשיו?


אחרי הרצח ההוא היו רבים שטענו, כי פשוט לא ידענו, לא הבנו, לא שיערנו. טענו כי שנית רצח פוליטי בארץ ישראל לא יקרה. אבל השפה האלימה, השנאה היוקדת של אדם לחברו, המשיחיות והלאומניות – כל אלה ממשיכים לתדלק את המטורף הבא בתור, את המאמין הלאומי, הטרוריסט הלאומני, הרוצח החייכן שלומד תורה.


אביתר בנאי, שאחראי לתיאורים לעיל, כתב ב"בראשית" גם שהוא "לא מאמין שיבוא שלום כל עוד יש אלוהים כל ערב בטלוויזיה".  אחר-כך הוא חזר בתשובה. אין לי בעיה עם אלוהים, אבל כל עוד יש אנשים לא שפויים (מכל הדתות, אגב), שקוראים לרצח של אחרים, בשם האל, רק משום שאותם אחרים חושבים אחרת מהם, לא יהיה שלום פה. לא שלום בינינו לבין שכנינו, לא שלום בינינו לבין עצמנו. אנחנו נמשיך לרקוד לצלילי הקונצרטינה פלשתינה*, בארץ אהובה שכבר לא נכירנה.


הביטי שם –
אדם אוחז אקדח, הו אמא,
ולב אחד מפסיק לפעום פתאום, ראי נא,
ודף של שיר מוכתם בדם אדם, אלי נא,
איה הארץ הישנה של פלשתינה.
הלילה רד כמו קצב של גליוטינה,
ואיך נוכל עוד להמשיך, הגידי אמא,
כשאיש לאיש יניף חרבו תהא רוטינה,
בארץ אהובה שכבר לא נכירנה…


 


* "קונצרטינה פלשתינה", מלים של איתן גלס (על-פי קייטנו ולוסו).



 


עם הזמן הכל הופך קהה


גם החזק שבצבעים דוהה


ומה שהיה יצוק בברזל


מדמם חלודה, שכחה


 


אפילו מצבות משיש מתפרקות


כשמתרפקים על תמונות, זיכרונות


שגרה אחת מנצחת שגרה אחרת


עוד עונה, עוד שנה עוברת


 


ורק משהו בלב לא שוכח


בשקט, לרגע, מפלח


כאב ישן ואמיתי


 


על חיי החסרים אותך,


חייך החסרים אותי

מה (שוב) העבודה (העברית) הזו לכם?

(ניסיתי להתחמק, רציתי פשוט לדלג הלאה, אבל בדיוק כשחשבתי שאני בחוץ אנשים טובים משכו אותי בחזרה פנימה. הבטחתי ולכן אקיים – להלן התייחסותי ל"עבודה עברית 2". לא ממש ביקורת, ובכל-זאת. קחו את זה או עזבו את זה. לשיקולכם…)


 


 


לפני עשר שנים בדיוק, לכבוד יום העצמאות החמישים של המדינה, הגה מיכה שטרית פרויקט שאפתני – בשיתוף כל חברות התקליטים הגדולות, מיטב העורכים המוסיקליים, אנשי תקשורת מובילים ומומחים למוסיקה עברית, נבחרו חמישים (ואחת) שירים, מכל הסגנונות והסוגים, וניתנו לאמנים שונים שיבצעו חידושים לשירים האלה. התוצאה, סט מדהים של ארבעה דיסקים, הייתה מרשימה, מעניינת וחדשנית: זה לצד זה ניצבו אריק לביא המחדש את טיפקס ("עננה") וטיפקס שעושים גשש ("שיר בהזדמנות"), איגי וקסמן עושה סנדרסון ("מילים יפות") וסנדרסון עושה מאור כהן וה"זקנים" ("שישי שבת").


 


הפרויקט הזה היה תמים ויפה, ממש כמו שהיינו אז, עשר שנים לאחור – אנחנו, המוסיקה הישראלית, המדינה. האלבום זכה להצלחה רבה, הכיל ביצועים מצוינים רבים ("עוד חוזר הניגון" של ברי סחרוף, "לא אני" של ארקדי דוכין, "זמר שלוש התשובות" של זהבה בן ועוד ועוד) ומכר עד היום למעלה מ-200 אלף עותקים.


 


עשר שנים אחרי, "עבודה עברית 2" מנסה להמשיך את דרכו של הפרויקט ההוא. בסימן הזמנים, מדובר בפרויקט מתוקשר, ממוסחר, עם חסות מחברה סלולרית, פרסומת חביבה ויקרה בטלוויזיה ושישים שירים (לרגל שישים שנה למדינה) שניתנים לשמיעה באינטרנט ונטחנים ברדיו ללא הפסקה.


 


2008 – אחרי "כוכב נולד", אחרי שכל אחד שמחזיק מעצמו משהו עשה קאבר למישהו, אחרי שקאבר הפך להיות כרטיס ביקור ופריט חובה בדיסקוגרפיה, אחרי סינרגיה ונינט ו"הדרכים הידועות" – ונדמה כי נקעה נפשו של העם (או לפחות שלי) מקאברים. הזילות במעמדו של הקאבר גרמה אפילו לי, חובב קאברים ידוע בעיקרון, להפסיק להתעניין. כי פעם קאבר היה אקט של הערכה, של קשר בין שני אמנים, בין אמן ליצירה שהוא אוהב. והיום מדובר רק בדרך להתחנף לקברניטים של גלגל"צ או להתקבל לנבחרת של צביקה הדר.


 


אבל פרויקט גרנדיוזי ופופולרי כ"עבודה עברית 2" לא יכול לעבור בלי התייחסות שלי כנראה, ולכן התיישבתי ללא יותר מדי מוטיבציה והקשבתי. בסופו של דבר, את מבחן התוצאה האלבום צולח חלקית: מצד אחד, הכמות באה על חשבון איכות – כ-11 שירים טובים באמת מתוך 60. מצד שני, כמות השירים הגרועים ממש זעומה יחסית (ספרתי שישה בסך-הכל). מצד אחד, יש לא מעט שירים משעשעים. מצד שני, יש לא מעט שירים שמשעממים את התחת. מצד אחד, דיסק 1 ו-4 הם דיסקים טובים למדי. מצד שני, דיסק 2 ו-3 ניתנים לדילוג גורף.


 


 


ברוח הפסח ר' שגיא נאור נותן בהם סימנים (לנוחיותכם):


 


משובחים – אלה ביצועים טובים באמת, המסתתרים בעיקר כאמור בדיסקים 1 ו-4. ביצועים כמו זה של אברהם טל, אחד מהמוכשרים שב"שוטי הנבואה", המבצע בצורה נפלאה את "אדם צובר זכרונות" של דורית ראובני, יעל דקלבאום שטוענת את "פמלה" של בועז שרעבי – שיר נפלא שלא זכה, לטעמי, למעמד ראוי כנכס צאן ברזל – באנרגיות חדשות וקרולינה שנותנת שיר עתיק כמו "יום בו יקום" של צילה דגן מהקסם המקסים שלה. גם "התקווה 6" שעושים גרסת רגאיי קופצנית ל"אני אשיר לך שיר" ומעלים געגועים לאריק לביא, ג'נגו (טוב, נו, עמיר רוסיאנו) שעושה גרסה אלקטרונית מינימליסטית ל"בוקר של כיף" של תיסלם ושלומי סרנגה, שמוכיח למה במגזרים שונים הוא נחשב "המלך" כשהוא מגיש ביצוע יווני-משהו אך מעביר צמרמורת ל"האמנם (את תלכי בשדה)" עושים הרבה כבוד למגזר. לכך ניתן להוסיף את עופר מאירי, שעוזב את השבלונות ונותן גרסת ניו-וייב פוסט-פאנק "כבדה" (אפילו יותר מהמקור) ל"כל האמת" של הקליק, יסמין לוי ושלמה בר שמפליאים להגיש את "צור משלו אכלנו", פיוט נדיר ביופיו שמזמן היה צריך לעשות לו גרסה מודרנית (אבל לא ציפיתם מהם למשהו אחר), אפרת בן צור שלוקחת, בעזרת החבר'ה המוכשרים של "רוקפור," את "שני תפוחים" של צביקה פיק למחוזות מתוקים-מתוקים פסיכדליים וילדותיים שנדמה שמתאימים לשיר כמו כפפה של קטיפה ליד ואסף ארליך שגורם לי לרעידות בכל הגוף עם "כשצלצלת רעד קולך" של נורית גלרון עם ביצוע מדויק ומרגש. ואפשר אפילו להוסיף את פוליקר שעושה… ובכן, פוליקר בשיתוף וברי סחרוף ומכסח את הצורה של "רדיו רמאללה".


 


משעשעים – אלה ביצועים שמעלים חיוך על השפתיים, סטייה כזו של מבצעי וחובבי הז'אנר. כשזה טוב, זה יופי. כשזה רע, זה ממש נורא. כך יהודית רביץ שמעיפה את "ציפור מדבר" של אתניקס למחוזות רחפניים במיוחד, נעם רותם שעושה חיקוי של יובל בנאי ב"מכת שמש", שרונה נסטוביץ' שמכסחת את "היא לא תשוב" של אתניקס, לוס כפרוס שעושים את "נכון להיום" ההמנוני של זוהר ארגוב (נשמע מצחיק?  זה הרבה יותר מצחיק בפועל) ו-DISIAC שהופכים את "ריקי" האלמותי של זקני צפת לטרק קורע מצחוק. סוטים עד כדי מאסר הם שרונה פיק שמשחזרת קצת יותר מדי את מה שעשתה עם אחותה ל"תמיד עולה המנגינה" (עבור מ.ק. 22), ש"חולצה כחולה" שלה משעשע בצורה גרוטסקית משהו, יוסלס אי.די שצולבים את הפיראט של השלושרים בגרסה כסחנית של "לו הייתי פיראט", ונתנאלה עם "באביב" של מיכה שטרית שלא החלטתי אם הוא זוועת עולם או פשוט קטע שהיא מריצה עלינו, ולכן אני אתן לה קרדיט ואניח שעודף הרצינות שלה הוא איזה קטע שמצחיק אותה, ואשים אותה בקטגורית ה"משעשעים".


 


משעממים ת'תחת – אלה ביצועים שאפשר היה לוותר עליהם בכלל, אבל אם כבר נגזר עלינו לקבלם על גבי דיסק חובה עלינו לדלג עליהם פן נירדם ונפסיד שירים אחרים, טובים יותר. כך במקרה של רמי קלינשטיין שמגיש הגרסה וונילית של "הכעס" (רוקפור) במין חיקוי לא ברור של ברוס ספרינגסטין על ריטלין, איה כורם שמבצעת את "ערב ב' כסלו" של ערן צור כאילו היה "צהרי ג' תמוז" ויום ששונה הוא שנה של אסונות לכולנו, פבלו רוזנברג שנותן ביצוע המתאים לערב יום העצמאות בבמה הקטנה בגבעתיים ל"אתם זוכרים את השירים" של חנן יובל, שלומי שבת וקרן אן עם הגרסאות המשמימות שלהם, עידן יניב שמשאיר המון מקום לפהק איתו בביצוע ישנוני ל"תשאירי לי מקום לחבק אותך" של אבטיפוס, פיטר רוט שנותן עוד חיקוי לאריק אינשטיין ב"מישהו שומע אותי" של איפה הילד וגורם לזה להישמע כמו שיר של שם-טוב לוי על כדורי שינה, תיסלם ששרים את "אני לבד בסתיו", מין מחרוזת מוזרה ו(לא) משעשעת שמנסה לחבר בין הקליק, אריק לביא וברי סחרוף, ובה יזהר אשדות והחבר'ה נשמעים כל-כך לא רלוונטים שבא לבכות, מירי מציקה שמבצעת את "ככה זה (לאהוב אותך" ומצליחה להפוך המנון היסטרי לשיר ערש אזוטרי ואביב גפן ובת-החסות אלכס שמשעממים את התחת ב"איך לאהוב אותך" (קאברים באנגלית לשירים של אביב כבר נשמעים טוב יותר).


 


פשעים נגד התרבות הישראלית – כאן אין מקום לבלבול או התייפייפות. מדובר בביצועים שניתן לשקול בגינם הגלייה לקפריסין או שישים מלקות. מה שעושה דנה ברגר ל"שובי לביתך", עם מסע אלקטרוני לא מחוייב במציאות, למשל. הניחי לשיר, דנה. תני לו לשוב לביתו של שם-טוב לוי ולנוח שם בשקט. או נינט טייב שמפגינה בדיוק מה לימדו אותה בבית-הספר של "כוכב נולד", ומנפקת גרסה משעממת, צעקנית, חסרת מעוף של "לא יכולתי לעשות כלום" הנפלא של וולך את וירצברג את גלבץ. ואבי קושניר. אבי קושניר?!   ומוש בן ארי. כלומר, קיבלתי את "ואיך שלא", הבלגתי על "ילד מזדקן", התאפקתי עם "הדרכים הידועות"… אבל לטחון את "היא יושבה לחלון" במטחנת ה"יה יה יה" זה פשוט פשע, ששים שנה או לא ששים שנה. ו דני רובס, אמן שאני בדרך-כלל אוהב עד מאוד, אבל מוציא את כל הפאנץ' מ"איפה טעינו" של אושיק לוי, כאילו כל העוקץ של השיר משויף בפצירה של חגיגות הששים. וכמובן איתן מסורי שהורס, גורס, מחרב את "נוסעת בעקבות האהבה" האהוב של ורדינה כהן


 


 


בסך-הכל, כפי שהיטיב לנסח זאת בן שלו, "עבודה עברית 2" הוא אוסף לא רע בכלל, שיכול היה להשתבח מאוד עם עריכה נוקשה יותר וכמות שירים קטנה יותר. דגימות קטנות מה"קאוורת", פעם בכמה זמן, בהחלט יכולות לשדרג את הפלייליסט הפרטי, והרוח הכללית שנושבת מהפרוייקט היא בסך-הכל רוח טובה. בסופו של דבר, יש כאן לא מעט שירים מצויינים שיחזרו לחיינו כתוצאה מהקאברים שלהם, לא מעט ביצועים חדשים שיתווספו. לא מדובר בפרוייקט חשוב, אפילו לא בפריט חובה על המדף, אבל בעת הזו גם כמה שירים טובים באריזה אחת הם לא משהו שאפשר לזלזל בו.


 


 


(עבודה עברית 2 – מחווה לשישים שנות יצירה מקורית, התו השמיני, 2008)

פדיחה 2.0 (ולא סתם עוד בדיחה על בלונדיניות)

אחרי הפדיחה הזו (הסבר בעברית: אפי פוקס), האם מישהו באמת מתפלא שמבלבלים בין אורלי יקואל ובין בלונדה2.0?


 


 


פ(ו)מלה אנדרסון, הבלונדה האולטימטיבית, הולכת על ווב 2.0 גם כן


 


 


זה מזכיר לי, אגב, אתהבדיחה הכי טובה על בלונדיניות שאפשר למצוא ברשת 

יו יו יו יופי טופי LIVE


אומר מה שאומר, אבקר כמה שאבקר, אלבום ההופעה של מוש בן-ארי, Live, נפתח עם הוכחה ניצחת שהעסק עובד. העסק, כלומר מוש בן-ארי, כלומר המוסיקה של מוש בן-ארי, כלומר ההופעה החיה של מוש בן-ארי, כלומר הקהל של מוש בן-ארי, נשמע יופי טופי. לך תתווכח עם זה.


 


רק מתחילה המנגינה של השיר הראשון, שילוב נפלא של גיטרה וכינור, והקהל כבר שר את המלים בשיא ההתלהבות. וכשמוש מתחיל לשיר הקהל בטירוף, ונדמה שזה כלל לא משנה אם הוא ישיר או לא, כי הקהל שר איתו את המלים, מתלהב, שורק. אפשר להרגיש את האטרף אפילו באלבום ההופעה הסטרילי-משהו. זה לא הכל בחיים, אבל זה לא מעט. ואין ספק שמוש יודע לעשות fun לקהל שלו, ולתת לו את כל מה שהוא מבקש.


 


אני מודה שמוש בן-ארי הוא חידה בעיניי, והיחס שלי אליו מאוד אמביוולנטי. חברי ז'אנר ה"רוּחְנִים", שהוא עצמו ייסד ומיסד עם "שבע" החל מ-97', שחלק גדול מהם מופיעים עמו באלבום (מוקי, שוטי הנבואה, דין-דין אביב), הם חבר'ה סופר כישרוניים, שנוטים "לבזבז" את כשרונם על שירים, שכפי שניסח זאת מוריסי "לא אומרים לי כלום על החיים שלי", ובעצם לא אומרים כלום על כלום בכלל, למרות שלכאורה הם "מדברים על החיים" ועל רוחניות ועל אלוהים וכו' וכו'. במקום תוכן יש בשירים האלה המון "יה יה יה" ו"יו יו יו" (ושוטי הנבואה לקחו את זה לאקסטרים עם מיני ג'יברישים מגוונים), ובסופו של דבר רובם ככולם מפצים על זה עם טונות של כריזמה ושובבות (וגם קצת פוזה, כפי שהדגימו חברי "ארץ נהדרת" עם להקת "תשע" שלהם).


 


 


 


מתוך הביקורת שלי על "LIVE", אלבום ההופעה של מוש בן-ארי, המתפרסמת בפורום מוסיקה ישראלית של ynet.


 

תל-אביב, (כמעט) ללא מלים.

זה קצת קלישאתי, אבל בכל פעם שאני מגיע למרכז תל-אביב (ואין יותר מרכז תל-אביב מכיכר רבין…), אני מרגיש בבת-אחת גם זקן וגם פריפריאלי להחריד. וזאת למרות שאך לפני ארבע שנים עזבתי את מרכז העיר, אחרי שהעברתי שם כמעט עשור (ואיזה עשור זה היה…), וכל-זאת לטובת גבעתיים, שנמצאת מרחק דקות (בהליכה…) ממרכז תל-אביב.


 


ובכל-זאת, וזו שוב קלישאה, תל-אביב היא עיר מטורפת, מדהימה, מופלאה וחד-פעמית, ואין כמותה, בטח שלא בישראל אבל גם לא בעולם. אתה מביט מסביבך ולא מאמין. אתה נתקל פעם אחרי פעם בתמונות שמעלות חיוך על שפתיך, תמיהה, השתהות. ועכשיו, כשיש לי תמיד איתי מצלמה בכיס (תודות לנוקיה), המלים נדמה מיותרות.


 




אבן גבירול. הברווז של דודו גבע מתנוסס אל-על מעל בניין העיריה.


 




עדיין אבן גבירול. מבט יותר קרוב.


 


הברווז. תמונה מהכיכר עצמה.


 



קלוז-אפ.


 


ועוד אחד.


 


שלט בכיכר מסריק.


 



פרסומת (לא) סמויה, ומשעשעת מאוד.


 


עוד מהמיצג המדהים. מגיע לו שאפרסם את מספר הטלפון.





גרפיטי תל-אביב 2008.


 


ועוד אחד.


 


ולסיום, השירותים המוטרפים בקומה השנייה של גזוז. רק בתל-אביב.

חנויות תקליטים לא יכולות להציל את חייך. אבל הן יכולות לספק לך חיים טובים יותר (Record Store Day)

היום מציינים ברחבי ארצות-הברית את "Record Store Day", יום חנויות התקליטים, יום החוגג את התרבות הייחודית סביב חנויות התקליטים הקטנות והמקומיות.

 


לאנשים בני דורי לא צריך להסביר מה זה "חנות תקליטים". עבורנו המושג הזה טומן בחובו קסם והדר אין-קץ.

ביקור בחנות תקליטים שכזו, דוגמת "חור בשחור" או "האוזן השלישית", היה טיול בארץ נפלאה, מלאה באוצרות שניצבים על המדפים ובמגירות, מחכים רק שתגלה אותם.

עבודה בחנות תקליטים כזו הייתה משולה למלכות. בחנויות התקליטים עבדו תמיד ברי מזל, ידענים, מלומדים, דעתנים, שידעו להמליץ על אלבומים מופלאים שרק הם הכירו,

במתק שפתיים קסום ובלתי-מובן. בגיל 16 הצטרפתי גם אני לקומץ המצומצם הזה, בחנות תקליטים קטנה ברעננה, והתקופה שעבדתי שם (תמורת אלבומים בחינם, לא שכר)

הייתה קסומה באמת.

 

ניק הורנבי, שמקדים אותי בכשני דורות ובכל-זאת מפליא לתאר את העולם שבו אני חי (או חייתי), ושאחראי לספר/סרט הנפלא "High Fidelity", שכל כולו שיר הלל למוסיקה

ולחנויות התקליטים, אומר: "כן, זה יותר קל להוריד מוסיקה, וגם זול יותר. אבל האם אתה יכול לשמוע מה מתנגן בחנות המוסיקה הוירטואלית האהובה עליך כשאתה נכנס אליה?  

אז לך וחסוך לך כמה גרושים. החיסכון הזה יכול לעלות לך בקריירה, בחברים טובים, בטעם מוזיקלי, ובסופו של דבר בנשמתך. חנויות תקליטים לא יכולות להציל את חייך.

אבל הן יכולות לספק לך חיים טובים יותר".

 

וזו השורה התחתונה בעצם. וזו הסיבה שאנשים כמוני עדיין פוקדים את חנות התקליטים הדיסקים האהובה עליהם (במקרה שלי: מוזיקהנטו, ולפעמים האוזן השלישית) גם אם הם

רוכשים את האלבומים בסופו של דבר און-ליין. וגם אם המוכרים נהיו דעתניים פחות וידענים פחות (בטח פחות ממה שאפשר למצוא ברשת), וגם אם המבחר מוגבל יותר (בטח

בהשוואה למה שאפשר למצוא ברשת), החוויה של כניסה להיכל הקודש המכונה "חנות תקליטים" נשארה, לפחות עבורי, כשהייתה.

 

אז במקום לזרוק פה קלישאות, כמו "קנו אלבומים אמיתיים בחנויות אמיתיות או שאני אבוא לבית שלכם ואצעק על אמא שלכם" (איאן גיליאן) או "אתה לא יכול לגלגל ג'וינט על

האייפוד שלך – קנה ויניל!" (שלבי לין), אותן אפשר למצוא באתר הרשמי וגם ב"עונג" של השבוע, אבל במקום זה אני מביא פה את אחת הסצנות הנפלאות מתוך "נאמנות גבוהה" –

הסרט, סצנה שאומרת כל מה שרציתי לומר על חנויות תקליטים.

 

 

מבוא קצר לאלו שפספסו או לא זוכרים:

בארי (ג'ק בלאק) הוא המוכר הידען והדעתן, המועסק בחנות התקליטים "Championship Vinyl" השייכת לרוב (ג'ון קיוזאק).

 

לקוח: אני מחפש אלבום עבור הבת שלי. ליום ההולדת שלה. "I Just Called To Say I Love You". יש לכם אותו?

 

בארי: הו, כן. יש לנו אותו.

 

(רוב, שמביט מהצד לחוץ, נרגע קצת וחוזר לעבודה)

 

לקוח: יופי. אני יכול לרכוש אותו?

 

בארי: לא, אתה לא.

 

(רוב ממשרדו שמעל החנות מביט במתרחש ונאנח. בארי נשען אחורה על הדלפק שמאחוריו, מביט בגיחוך על הלקוח, איש בגיל העמידה)

 

לקוח: למה לא?

 

בארי: כי זה חרא סנטימנטלי מתקתק, בגלל זה. אנחנו נראים לך כמו חנות שמוכרת את "I Just Called To Say I Love You"?  לך לקניון ותפסיק לבזבז לי את הזמן.

 

לקוח: מה הבעיה שלך?  מה עשיתי…   למה אתה…

 

בארי: אתה בכלל מכיר את הבת שלך?  אין מצב שהיא אוהבת את השיר הזה. או אולי היא בקומה?

 

(הלקוח מתעצבן ומתחיל ללכת לכיוון היציאה)

 

הלקוח: טוב, טוב, חבר. לא ידעתי שזה יום התפוס-תחת-על-הבחור-המבוגר-והמרובע. אני מתנצל. אני הולך לי לדרכי.

 

בארי: ביי ביי!

 

(הלקוח יוצא מהחנות, מסתובב, מניף אצבע משולשת לבארי)

 

לקוח: Fuck You!

 

(בארי מחייך ומביט לאחור ברוב, שמוחא לו כפיים בציניות)

 

רוב: יופי, בארי.

 

בארי: רוב, ה-"Top Five" של הפשעים המוסיקליים שביצע סטיבי וונדר בשנות השמונים והתשעים. שאלת ביניים – האם זה באמת לא הוגן לבקר את האמן הנפלא-לשעבר

הזה על פשעיו בימיו המאוחרים יותר?  האם זה אכן יותר טוב להישרף מאשר להתפייד?

 

רוב: כרגע סילקת לקוח מזוין מהחנות, בארי.

 

בארי: אפילו אין לנו בעצם את האלבום הזה. אני במקרה יודע שהסינגל היחיד של סטיבי וונדר שיש לנו בחנות זה "Don't Drive Drunk". רק הסתלבטתי עליו, וזה לא עלה לך

אגורה.

 

רוב: זו לא הנקודה.

 

בארי: הו, אז מה הנקודה?

 

רוב: אני לא רוצה שתדבר ככה ללקוחות שלנו שוב.

 

בארי: "לקוחות שלנו"?   נראה לך שמר א.א. מלפפון הזה היה הופך ללקוח קבוע?

 

(רוב מתעצבן)

 

רוב: בארי, אני תיכף פושט את הרגל!   אני יודע שפעם היינו מתעללים בכל מי שביקש משהו שלא אהבנו, אבל זה חייב להיפסק.

 

בארי: בולשיט. הבחור התכוון לקנות תקליט אחד, שאין לנו, ולעזוב ולא לחזור שוב לחנות במילא. למה לא להנות קצת?  ביג פאקינג דיל.

 

רוב: מה הוא עשה לך בכלל?

 

בארי: הוא פגע בי עם הטעם הנוראי שלו.

 

רוב: זה אפילו לא הטעם הנוראי שלו. זה של הבת שלו.

 

בארי: הו, עכשיו אתה מגן על הבן-זונה?   אתה נהיה רך בגילך המתקדם, רוב. היו זמנים שבהם היית מבריח אותו מהחנות ומהרחוב. עכשיו פתאום אני פוגע בחבר שלך

לגולף…  אתה צודק, רוב. אני כה מצטער. איך לעזאזל נצליח לעשות מספיק כסף כדי שאתה והלורה שלך תוכלו להתקבל לקאנטרי קלאב?

 

                                                (תרגום חופשי מהתסריט הלא-רשמי)

 

 

ואם כבר, אז הנה גם סצנת הפתיחה, שהיא גם אחת הסצנות המוצלחות ביותר בסרט. ותודה לג'ק בלק, הגדול מכולם, שרוקד על קרני השמש (ואני דווקא אוהב את בל וסבסטיאן…).

 

יום חנויות תקליטים שמח לכולנו!

 

איך יודעים שבא אביב? כשהברכה לפסח הופכת תחביב!

איך יודעים שבא אביב?


מסתכלים סביב סביב


ואם רואים שאנחנו כבר קצת מזיעים


ואם רואים שכולם לוקחים חופשים


ואם אין גן וגם אין לחם


ובגלל החג כולם בהלם


אז יודעים שבא אביב.


אז יודעים שבא אביב…


                                    (עפ"י דתיה בן דור)


 


 


פסח שמח ואביב מוצלח לכל קוראי הבלוג.

לו הייתי טרון (או: עשרה דברים (לפחות) שאני צריך בחיים שלי ויש בפי.סי)

כמו כל איש מחשבים טוב (קצת חנון, קצת מעופף, קצת פילוסוף. נוטה לחשוב הרבה, על החיים ובכלל, בזמן שמעביר את מרבית חייו בין כתלי המסך ואל מול המחשב), גם אני חשבתי לא פעם על היתרונות של החיים הממוחשבים, כלומר העבודה עלי מחשב, על פני החיים האמיתיים.


 


מי שלא בקיאה ברזי המחשבים, עלולה לחשוב שהחיים הממוחשבים מרובעים, משעממים ולא יעילים כלל, אך לא כך הדבר. והגם שרבים הם המתלוננים על מערכת ההפעלה (עד כדי שנאה), על הא ועל דא, קשה שלא להביט בהערכה, שלא לומר הערצה, בחלק מהפיצ'רים שאנחנו מקבלים כמובן מאליו בעולם הממוחשב, ולתהות מדוע לא הצלחנו לממש אותם עדיין בעולם האמיתי.


 


 


הנה עשרה שעולים במוחי:


 


1. CTRL+Z: צריך להסביר?  כל-כך פשוט, כל-כך טריוויאלי, כל-כך חשוב. אם פעם מחקת קובץ והתחרטת רגע אחרי, אם פעם מחקת פסקה ומיד הצטערת – לחיצה על Undo (כתלות, כמובן, באפליקציה ובזמן שעבר, ובכל-זאת סביר להניח שזה יעבוד) והמצב חזר לקדמותו, כאילו מעולם לא טעית/שגית/עשית מה שלא עשית. אח, כמה פעמים בחיים ערגתי ל-Undo שכזה בעולם האמיתי…


 


2. CTRL+A ו-DEL: ההפך מ-(1), ובכל-זאת שימושי להפליא – בחר הכל ואז מחק. נמאס לך באמצע?   הגעת למקום כלשהו וגילית שבכלל לא בא לך על כל העניין?    שתי לחיצות, והכל נמחק. אפשר להתחיל מהתחלה, או פשוט לשכוח מכל העניין. ומקסימום – תמיד יש Undo. היה מתאים לי מאוד מחיקה שכזו ביותר מדי מקרים בחיים.


 


3. Copy-Paste: חביב הסטודנטים באוניברסיטה, ה-Copy-Paste הוא ללא ספק אחד הפיצ'רים השימושיים ביותר עלי מחשב. העתקת, הדבקת והופ… פתרת את הבעיה. למה להמציא את הגלגל מחדש אם אפשר פשוט להשתמש במשהו שכבר עבד למישהו/משהו אחר?   עכשיו קחו את זה הלאה, ולמה שלא אוכל להשתמש בזה גם ככלי לחיים?   להעתיק ממישהו אחר תכונות מסוימות, דיבור מיוחד, הליכה, ריקוד, you name it. להעתיק, להדביק בחיים שלי ויאללה, בלאגן!


 


 


4. Recycle Bin: המצאה אדירה שלא מוערכת דיה. מצד אחד, מאפשר לך המחשב למחוק מהעיניים כל מה שמפריע או מטריד את שלוותך. מצד שני, סל המחזור מכיל את כל הדברים האלה שמחקת, ונותן לך את האופציה להחזיר אותם בחזרה לחיים, כמו SMS ב"כוכב נולד". בסל המחזור של החיים שלי יש כל-כך הרבה דברים שהעפתי או הלכו לאיבוד באיזה שלב, דברים שאני מתגעגע אליהם ו/או מצטער שהם אינם עוד, שאני חייב, פשוט חייב לגלות איפה הוא מסתתר.


 


5. Task Manager: קצת למתקדמים, ובכל-זאת "מנהל המשימות" נותן לך שליטה מלאה על המשימות שמתבצעות על-ידך (או, בעצם, על-ידי המחשב). יש משימה שמעיקה עליך?  יש משימה שלוקחת יותר מדי זמן ומעכבת אותך?   יש לך תמיד את האופציה להרוג אותה (Kill Task או Kill Process) ולשחרר את עצמך לטובת משימות חשובות יותר/טובות יותר. פשוט אידיאלי לחיים שלי.


 


6. Auto Complete: פיצ'ר קצת מעצבן, כמו כל הפיצ'רים שגורמים לך להיות קצת מיותר בכל התהליך המורכב של ממשק אדם-מכונה, אבל ברגע שהתרגלת אליו, אתה לא יכול להסתדר בלעדיו. מישהו, משהו, משלים לך את הדברים שאתה חושב, כותב, מתחיל, מהרגע שברור מה בדיוק התכוונת. ולמה בעצם צריך להסביר כל דבר בפרוטרוט?   למה בעצם אין מי שיכול לבאר, להסביר, להשלים, ללא מגע יד אדם?


 


 


7. Check…: Check Spelling, Check Names, צ'יק צָ'ק צֶ'ק. כל-כך הרבה בדיקות ועזרה מציע המחשב, שזה מוזר שבחיים האמיתיים אתה נזרק בלי שום חברים, לבדך בעולם, להתמודד עם השגיאות שלך לבדך. אפשר אולי גלגל הצלה?!


 


8. Contact The Application Vendor: למתקדמים ממש. לכל אפליקציה (כמעט) יש "אבא", מישהו שאפשר להתקשר ולצעוק עליו אם האפליקציה לא עובדת (בתנאי ששילמת עבורה, כמובן, ולא הורדת אותה באיזה אתר מפוקפק). לאדם אתאיסט כמוני האופציה של לבוא בטענות למישהו שאחראי לכל הבלאגן הזה, כי משהו בחיים שלי לא עובד כמו שצריך, נשמעת קסומה ממש. עכשיו רק צריך לאתר מי, לעזאזל, כתב את כל הכאוס הזה…


 


 


9. Hibernate: עוד פונקציה למתקדמים. Hibernate מאפשר לך לסגור את המחשב, לכבות אותו, ולהתחיל בפעם הבאה בדיוק מהמקום שבו אתה נמצא עכשיו. דמיינו אתכם באמצע יום סוער ומעיק, וכל מה שבא לכם זה לישון. לחיצה על Hibernate, הכל נכבה, אתם תופסים תנומה הגונה, ואז – בקליק אחד – חוזרים, בכוחות מתוגברים הישר ללב הסערה. הו, חבל שלא עשני PC.


 


10. Restart: פשוטו כמשמעו. איזה יופי שאפשר פשוט לסגור הכל, כל מה שעובד ולא עובד, לכבות, להתחיל מחדש, דף חלק, נקיים, מסודרים, בלי עבר ובלי בעיות.


 


 


ואחרי שמביטים ברשימה הזו, ואחרי שמהרהרים בעניין ארוכות (מומלץ בזמן קורסים בכיתת מחשבים…), מתחשק פתאום לעזוב – ולו לאיזו חופשה קצרה – את החיים המפרכים שאנחנו חיים, ולהיכנס קצת אל תוך המטריקס, אל עולם שכולו '0' ו-'1', להיות אולי איזה טרון כזה לאיזה פרק זמן.


אפילו "סווידד" טרון…