"לפעמים אני מסתכל עליו ומתמלא בגאווה לא מוסברת, זה אני, קופי אני. לא צריך להסתכל במראה. הילד שלי. לעולם לא נזדקק לבדיקת רקמות, אף אחד לא יחשוד באמא שלו שרעתה בשדות זרים. פה אין בכל סימן שאלה, זה הילד שלי.

 

 ולפעמים לפני השינה אני מתעצב בליבי. מה, הוא יעבור את כל מה שעברתי? את כל האכזבות? האהבות הנכזבות? התסכולים?

 

 הוא דומה לי, אבל אני מקווה בכל ליבי שהוא יהיה מוצלח ממני, והעיקר, שיהיה מאושר"

 

                                                                                    (רונן אלון, מתוך פוסט בבלוג שלו)

 

 

 

 

 

פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא מכל מיני קטעים שאני קורא/רואה/שומע.

 

אומרים שאצל נשים בהריון ההורמונים משתוללים, ומה אצל הבעלים שלהן?

הם נידונים כנראה לשמור את הרגשות שלהם על אש קטנה, את ההתרגשויות הקטנות שלהם לעצמם, את קטעי היומן שהם רושמים להחביא במקום חשוך, את השירים להצניע (אולי יום אחד יתפרסמו).

 

פתאום אני מוצא את עצמי מתרגש נורא.

 

 

 

"אם ייוולד לי ילד, ורוד עם קורט תכלת,

זה יהיה מפנה חשוב ולדעתי גם רב תועלת.

הו ילד, הו ילד, אתה תפתח בי דלת לחדרים שנסגרו מזמן…

 

אם ייוולד לי ילד, אביגדור או קהלת,

אני אסביר לו ת'הבדל בין סתם יונה ובין צוצלת.

הו ילד, הו ילד, אני חושב עליך וכבר עולה בי אמהות גברית…

 

ואני כבר יודע, שכשאהיה בן מאה

הוא כבר לא יהיה כל כך קטן

אם נרצה נלך גם לסרט, ואם לא – אז לא,

ואני ארצה לספר איך הייתי בגילו…

 

וזה נעים לי, זה מתאים לי, הוא שורק לי

לא קטן מדי, לא גדול מדי,

ילד די נחמד…"

                        ("אם יוולד לי ילד", מילים: עלי מוהר)

 

 

האיש המזוקן, המלוכלך

שנצמד לחלון מכוניתי ברמזור

ברחוב הנביאים

דימיתי אותו לנציג הנדכאים, העניים, החולים.

את מטבעות הכסף האחרונות שהיו לי בארנק

הוצאתי לו

כאילו אפתור בכך את כל חוליי העולם הזה.

זו חליפתי , תרומתי, כפרתי.

 

מישהו אמר לי פעם:

"נהג יפה באלו שמתחתיך בדרכך למעלה,

שכן אינך יודע במי מהם תפגוש בדרכך למטה".

ואף על פי שלא הייתי אותו הרגע בדרך

לשום מקום הרגשתי

שהאיש המזוקן, המלוכלך

שנצמד לחלון מכוניתי ברמזור

הוא האיש שמתחתיי ואני

הרי בדרכי.

 

החיוך שעלה על שפתיי

למול המזל שנפל בחלקי

נותר עמי שלושה רמזורים

בדיוק עד האישה הגיבנת, הרועדת

שנצמדה לחלון מכוניתי ברמזור

שמול הרכבת בארלוזרוב.

 

                               
                               צילום: ניקי לוי, "תל-אביב"

 

מדי שנה מוציא מרכז אדווה את הדו"ח השנתי שלו הקרוי "תמונת מצב חברתית".

 

"תמונת מצב חברתית לשנת 2004", שחיברו דר' שלמה סבירסקי ואתי קונור-אטיאס, מגלה את שכולנו ידענו בתוך-תוכנו: ה"צמיחה" מיטיבה כמעט רק עם העשירון העליון בעוד מצבם של שאר האזרחים, ובמיוחד של המעמד הבינוני-נמוך, מדרדר. 

 

ב-2003 העשירון העליון קיבל 28% מכלל ההכנסות בישראל ובסך הכל גדל חלקו בעוגת ההכנסות הלאומית ב-3.4% בין השנים 1990 ל-2003. יחד עם העשירון התשיעי, שני העשירונים העליונים מקבלים 44% מההכנסות במשק.

 

עלות שכרו של מנהל במאה החברות הגדולות בבורסה הגיעה ל-3.08 מיליון שקלים. ב-1994 היה שכר המנהלים הבכירים פי 30 משכר המינימום; ב-2003 הוא היה פי 36.

 

בעוד שב-1994 27% מהשכירים השתכרו עד שכר מינימום, ב-2002 היו אלה כ-32% מהשכירים.

 

ב-1989 היו 21% מהעניים אנשים עובדים, ב-2003 הם היוו 32% מהעניים. אז, כמו היום, 72% מהשכירים משתכרים עד לשכר הממוצע במשק, כ-7,000 שקלים.

 

הגידול באי השוויון בחברה הישראלית מוצא את ביטויו גם בהצטמקותו של הרובד הבינוני. ב-1988 מנה רובד זה 33% ממשקי הבית וב-2002 ירד חלקו ל- 28%. רוב ההפסד היה לעשירונים התחתונים.

 

במערכת החינוך יותר ממחצית בני הנוער אינם זכאים לתעודת בגרות. רק 20.3% מאלה שלמדו בי"ב ב-1995 התחילו שמונה שנים אחר כך ללמוד באוניברסיטאות, 8.5% מהם הגיעו למכללות.

 

ברוכים הבאים לקיטורים של 2005. שנה מלאת קיטור שתהיה לנו.

 

כתבו עליי בעיתון (1)

הידעתם? הבלוגרים הם אנשי השנה 2004 של ABC. 

תודה רבה. את החלק שלי בצ'ק אנא שלחו אליי בדואר.

 

אגב, בפורצ'ן גם טרחו להסביר למה לא תוכלו להתחמק מהבלוגים. רק למקרה שתכננתם…

 

מכה קלה וקלקלה

דן חלוץ, מפקד חיל האוויר לשעבר וסגן הרמטכ"ל הנוכחי, רוצה להיות רמטכ"ל. אני לא יודע אם זה מה שגורם לו לצאת מדי פעם ביציאות תמוהות, או שמא זה הטייס השחצן והשובב שטבוע בו מימים-ימימה משתלט עליו למורת רוחו.

השבוע הוא התבקש להגיב על פציעתו של צלם ערוץ 10 מאש צה"ל ברצועה. התגובה: "מי שנכנס לקו האש – נפגע". נשמע סביר, אלא שהצוות של ערוץ 10 צילם כתבה בעיירה בית-להייה כאשר נפתח ה לעברם אש כבדה ללא כל סיבה הגיונית.

אותו חלוץ, אם שכחתם, הוא זה שצוטט שאמר "אני ישן טוב. הביצוע היה מושלם", בתגובה לפעולת החיסול של בכיר החמאס שחאדה, שבה נהרגו 14 אזרחים. לגבי מה שחש טייס כאשר הוא יוצא לפעולת חיסול שמעורבים בהם אזרחים חפים מפשע הוא אמר: "מרגישים מכה קלה, כתוצאה משחרור הפצצה, וכעבור שניה זה עובר".

חלוץ לא מבין מה לא בסדר בהתנהגותו. גם כשנאלץ להסביר אותה לשופטי בג"ץ (בתגובה לעתירה שהשיגו 30 אזרחים, ביניהם המשורר נתן זך, כנגד מינויו לסגן הרמטכ"ל), טען שרק מלא את חובתו הערכית.

זך, כמו גם שופטי בג"ץ, הציעו לחלוץ שינסח מחדש את "ערכיו". חלוץ מצידו טוען שמדובר "בטרמינולוגיה לא נכונה", שנבעה נכל שדיבר "אל הטייסים" ולא "למראיינת". כלומר, לתקשורת הוא יגיד את זה יפה ודיפלומטי, את החיילים הוא ימשיך להאביס בשחצנות ואטימות.

אז מה יש לנו כאן – אדם חכם והגון שאינו שולט בפיו או טייס שחצן ואטום?   שתי האפשרויות רחוקות מלהיות ה"מפקד שראוי לכך", שאמור להנהיג את צה"ל בשנות האלפיים.

אם חלוץ יפסיד אגב בקרב על הרמטכ"לות, אני חייב לומר שאני ירגיש מכה קלה, כתוצאה מכך שהעיתון יפול על ברכיי, אבל כעבור שנייה זה יעבור, ואני יישן טוב, טוב מאוד אפילו.

 

דוד אזולאי, נהג מירוצים

דוד אזולאי נתפס בליל יום ראשון כשהוא נוהג במהירות של 232 קמ"ש על כביש חוצה ישראל. הוא עוכב לשעה על ידי השוטר, קצין שלל לו את הרשיון במקום, והעיתונות חגגה על המהירות הסנסציונית. אינני מבין גדול ברכב, אבל  כבר כששמעתי על כך התפלאתי שמאזדה 6, עליה נהג אזולאי, מגיעה למהירות מקסימלית גבוהה כל-כך.

אלא שדוד אזולאי הוא חבר כנסת בישראל (מטעם ש"ס), ולכן הרשה לעצמו לבקש שאקדח הלייזר שתפס אותו יישלח לבדיקה. מהבדיקה הזריזה (ח"כ או לא ח"כ) התברר שהמכשיר תקין, אך המשטרה מיהרה נאלצה להודות כי היתה טעות אנוש (לחיצה כפולה שגרמה להכפלת המהירות…), ורשיונו הוחזר לו.

עכשיו בואו נחשוב, ילדים, מה היה קורה אם זה היה קורה לדוד אזולאי אחר, שאיננו ח"כ בישראל:  האם השוטר היה בודק את מכשיר הלייזר עוד באותו היום?   האם היתה המשטרה מתנצלת על העיכוב, שלילת הרשיון וההכפשה בתקשורת??  או שמא היה דוד אזולאי נשבע באמ-אמו שלא נסע כל-כך מהר, מקבל בהכנעה את הדין, משלם את הקנס, ובמקרה הכי טוב מציע למאזדה את שירותיו כנהג מירוצים???

 

מותרת החיה מן הבהמות

גאולה, הג'ירפה של ספארי רמת גן, מתה ביום שישי האחרון כתוצאה מאכילת שקיות ניילון שגרמו לסתימת קיבותיה.

היא, כמובן, לא בחרה לאכול את השקיות. אלה נזרקו לעברה בידי המבקרים, ביחד עם החטיף שהיה בתוכן, שהרי ידוע כי ג'ירפות נוהגות לקבל את האוכל שלהן בשקית, להוציא אותו בעצמם ואז למחזר את הניילון.

מקרה שכזה גורם לך לחשוב אם באמת יש צורך בגדרות בספארי או שמא מקומן של הבהמות המבקרות לצד החיות השוכנות שם.

 

 

bad publicity is better than no publicity

שרון קנטור נדהמת  כיצד עוזי כהן (האמיתי, מרעננה) מסובב את כל התקשורת על אצבעו הקטנה, לא מתרגש מהירידות ומטבעות הלשון הפיקטיביות, ורותם את כל העניין לטובתו הוא.

 

ובאמת האיש הוא פנומן – הוא פתח מדור למובטלים וקרא לו "סדר לי את המובטל", הוא מייצר תחפושות עוזי כהן, והוא אוף הודיע שיתרום את קולו למטבעות לשון שהבובה תנפק.

בארצות הברית, מולדת התקשורת הרדודה והספינים, ידוע מזמן כי "פרסום רע עדיף על חוסר פרסום". פוליטיקאי צריך לדעת לעבוד עם מה שיש לו, ועוזי כהן הוא כנראה פוליטקאי חכם מאוד. הוא עושה בשבועות האחרונים בית-ספר לכל המלגלגים.

כל הפוליטיקאים ה"חכמים" – החל מביילין שנלחם בחרצופו הפודלי וכלה ברוחמה "התחת של אסף הראל" אברהם – עומדים משתאים אל מול המרץ וחוש ההומור של סגן ראש העיר מרעננה.

בקצב הזה אלי פיניש צריך להתחיל לעבוד על החיקוי של עוזי כהן השר לעונה הבאה ("אתה סגן-שר, אתה"?).

 

 

סימון מוצרים או סימון אינטרסים

לא קל להבין מהמדור הזה כמה בוז ולעג אני רוכש לרוב החברים במועדון המצומצם הקרוי "כנסת ישראל". ובכל-זאת, חלקם טורח מאוד לרענן אצלי את התחושות הללו. את הרשימה מוביל, כנראה, אהוד אולמרט. מה שבעיקר מרגיז אצל אולמרט הוא שהוא כלל לא מתרגש מבוז והלעג, וממש נהנה לממש את הסטריאוטיפים והדעות הקדומות לגבי חברי כנסת הלכה למעשה.

אולמרט הוא, כידוע לכם, שר התעשייה והמסחר, תפקיד המקל עליו להתחכך, ללקק ולעזור לבעלי ההון. את הצרכן, אותו הוא אמור לשרת, הוא מזמן שכח. הנה, למשל, השבוע הוא אומר "אני לא מקבל את ההנחה שיש גורם אחד חשוב וקדוש בצרכנות שהוא הצרכן". זאת, כמובן, בכנס בנושא סימון המחירים.

סימון המחירים על המוצרים היא אחת ההחלטות הבודדות שהתקבלו על-ידי כנסת ישראל וראויה לכל הכבוד הראוי. סימון המוצרים הביא לכך שהצרכן יכול להשוות מחירים, יודע מה הוא מכניס לעגלה עוד לפני הקופה, וכך כוחו המועט – אל מול היצרנים – גדל משמעותית.

אבל אולמרט לא מרוצה. החוק לא טוב ליצרנים, כלומר בעלי ההון, כלומר החברים שלו. לכן אולמרט רוצה לשנות את החוק, בנימוק שהוא לא מספק לטענתו "אינפורמציה מלאה". לטענתו,  "יש למצוא פתרון שיתחשב גם בסוחרים וביצרנים".

אני רוצה להציע בזאת חוק טוב יותר – סימון אינטרסים על חברי הכנסת. סימון כזה שייתן אינפורמציה מלאה על מי הוא חבר הכנסת, מה הוא שווה, ואינטרסים של מי הוא מייצג.

עם סימון כזה, מר אולמרט, אתה עלול למצוא את עצמך באיזור של המבצעים, במדף התחתון, ועם מדבקה שמציינת שמזמן עבר תאריך התפוגה. איכס!

 

אויב ציוני – אמא שלך!

כותרת מרעישה בואינט: "אבו מאזן מקצין: ישראל – האויב הציוני." אכן מילים קשות.

לטענת ואינט,  יו"ר הרשות המיועד, שהכעיס גינה את ישראל במילים חסרות תקדים, שנשמעות בדרך כלל באיראן ובקרב אנשי חיזבאללה.

אבו מאזן, איש שקול בדרך-כלל, שהיה מהראשונים להיפגש עם ישראלים ולפעול למען השלום, רץ לבחירות בימים אלה, עולה על הבמה וכל מה שהוא מצליח להוציא מבדל שפתותיו הוא "האויב הציוני", ואנחנו – במקום להתרשם – מזדעזעים.

"האויב הציוני" – א גרויסע מציאע.  הרי קודמו בתפקיד, יאסר "כלב משוגע" ערפאת, לא היה פותח את הבוקר בלי איזה שני "אויב ציוני" ואיזה קללה עסיסית על אמא של אריק שרון מנוחתה עדן. אבל הכתבים של ואינט מייצרים בכוח פרובוקציות.

באותו יום ממש ואינט מדווח כי "החמאס מנסה לגרור אותנו לתוך הבחירות". מה מטרת החמאס?  "לפגוע באבו-מאזן". איך הוא רוצה להשיג זאת?  על-ידי "חימום" היחסים הרעועים ממילא עם ישראל. מי עוזר לו "לחמם" את היחסים האלה?  ואינט.

 

מי כאן הפרובוקטור?

ואם בפרובוקציות עסקינן, הרי שראשי הפרובוקטורים, סליחה – ראשי המתנחלים, כינסו מסיבת עיתונאים שבה תקפו את ראש הממשלה, בטענה שהאירוע ביצהר הוא פרובוקציה של שרון.

האירוע – חייל, תושב ההתנחלות יצהר, קרא לחיילים לסרב פקודה במהלך פינוי קרוואנים לא חוקיים, והתעמת עם שוטרים. מאוחר יותר, התעמתו מתנחלים במקום עם חיילי צה"ל, וחייל נאלץ לירות באוויר מחשש שנשקו יילקח. צה"ל גם הודיע כי יצמצם את כוחותיו באזור, בעקבות עימותים חוזרים ונשנים עם מתנחלים.

לקרוא ולא להאמין – אזרחים מרשים לעצמם לתקוף חיילים, ועוד יותר מכך – אזרחים מרשים לעצמם לתקוף חיילים שמגנים עליהם. אז מי כאן הפרובוקטור?

 

טרנספר מרצון

כהערת אגב, אציין רק שאינני מבין מדוע מתעקשים על פינוי בכוח כחלק מה"התנתקות". לא רוצים להתפנות – לא צריך.  

בתאריך המיועד, יש להסיג את צה"ל לקווים שייקבעו. הודעה עליהם תימסר למתנחלים. יירצו להתפנות מרצון – יופי: יקבלו פיצוי, עזרה, וכו'. לא ירצו, בעיה שלהם: שישמרו הם על עצמם, על ישוביהם ועל כבישיהם. שיתמודדו הם עם שכניהם לאיזור.

אם יהיה למישהו למעלה ביצים לפעול כך, הוא עוד יראה מה זה טרנספר מרצון.

 

המוציא את עצמו מהכלל – כופר בעיקר

ראשי המתנחלים קוראים לסרבנות. במועצת יש"ע מגנים את הקריאה – הם מטיפים "רק" לסרבנות אישית. סרבני סיירת מטכ"ל לא מבינים מה הדמיון שמוצאים כולם בינם לבין סרבני הימין.

בשני הצדדים נחרדים מההשוואה בין הסרבנים האלה לסרבנים האלה. אבל תגידו מה שתגידו – סרבנות היא סרבנות היא סרבנות. לא משנה אם אתה יפה נפש שמאלני או מתנחל דתי-לאומי, ברגע שאתה מחליט להוציא את עצמך מהכלל, כפרת בעיקר.

מי שנהנו לראות את הסרבנות משמאל, מגיעה להם הסרבנות מימין. ומי שעכשיו מחייכים למול הסרבנות מימין, עוד יאכלו מרורים כשהסרבנות הבאה תגיע לפתחם, מכל כיוון שלא יהיה.

 

מה עם המפתחות לצוללת?

ב"נתיבי איילון" חנכו ביום שלישי את הקטע החדש של איילון צפון, בין שבעת הכוכבים לדרך בגין בהרצליה.

 

אלא שמישהו שם איבד את המפתח לרמזור (יש דבר כזה!). התוצאה: אלפי נהגים נתקעו, בקטע הכביש שנפתח באותו יום ממש, בפקק גדול שנמשך כארבע שעות.

 

כשהייתי קטן, היינו מציקים לאלו שישנו בטיול השנתי, על-ידי כך שהיינו מעירים אותם ובעוד הם אפופי שינה שואלים אותם "איפה המפתחות לצוללת?". מי ידע שבעצם מדובר בנסיון חיים חשוב לחייהם הבוגרים במדינת ישראל.

 

כתבו עליי בעיתון (2)

לשרית פרקול יש מדור משעשע העוסק בבלוגים. השבוע הוא מוקדש לתמונת המחזור של ישראבלוג, עליה כבר כתבתי כאן.

זו התמונה המצורפת למדור השבוע. המדקדקים יוכלו למצוא אותי, סלב של ממש, בפינה הימנית תחתונה.

שבוע טוב!

 

 

 

שוב אני כאן

בתוכך

כל-כך טוב להיות כאן

אבל אני נותר רק זמן קצר

אני מרחף בתרדמה מתחת המים

בּמָלוֹן מחובר ללוח החשמל ומֵזִין

 

אבל ההמתנה הופכת אותי חסר מנוח

אני בועט מעליי את הרִפְיוֹן

וצורח –

אני חייב ללכת

הצילו!

 

אני מתפוצץ החוצה והשלווה נעלמת

רוחץ באור חדש

אני בוכה ובוכה – מנותק

מוח חָרֵב מונח בחיק שדיים

ומוּזַן בידי מלאכים יְשֵׁנִים

 

 

 

* Svefn-G-Englar : מאיסלנדית, הולכים בשנתם (המשמעות המילולית – מלאכים ישנים).

 

 

 

השיר Svefn-G-Englar של Sigur Ros נכתב באיסלנדית.

התרגום שלי מבוסס על תרגומים שונים לאנגלית.

 

השיר לקוח מהאלבום ágætis byrjun של סיאור רוס (ככה מבטאים את זה…) שיצא בשנת 2000.
האיור מתנוסס על עטיפת האלבום.

את השיר ניתן להוריד דיגיטלית חינם כאן.
בוידאו המדהים שלו ניתן לצפות כאן.

 

זה קורה כל שנה בחורף, ביום הזה שבו השמיים מתקדרים עננים בפעם הראשונה, והאוויר מלא ריח מתוק-מתוק של הנה-בא-הגשם. אז אני יודע – היום היא תבוא, הגברת עם היהלומים.

 

אני אוהב לשבת על המרפסת ולהביט בה יוצאת מהבניין – מציצה החוצה כדי לראות אם באמת הקיץ כבר איננו, ואז שולחת רגל דקה וארוכה נעולה בעקב שחור מחודד החוצה,  בסערה אל השדרה.
היא לבושה בשחור, תמיד בשחור, שיערה אסוף בקפידה במטפחת, אצבעותיה משוחות בלכה טרייה, וסביב פניה החיוורות נוצצים להם היהלומים שלה, שהיא שומרת כל השנה במגירה נעולה בשידה שבחדר השינה.

 

היא חוצה את השדרה כמו רוח סערה, ריח הבושם המתוק שלה מתמזג עם הריח הקסום של הגשם הראשון, ומהפנט את העוברים והשבים.
היא לא מביטה לצדדים, הולכת קדימה כאילו מהופנטת, נושמת לתוכה את ההתרגשויות הקטנות של החורף, הרוח הקרה מעבירה בה צמרמורות עונג נפלאות.

 

אני מביט בה מהמרפסת, מלווה אותה אל קצה השדרה, שם היא נעלמת מאחורי הפיקוס הגדול, שעליו כמו מגוננים עליה מפני הטיפות שאך החלו לזלוג.

 

לאן את הולכת, גברת עם היהלומים?    למי את מחכה כל הקיץ סגורה, סובלת וכמהה, מביטה ללא הרף ביהלומים שבמגירה, בודדה???

 

 

(על-פי סרט שחור-לבן שרץ אצלי בראש, בכל פעם ש"הגברת עם היהלומים" של בבליקי מתנגן לו)

 

 

 

 

ביבליוגרפיה

 

הגברת עם היהלומים, השיר – קרדיטים:   השראה – "אשה של יהלומים", דוד דנציגר, 1984

לחן – יוסף בבליקי

ביצוע – בבליקי ובועז כהן

 

הגברת עם היהלומים, האלבום  (פסקול מדהים לסרטים רבים שהיו ויהיו)

 

הגברת עם היהלומים, הביקורת  (גם כן סוג של סרט)

 

הגברת עם היהלומים, ההופעה  (אם האלבום הוא סרט, אז פה יש כרטיס חינם להצגה)

 

הגברת עם היהלומים, התמונה: אודרי הפבורן, מתוך "ארוחת בוקר בטיפאני"

 

לכבוד סוף השנה האזרחית, ובמקום עוד ממבו-ג'מבו של סיכומים, האנשים הטובים מ"השרת העיוור" מביאים כמדי שנה את פרויקט "הגיבור הלא מושר" – פרויקט שמטרתו לסקור את האלבומים שעשו לנו את השנה, אך לא זכו לתשומת הלב שהגיעה להם. מטרת הפרויקט היא לעשות עמם צדק ולספר על הדברים הטובים שהתפספסו.

 

במהדורת 2004 של "הגיבור הלא מושר", שהתפרסמה בסופשבוע זה, מופיעה גם רשימה שלי, על האלבום Ghosts of the Great Highway של להקת Sun Kil Moon.

 

להלן האקספוזיציה לביקורת:

 

 

 

אחד הדברים הנפלאים ביותר שקרו לי ב-2004 היה גם אחד הדברים הנוראים ביותר שקרו לי ב-2004 – הציפור כבשה מקום מרכזי בחיי. לא עוד תלות בחסדי יבואני המוזיקה וחברות התקליטים המקומיות, לא עוד תלות בשדרני הרדיו והתחנות הממוסחרות. כמו שהאינטרנט הביא איתו שפע של ידע ודעות וטעמים שפתחו את ראשי ולבי לכיוונים שונים ומשונים, כך גם הציפור סיפקה את המאווים והרצונות והעיפה אותי למקומות שרבים מהם לא הכרתי. תוסיפו לזה את העובדה שידיד המערכת, מור, החל לעבוד כדי.ג'יי בתחנה אוניברסיטאית משובחת (KZSU, למי שמתעניין), והחל לחשוף אותי לאמנים וזרמים שכלל לא ידעתי שקיימים, ותבינו מיד מדוע 2004 הייתה שנה מוזיקלית נפלאה.

 

ההקדמה לעיל יכולה לשמש הסבר לעובדה שלא היה לי קשה לבחור אלבום (אפילו מספר אלבומים) לפרויקט "הגיבור הלא מושר" השנה. כל-כך הרבה אלבומים נפלאים שמעתי השנה, חלקם הגדול כלל לא הגיע לארץ (ואם הגיע, איש לא ידע על קיומם). לפיכך בעיניי הפרויקט הזה הוא מהמוצדקים שבפרויקטים, ואני שמח וגאה להשתתף בו, ולהעניק לכם במתנה את רגעי החסד שאני קיבלתי ב-2004 מלהקה אחת בשם Sun Kil Moon ומאלבום נפלא אחד בשם  Ghosts of the Great Highway.

 

 

את הביקורת המלאה ניתן לקרוא כאן, ואני ממליץ – מיד אחריה – לקרוא גם את שאר הביקורות בפרויקט.

(ושוב) שנה טובה!

 

 

Mother Nature is a Bitch

ראש וראשון לכל השבוע – רעש האדמה באסיה. עד לרגע זה מונים בדרום אסיה מאה עשרים וששה אלף הרוגים. אין בזה שום דבר מצחיק. להיפך.  החוק העשירי של מרפי בפעולה: אמא אדמה היא כלבה.

 

מה שכן, הצחיק אותי לראות איך תמיד נישאר – לפחות באסונות – יהודים. כלומר, תמיד נתעניין כמה ישראלים נפגעו, ודי נתעלם מכל השאר.  כי בינינו, אם לא היו נפגעים באסון הזה ישראלים, מישהו בכלל היה מתעניין בו יום למחרת?    זה שוב מחזיר אותי לחמישייה, ולעוד מערכון מפורסם על הזוג שקורא על האסונות בעיתון, אבל אם אין לא נפגעו שם יהודים, אז הוא מעביר דף.

להפתעתי, גיליתי שגם התאילנדים מגלים קורט של ישראליות (כנראה בשל היחסים המתחממים בין שני העמים – אנחנו מבלים אצלהם את הקיץ בשיזוף והם מבלים אצלנו את הקיץ בקטיף) – אלפים נהרגו בתאילנד, ואותם מעניין רק הנסיך שלהם, שהיה עסוק בסקי מים עד שגל גדול בא ולקח אותו.

 

אנחנו והתאילנדים גילינו שפרוטקציה, שחיתות ומעמדות לא עוזרים מול צונאמי. על משקל הפתגם הצה"לי המפורסם אפשר רק לסכם בעצב: אתה יכול לירוק על הטבע והוא נרטב; אבל כשהטבע יורק עליך, אתה טובע.

 

 

הומור מטיילים שחור

 

עוד תכונה ישראלית – לא עברו כמה שעות וכבר התחילו הבדיחות השחורות.

 

בקטגורית המוצלחים נרשמו איך מזהים ישראלי בחו"ל? (פרטים אצל עידו) ומה יהיה אחוז הקולות הצפים בבחירות הבאות בדרום אסיה? (עגבניות לזרוק לכיוון עופר).

 

התרומה שלי (הבדיחה מצריכה ידע קל בז'רגון המטיילים הישראליים) – – –

הצונאמי הזה, זה הגל העולה או הגל היורד?

 

 

רוכבים על הגל

 

כרגיל, המרוויחה הגדולה מהאסון (כמו תמיד) הייתה התשקורת, שתמיד נהנית לרקוד על הדם.

 

כך, למשל, עופר מצא את התגובה הזו באחד הפורומים:

 

איזה נחמדים שם בערוץ 10 (כל עוד זה מביא להם רייטינג…).

 

 

ב-YNET פתחו גלריה לפרסום תמונות הנעדרים:

 

וכפי שאתם רואים, לא שכחו להוסיף למטה אפשרות לדרג אותם. אולי גם נחפש את הנעדרים בהתאם לדירוג…

 

וכל שדרי הרדיו, העיתונאים ואפילו יגאל צור (?!) קפצו על הסירה. (הומור שחור?)

 

לכל הטררם הזה הצטרפו גם חברות הסלולר והטלפוניה הבין-לאומית, שקצת פרסום חינם אף פעם לא הפריע להם.

 

עידו קרא לזה "רוכבים על הגל". שוב פעם הומור שחור…

 

 

אלוהים שירותי נקיון בע"מ

 

האמת היא שכל האסון הזה גורם לך לחשוב – כמו כל אסון – איפה נמצא האלוהים הזה, שמליוני אסייתים (וגם די הרבה ישראלים) מאמינים בו.

 

ובכן, חברים, מצאתי את התשובה: אלוהים פשוט עסוק. לפרטים נא לפנות לנאס"א.

 

 

איזה שעון בן חיל

 

ועכשיו למשהו שונה לגמרי, אבל קשור (אפרופו דתות): אמאזון שוברת את כל השיאים בעונת החגים הנוצרית המתרחשת בימים אלה. החברה מדווחת:  כל דקה נמכר שעון. ממש שעון בן-חיל.

 

זה קצת הזכיר לי את ההוא ששמע שאשה נאנסת כל חמש דקות בארה"ב, וענה "איזה מסכנה…".

 

 

איזה הוא עשיר?   ראש הממשלה

 

ובחזרה אלינו… הידעתם?  אריק שרון הוא ראש הממשלה העשיר ביותר בישראל. "הארץ" מפרסם את הידיעה הזו באותו יום ממש שבו הוא מפרסם שיש 30% יותר עניים במדינת ישראל מאשר פורסם.

 

מעניין איך זה גורם לאריק שרון להרגיש?   (ניחוש שלי: רָעֵב).

 

 

 

ואגב, עם כל הבוז שלי לראש ממשלה המשמין ממנעמי השלטון בעוד אזרחי המדינה שלו רעבים ללחם, לא יכולתי שלא לחייך על התואר "ראש הממשלה העשיר ביותר בישראל".

 

כמה ראשי ממשלה חיים בישראל מלבד אריק?   ברק, ביביהו, פרס ושמיר. כלומר, מבין חמישה אנשים, אריק שרון הוא העשיר ביותר. מדהים.

 

בשבוע הבא חשיפה נוספת: אריק שרון הוא העשיר ביותר בישראל מבין כל ההורים לבן אחד שמן ובן אחד מושחת.

 

 

חולדאווין שובר שיאים

 

גם כן בעניין חשיפות – וואינט מדווח ששיא השכר ברשויות המקומיות שייך לעיריית תל-אביב. משום מה לא הופתעתי.

 

מעיריית תל אביב נמסר כי "רמת ההכנסות הגבוהה של תל אביב נובעת מתהליך ההתייעלות שעברה העירייה בשנים האחרונות, שלא פגע באיכות השירות שמסופקת לתושבים".  התייעלות?  איזו התייעלות??  בכל ביקור בעירייה, בכל מגע שיש למי מקרוביי וחבריי עם העירייה, מתגלה רק עוד ועוד בירוקרטיה מיותרת, עוד פקידים שתפקידם להפנות אותך לפקידים אחרים, העבודה לא מתבצעת, השחיתות חוגגת. רמת ההכנסות הגבוהה היא תוצר של הארנונה הגבוהה שמשלמים תושבי העיר תמורת שירותים ברמה נמוכה מאוד, ועוד יותר מכך תוצר של תעשיית הדו"חות המשגשגת ופורחת תחת משטר חולדאווין.

 

לא מאמינים?  הנה עוד קטע מתגובת העירייה: "עיריית תל אביב מסיימת שנתיים רצופות בעודף תקציבי היא סממן נוסף להצלחת התהליך וניצול המשאבים".
מי הם המשאבים של העירייה?  התושבים.  במלים אחרות, תושבי תל-אביב היקרים, העירייה מודה שהיא מנצלת אתכם וכל זאת כדי לשלם לעובדיה את השכר הגבוה ביותר ברשויות המקומיות.

 

תחשבו על זה בפעם הבאה שאתם מצביעים חולדאווין.

 

 

אל תשתין בקשת לבאר, כי ממנה יום אחד תשתה

 

קשה-קשה להיות אמן בישראל. עוד יותר קשה-קשה לעשות מוסיקה בישראל. הכי קשה-קשה אולי זה לעשות מוסיקת מחאה בישראל.

 

כי – תרצו או לא – אמנים זקוקים, בסופו של דבר, לחיבוק החם והאוהב של הממסד – חברות תקליטים, רשתות תקשורת, חברות ענק ועוד. זה נורא קוּל להשתין על כולם, אבל יום אחד אתה מוצא את עצמך מתחת לזרם, ודי קר שם וגם קצת מסריח.

 

 

 

וכך מצאו את עצמם חברי "הדג נחש", מי שחרתו על דגלם (ראו לעיל) את ההשתנה בקשת ואת הבעיטה בממסד, בחליפות, מייצגים את ישראל במסגרת מסע הופעות שנתמך ומומן בחלקו על-ידי משרד החוץ, וזאת אחרי שיר כמו "חליפות" ("המעגל הזה חייב להישבר / החליפות איבדו מזמן את הזכות לדבר… / אלף ואחד לקקנים, מקורבים / יועצים באפריל, כותבי נאומים…").

 

וכך עידו מצא אותם השבוע נותנים בראש עם רינגטונים ומשחקים תוצרת "סלקום". כן, אותה חברת סלולר ששאנן והחבר'ה נהנו להכפיש ב"מספרים" ("ארבע חברות סלולאר מתחרות על האוזן של שבעים וחמש אחוז מהישראלים / מנכ"ל סלקום הולך לבנק פעם בחודש מפקיד משכורת שש מאות שבעים וארבע אלף שקלים…").

 

 

 

עצוב?  אירוני??  לקח לחיים – – –  אל תשתין בקשת לבאר, כי ממנה יום אחד תשתה.

 

 

 

ואגב באר ומים ושירי מחאה, הנה לכם מעט ממלותיו של איש אמיץ, שהשתין לבאר פעם אחר פעם, אבל היה ישר ותמים מדי כדי לחפש בה שתייה, גם כאשר החום של המדבר איים להכריעו:

 

"אז מה כל הדאווין של שירי מחאה?

כל פעם חוזרים לאותה נקודה.

מה שלא תעשה, המים יורדים.

 

תעשה שמיניות באוויר,

תעשה קטינות סלאביות בתרגילי מתח,

גמישויות כחלחלות עם חתך מרחפות על פני כל השטח,

תחרוז נתח לפתח, תגיד בטח בטח צנון ורתח

המים יורדים…

 

המים נוזלים, המים אוזלים,

המים יורדים…"

                                (מתוך "דאווין של שיר מחאה" למאיר אריאל)

 

 

פני הדור כפני הכלב

 

השילוב של צופית "מילקשייק" גרנט וענבל "קזינו" גבריאלי הפחיד כנראה הרבה אנשים, כי התכנית קיבלה בקושי שישה אחוז רייטינג. זה עוד טוב לעומת אסף "גבות" הראל, שגירד את השלושה אחוז.

 

עם כל הכבוד לאלטרנטיבה שמציע ערוץ 10, תוכניות רעות יישארו רעות גם תחת הסיווג של "אלטרנטיבי", "ביזארי" או "סאטירי". נראה לי שאסף וצופית צריכים להצטרף למשפחת קמיצ'לי (משפחת מי?) בדרך לצו הרחקה לכל החיים ללא אפשרות חנינה מתחום הטלוויזיה. (לגבי אסף, אגב, אני בהחלט חושב שיש מקום לסעיף מקל, המאפשר לו ליצור עוד פרקים של מ.ק. 22 ו/או שוטטות. ההגבלה תחול רק על תוכניות אירוח, לייט נייט או כל ז'אנר אחר שבו הוא נדרש להיות נוכח לכל אורך התכנית).

 

למי שבכל-זאת צפה בתוכנית של צופית (הייתי על מסלול ריצה בחדר כושר.. נשבע!!!) ציפתה תוכנית סאטירה שהייתה החלום הרטוב של יוצרי "ארץ נהדרת": ענבל מקטרת על שמאמן מכבי תל-אביב "הושיב את לירן על הספסל" (סיגל עזריאלי פראיירית לידה), ענבל מגלה רגישות עמוקה  (צופית: "את יכולה להבין את סבל הפלסטינים?"  ענבל: "אם אני ממש מתאמצת אז כן"), ענבל מעלה טיעונים לוגיים מנצחים בדבר הסכסוך הישראלי-ערבי ("יש להם כבר 22 מדינות, אולי ניתן להם גם אותך?").

 

בקיצור, גאווה גדולה למפלגת הליכוד, לנבחרת ישראל בכדורגל ולדור הצעיר של מדינת ישראל. מדינה שבה  צופית גרנט עושה טלוויזיה וענבל גבריאלי חברת כנסת היא ללא ספק ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות (והאנשים המאוד מוגבלים) האמיתית.

אמר כבר מי שאמר: פני הדור כפני הכלב.

 

 

לימור, הביתה!

 

פרופ' אהרוני מגלה שמשרד החינוך מצא שיטה מצוינת להילחם בהידרדרות של תלמידי ישראל במבחני ההישגים העולמיים – רמאות: הוא מכין את התלמידים לבחינות במקום ללמד אותם את החומר.

 

גברת לבנת היקרה – אנחנו מ-א-ו-ד מאוכזבים. את יודעת טוב מאוד מה העונש של מי שמרמה בבחינה.
את מתבקשת ללכת הביתה עכשיו ולא לחזור למשרד בלי אחד מההורים.

 

 

אם לא חינוך, אז לפחות חיוך.

 

ואפרופו חינוך, השבוע פרסמה  ועדת דברת את מסקנותיה.

 

חיפשתי, הפכתי וקראתי שוב, אבל לא מצאתי שום התייחסות של הועדה לבעיות האמיתיות והבוערות: למבנים הלא בטוחים, לכיתות הקטנות והצפופות, ללוחות הישנים ולטכנולוגיות ההוראה העתיקות, לספריות ו/או חדרי מחשבים הקטנים והלא עדכניים, ובעיקר לאלימות הגואה ומתגברת בקרב בני הנוער.

 

הועדה אמנם מציינת ש"מניעת אלימות" זה רעיון חשוב שיש לקדמו, אבל לא מציעה שום דרך פרקטית לפעול בעניין. תזכורת: בסוף השבוע שעבר נרצח נער בן פחות מ-18 בידי נערים אחרים.

 

כרגיל, כמו כל ועדה במדינת ישראל, גם ועדת דברת מוציאה שם רע למושג הרעוע ממילא של ועדה. ביקשנו לבדוק לעומק את מצב החינוך בישראל, וקיבלנו קטגוריה על מצב המחנך בישראל.

כמו בועדות החקירה הצבאיות, בסוף הפילו הכל על  הש"ג, המורים. העיקר שאלוף הפיקוד יוכל להמשיך לחייך.

 

 

אם לא חינוך, אז לפחות חיוך.

 

 

מיסטר פינס וד"ר וגינה

 

אם לא יהיה שינוי של הרגע האחרון, אופיר פינס יהיה שר הפנים, אחרי שנבחר במקום הראשון על-ידי חברי מרכז העבודה.

 

לא שיש לי משהו נגד פינס. להיפך. הוא ללא ספק אחד מהטובים וההגונים שביושבי בית הנבחרים.

 

אבל האם מדינת ישראל באמת יכולה להרשות לעצמה מנהיג עם שם כזה?

 

רק תחשבו על הכותרת ב-CNN בבוקר שאחרי היבחרו של פינס לראשות הממשלה:

Penis Ellected to Lead Israel

 

 

ועל זה אמרה ג'וליה רוברטס (גם יפה וגם אופה) לפינס אחר, מר הי גיא:

"…Better Mr. Penis than Mr. Vagina"

 

 

כריסטמס שמח (המלחמה נגמרה)

 

האופטימיסט ממתין כל הלילה לשנה החדשה שתגיע.
הפסימיסט ממתין כל הלילה שהשנה הישנה תצא.
                                                                           ~ בילי ווהן.

 

אז כדי לסיים בבכל-זאת נימה אופטימית את 2004, אני רוצה להקדיש לקוראי הבלוג את שירו הנהדר של יקיר הבלוג ג'ון לנון (טוב, גם יוקו היתה בעניין), Happy Xmas (War is Over), ולאחל לכולנו שנה אזרחית טובה ומוצלחת.

 

"…זה כריסטמס

לחלשים ולחזקים

לעשירים ולעניים

העולם כל-כך טועה

 

אז כריסטמס שמח

לשחורים וללבנים

לצהובים ולאדומים

בואו נפסיק את המלחמות…

 

כריסטמס שמח

וראש השנה שמח

בואו נקווה שהיא שנה טובה

ללא כל פחד

 

המלחמה נגמרה, אם תרצו

המלחמה נגמרה."

                                (מתוך "כריסטמס שמח (המלחמה נגמרה)")

 

להתראות בשנה הבאה!

 

מוקדש לגיא, אולי אחרון הפטריוטים.

 

 

באחד המערכונים המוצלחים ביותר של "החמישיה הקאמרית" יושבת החבורה העליזה על ספסל בקופת חולים ומקטרת על המצב המזופת במדינה ועל החיים הטובים ב"אמריקה" – איך הכל מתנהל שם על מי מנוחות, ובטוח שם ואין שחיתויות והכל נקי וגדול ומסודר.

 

טוב, הכי כיף זה לקטר על המצב, ולראיה שלל רשימות תחת הכותרת "שחרור קיטור" המתפרסמות בבלוג זה. הכי קל זה להסתכל על חצי הכוס הריקה. זו תכונה יהודית בולטת שהפכה לתכונה ישראלית בולטת. זה מה יש.

 

אבל כבר במערכון ההוא שם הכותב (אני מתאר לעצמי שזה אסף ציפור, אבל אני לא בטוח) בפי השחקנים את הדבר העיקרי הטוב במדינה שלנו – אם תיפול ברחוב באמריקה, אף אחד לא ישים עליך קצוץ. ואצלנו?  אצלנו כולם יבואו להגיש לך עזרה, להתעניין. אני לא יודע כמה הקלישאה האהובה הזו נכונה בימינו, ובכל זאת הימים האחרונים העלו מאוד את קרנה של "המדינה" בעיני רבים וטובים ואפילו בעיניי.

 

ואני אומר את זה בלי לגמגם או לחשוב פעמיים – כשקורה, חס וחלילה, אסון כזה או אחר, דרכון ישראלי הוא תעודת הביטוח הכי טובה שיש. שמוליק ושפרה, יהיו תקועים היכן שיהיו תקועים, בין אם נפלו מהר בצ'ילה, הלכו לאיבוד בטרק בפרו או נשטפו עם הגלים בקופיפי, יכולים להיות סמוכים ובטוחים – מדינת ישראל לא תניח להם. הם יהפכו להיות שמוליק ושפרה שלנו, אנחנו נתעניין בשלומם, נשלח משלחות חיפוש וחילוץ, נשקיע את מלוא המאמצים, וגם נזיל דמעה כשהם יחזרו הביתה או אם חלילה וחס תימצאנה גופותיהם. ככה אנחנו, מחבקים אלינו כל אחד "משלנו", לטוב ולרע.

 

125 אלף איש נספו (עד לרגע זה) באסון. 12 ישראלים עדיין נעדרים. אחד הוכרז כמת. מבחינה סטטיסטית מדובר בנס – אחוז הישראלים שנפגעו הוא באמת אפסי, זניח. ובכל זאת כאן בארץ לא מניחים להם לרגע – משרד החוץ מחפש אותם, זק"א עומל על לזהות אותם, אל-על מביאה אותם הביתה, התקשורת לא חדלה לדווח. כמו איש אחד, מדינה שלמה מתגייסת לטובת אזרחיה, מעטים כרבים, רחוקים כקרובים.

 

                                 
                              משלחת הסיוע הישראלית בין ההריסות (צילום: AP)

 

אבל לא רק ל"שלנו" אנחנו מסייעים. ישראל היא תמיד הראשונה להציע סיוע, בין אם מדובר בטורקיה, איראן או סרי לנקה. אפשר לספור על יד אחת את המדינות שכבר שלחו משלחות למדינות דרום אסיה המוכות – וישראל הקטנה ביניהן. בלי שום פרופורציה לגודל שלנו ו/או למצבנו הכלכלי, מדינת ישראל תמיד נכונה לעזור – בחילוץ, באספקה, במזון – למי שגורלם לא שפר עליהם.

 

בדרום אסיה מזמן חושבים שישראל היא מעצמת על. אלפי המטיילים הפוקדים את הארצות השונות גורמים לכולם – מקומיים ותיירים כאחד – לחשוב שישראל היא ללא ספק מדינה ענקית ועשירה. נראה שהאסון הנורא הנוכחי, אחד הנוראים שפקדו את האנושות, רק יחזק את התחושה הזו. וזה צובט בלב, במקום שכבר שכחת ממנו, היכן שמתחבאת לה, כבר הרבה זמן, הגאווה הלאומית.

 

 

 

 

 

         
          אישה תאילנדית מחפשת בהריסות ביתה בקאו לאק, תאילנד (צילום: רויטרס)  

 

ובינתיים מניין ההרוגים ממשיך לעלות. קשה אפילו לדמיין מספרים כאלה. זה פשוט מגמד כל דבר אחר ומכניס הכל לפרופורציה.

 

מדברים על גופות שנשטפות כל הזמן אל החוף, על מליונים מחוסרי בית, על ילדים שאיבדו את הוריהם, בני זוג שנפרדו לתמיד.

 

אחרי הסערה, אנשים חוזרים למלאכת יומם, אבל לעשרות אלפים הזמן כמו עצר מלכת.

 

 

אחרי הסערה

חלונות נפתחו

הנחש נעלם

אנשים חזרו למלאכת יומם

רק לאשה אחת

שהרוח לקחה את ביתה

הזמן כמו עצר מלכת

משתאה היא רואה איך כולם שכחו

והיא כל הזמן זוכרת

                                (מלים: אהוד בנאי)

 

 

 

ההיא עם הלאווים עושה תמונת מחזור של כותבי ישראבלוג.

הרעיון הוא להשתמש באפליקציה החביבה הזו כדי ליצור לעצמך קלסתרון ואז לפרסם אותו ברשות הרבים.

 אז ניסיתי (יצירתיות ויזאולית היתה ונשארה הכתם השחור המרכזי בחיים שלי)  והרי לפניכם התוצאה:

 

 מוקדש באהבה לכל אלה שרצו נורא לראות איך נראה השגיא מאחורי הנאור.

 

 

* אני לא מוכן להיות חבר בשום מועדון שמוכן לקבל אותי אליו ~ גראוצ'ו מרקס

 

 

זו עונת הסיכומים, והיא מגיעה לשיאה השבוע – סוגרים את 2004, בדרך-כלל עם ניים-דרופינג עצבני של אמנים ואלבומים, ויש המון כאלה, ויש המון כאלה מצויינים שיצאו ב-2004. ובכל-זאת, מבחינתי, כדי לסכם את 2004 לא צריך בהכרח לבחור אלבום שיצא ב-2004. אפשר לבחור בכל אלבום, כל עוד נחשפתי לו ב-2004, כל עוד הוא העסיק אותי ב-2004, כל עוד אני לוקח אותו איתי מ-2004 ולנצח.

 

אם כך, 2004 היתה מבחינתי השנה שבה התחלתי להאמין מחדש ברוק. האמונה החדשה שלי באה מגלאזגו, וקוראים לה Mogwai. ליתר דיוק, קוראים לה Young Team והיא תוצר אהבה וכשרון של החבר'ה הכל-כך מוכשרים של מוגוואי.

 

 

 

 

 

אם לדייק ממש, הרומן שלי עם מוגוואי התחיל מזמן, אבל התנהל על מי מנוחות. האלבומים Rock Action (מ-2001) ו-Happy Songs for Happy People  (מ-2003) היו טובים, אבל לא ממש גרמו לי להתרגש. זה לא היו הם, זה הייתי אני. כנראה שסף הרגש שלי עלה מאוד בשנים האחרונות.

 

אבל אז באה התכנית ליום כיפור, שערכתי עם מור, שבסופה הוא ניגן את My Father, My King, ומשהו בלב שלי שקפא הפשיר. בתגובה להתפעלות שלי, מר מארק היקר הציע לי לבדוק את האלבומים הראשונים של מוגוואי, ומכאן הכל היסטוריה. כבר שלושה חודשים ש"החבורה הצעירה" של מוגוואי לא יוצאת לי מהסטריאו, הגיטרות המנסרות שלהם הולכות אתי לכל מקום. מודה ולא מתבייש – נשביתי.

 

 

"כי המוסיקה הזו יכולה להכניס בן אדם למצב דמוי-טראנס ולשלול ממנו את התחושה החמקמקה הזו של קיום…
כי מוסיקה גדולה יותר ממלים ורחבה יותר מתמונות.

אם מישהו היה אומר שמוגוואי הם הכוכבים לא הייתי מתקומם. אם לכוכבים היה צליל, הם היו נשמעים ככה…"

                             (מתוך "כן, אני רחוק מאוד מהבית")

 

 

מוגוואי נוצרו ב-1995 בגלאזגו, סקוטלנד. חבורה של סטודנטים שהחליטו לכתוב מוסיקת גיטרות כמו שמוסיקת גיטרות צריכה להישמע.  Young Team היה למעשה אלבום הבכורה שלהם. מוגוואי עושים מוסיקה אינסטרומנטאלית, כלומר מוסיקה (כמעט) ללא מלים. בתור איש של מילים הרעיון שמוסיקה בלבד יכולה להעביר מסרים, לעורר רגשות, לספר סיפורים, להגיע לכוכבים – הרעיון הזה קצת זר לי, מוזר לי.  עד היום חוויות כאלה ממוסיקה הכרתי רק  ממוסיקה קלאסית, מיצירות תזמורתיות גדולות מהחיים. והנה, ארבעה סקוטים צעירים, חמושים בגיטרות, בס ותופים מספקים את אותן חוויות, ואפילו יותר.

 

 

זה מדהים כי האלבום הזה בעצם נפתח בצלילים מושחזים ומלודיה סוחפת, וממשיך איתם עד לסופו בלי להירגע ובלי לוותר. בדרך נשמעים קולות, מלמולים, תפילות, כשפים. הכל דחוס, מרוכז, מהפנט. אתה נסחף לתוך העולם של מוגוואי  מהלכלוך הראשון שהגיטרה של “Yes, I am a long way from home” מספקת, ולא מצליח להיחלץ (ולא רוצה גם) עד שאתה נבעט ממנו החוצה, שישים וחמש דקות מאוחר יותר. בדרך המלודיות מרימות אותך לעננים או שוברות לך את הלב בעוצמה. הווליום מטפס לגבהים מאיימים ואז צולל אל השקט, השקט שלפני הסערה הבאה. אני עוצם עיניים ורואה סרטים שלמים שמנוגנים במוחי, מלאים ברגשות, כאבים וסערות. אם למוסיקה יש תפקיד עלי אדמות, מוגוואי עושים את זה בדיוק כמו שצריך.

 

עם רצועות כמו “Like Herod” אפשר לכבוש את העולם. הפתיחה השקטה, שקט שמבשר רעות, ואז ההתפוצצות בבת-אחת, הגיטרות צורחות, התופים חובטים בראש, הרעש מאיים להפיל אותך, וזה נמשך ונמשך ונמשך. "Katrien" נשמע כמו תפילה ארוכה ומרוכזת מלווה במוזיקה מהגיהינום, "Radar Maker" עם הפסנתר המרגיע-לא מרגיע, "Tracy" המאופק והמדויק, ואז הגרסה הנפלאה ל-"Summer" (מההקלטות המוקדמות שנקראו Ten Rapid), כל-כך מלודי, כל-כך מלוכלך, מתוק ופוגע. אחר-כך "With Portfolio" ההזוי והא-מלודי מנתק אותך מהחלום, רק כדי לשקוע שוב בענן מתוק ומלא ברגש הקרוי "R U Still In It?".

 

 

"האם את עדיין בעניין?  כי אני עדיין בעניין.

לא היו לנו קטעים כואבים כבר בערך שבועיים.

האם אני היחיד שלך? כי את עדיין היחידה שלי.

אבל אם את צריכה עוד, אני פשוט אעשה את זה…

 

האם תתגעגעי אליי, כשאני לא אהיה?

האם ישנה אהבה שם, גם אם אני טועה?

האם עדיין תנשקי אותי, אם תגלי?

אני אעזוב אותך ואת תתגעגעי אליי."

                                                             (מתוך "האם את עדיין בעניין?")

 

 

האלבום המדהים הזה מסתיים ב-16 דקות של אורגזמה מתמשכת, קודרת ואפית, בעלת השם "מוגוואי יראים את השטן". הריקוד השטני הזה נע בין קיצוניות של שלווה חלומית למצוקה צורמת במספר מחזורים ומגיע לגבהים נהדרים של רעש גיטרות מעורבבות בחליל. הרצועה הזו מגדירה לטוב ולרע את המוסיקה של מוגוואי, לפחות בתחילת הדרך – רעש מלודי, מתוסבך, מאיים, יצרי, רגשי, נפלא. עשו את זה קודם לפניהם (סוניק יות', מי בלאדי ולנטיין – דוגמאות רק לשם ההמחשה), אבל נדמה לי שאף אחד לא הביא מטען כל-כך גדול של רגש, חוכמה ויצר לאלבום אחד.

 

Young Team נוצר ב-1997. כמו הרבה אלבומי בכורה, הוא תמצת ברגע נדיר במיוחד את כל ההוויה של מוגוואי לכדי אלבום אחד מרוכז ומושלם. Come On Die Young מ-1999 היה אלבום נהדר גם כן, אבל אפילו הוא לא הצליח לעמוד בסטנדרטים המדהימים שאלבום הבכורה הציב. כך או כך, שמונה שנים אחרי, Young Team נשמע טרי ובוער כמו בימיו הראשונים, והוא עדיין ממכר ושובה. תאמינו לי – ניסיתי, ולא התחרטתי.

 

ולכן אם לסכם את 2004, Young Team זה השם שאני זורק לערימה. אם תרצו לדקדק טכנית, אשלח אתכם ל"הגיבור הלא מושר 2004" של "השרת העיוור" (אל דאגה – כשתתפרסם הרשימה שלי, תקבלו קישור ישיר). אם תרצו ניים-דרופינג, יש המון מקומות מצויינים עבורכם. אבל אני – אני רק מכניס שוב את האלבום הנהדר הזה למערכת, והולך להתחפר לי בתוך קירות של גיטרות. שנת מוסיקה טובה לכולנו!