למי שתהה – כן, רצתי ביום שישי ב"חצי מרתון תל-אביב" את ה-10 ק"מ כמובטח. והנה הפוסט בנושא – – –

המרוץ השני שלך הוא במידה רבה כמו הפעם השנייה שלך. אתה הרבה פחות מתרגש, הרבה פחות פוחד, מודע לביצועים שלך, מודה לכך שאתה מסוגל לעשות את זה, מודע להנאות ולכאבים. אתה פנוי להתרכז בדבר האמיתי, והביצועים – בסופו של דבר – כנראה טובים יותר. עם זאת, התחושה המתוקה בקו הסיום פחות מפתיעה, פחות מלהיבה. לפחות תקבל תשובה תוך זמן קצר יחסית על השאלה "נו, איך הייתי?".

 

ובכן, הייתי טוב. טוב מאוד, אפילו. למרות שהתוצאות המופיעות באתר המרוץ לא רציניות – טוב, כל האתר הזה לא רציני (תיכף נגיע לעניין הסדר והארגון…) – ומראות את הזמן שהופיע בשעון העצר כשחציתי את קו המטרה ולא את הזמן האישי שלי (מהרגע שאני והצ'יפ שעל רגלי דרכנו על קו הזינוק ועד שדרכנו על קו הסיום), הזמן שם – 54:48 דקות, מקום 597 – מהווה שיפור משמעותי לזמן שלי במרוץ באוגוסט, ופחות או יותר בהתאם לתחזיות. אין ספק – חודשיים של אימונים, מזג אוויר סתווי וניסיון (ראו לעיל) נותנים תוצאות.

בדרך לקו הסיום. צילום: שוונג.

חצי המרתון אורגן על-ידי הפועל, עיריית תל-אביב וחברת "מרתון ישראל". הספונסר המרכזי הייתה "אדידס". במידה רבה ההבדל בין המרוץ של לפני חודשיים למרוץ של יום שישי הוא כמו ההבדל (התמידי לפחות) שבין נייקי לאדידס – ב"מרוץ נייקי" הכל היה מתוקתק לעילא ולעילא, מההתארגנות ועד החגיגה בסיום, מערכת ההרשמה ועד לגרף המרשים עם הזמנים לאורך המרוץ. במרוץ של יום שישי הכל היה אפור יותר, צנוע, חובבני. אפילו הזינוק היה מבולבל, שלא לדבר על הסיום.

עוד הבדלים בין מרוץ הלילה באוגוסט למרוץ ביום שישי: המרוץ ההוא התקיים בלילה לח להחריד לעומת מרוץ בשמש סתווית חיננית ביום שישי. המרוץ אז נערך מאבן גבירול לגני התערוכה ובחזרה לעומת מרוץ מהדר יוסף לאבן גבירול ובחזרה. כל נושא הספונסרים היה מאוד חובבני ביום שישי, לעומת חגיגה אמיתית ב"מרוץ נייקי".

אבל לא הכל שחור: סימון הקילומטרים היה טוב יותר ביום שישי. הייתה במקום שמירת חפצים שהקלה מאוד על ההתארגנות. וכמובן, השורה התחתונה.

הזינוק. צילום: שוונג.

תרמה מאוד לשורה התחתונה הפייסרית של ה-55 דקות, שאיתרתי בערך ליד הלונה פארק. עד שסוף-סוף הצלחתי לזהות פייסר, והיות שזו הייתה התוצאה אליה כיוונתי, החלטתי שאין מצב שאני מפספף אותה ואין מצב שהיא עוברת אותי, וכך – במשך כ-9 קילומטר – נאבקתי בה באש ובמים וניצחתי אותה בהפרש משמעותי (מה שמחזק אצלי את התחושה שרצתי בערך 54דקות).

עוד תרמו "פרויקט מטבוחה" שנבחרו שוב להיות הפס-קול של הריצה. הפעם, בניגוד לפעם הקודמת, הגעתי לקו הזינוק במהלך "בלדיסטאן", השיר החותם את האלבום, מה שגם כן מרמז על השיפור המשמעותי בתוצאה.

פרטים לגבי המרוץ הבא עוד אין. למארגנים – אני פתוח להצעות.
מה שבטוח, היעד הבא – 50 דקות. אם מישהו רואה את הפייסרית הרלוונטית, אנא הודיעו לה מראש.

 

עדכון (17.11): הזמן הרשמי התפרסם סוף-סוף – 54:05 דקות, מקום 598. כיפאק היי!

אני לא יודע מי מייעץ לרשימת "יהדות התורה, אלי אמינוב והשכונות" (נשבע לכם – יש דבר כזה…), אבל הבחירה שלהם לגבי סמל המפלגה על הפתק בקלפי  יוצרת קונוטציות בעייתיות למכביר (במיוחד בנובמבר).

* הכותרת מישעיהו כ"ד, ט"ז.

עוד לא הזכרתי כאן את "Poses", שהוא לטעמי האלבום הטוב ביותר של רופוס עד כה ואלבום משובח בכל קנה מידה. כבר כששמעתי אותו לראשונה (והגילוי והתודה מגיעים לדני), התלהבתי, ומאז – ובמיוחד בשבועות האחרונים מאז רכשתי את הכרטיס להופעה – אני מוצא שהאלבום הזה הוא תצוגת תכלית מרשימה ומשכנעת לכישורים, לכתיבה ולהגשה הנפלאים של רופוס.

"Poses" יצא שלוש שנים אחרי אלבום הבכורה שלו, ואחרי שנבחר על-ידי כל העולם ואשתו כאמן המבטיח ביותר. הוא מכיל אוסף של שירים משובחים, והאהוב עליי מכולם הוא כנראה "Greek Song", השיר השני באלבום. הוא כתוב כדיאלוג בין רופוס לבחור יווני שפגש שם. כפי שאפשר לקרוא להלן רופוס ניסה להתחיל איתו, היווני קצת "נבהל" (שלא לדבר על כך שהיה עסוק עם איזו בחורה), ואת שאר הסיפור אפשר להבין לבד.

אתה שנולדת עם השמש מעל לכתפיך

אתה מדליק אותי, אתה מדליק אותי

אתה צריך לדעת

אתה שנולדת עם היכן שהשמש מתרחקת ממך

אתה מדליק אותי, אתה מדליק אותי

אבל גם היא

אתה שנולדת שם היכן שהיופי הוא הקיום

אתה מדליק אותי, מדליק אותי

הגוף שלך מרפא את נשמתי

אתה שנולדת היכן שאתה רועד ואתה רוטט

אתה מדליק אותי, הבחורה נעלמה

אז בוא כבר, נלך

 

כל הפנינים של סין

דוהים משני צידי הוולטה

אל תתפור קווים לעורו של אף אחד

שמור את הרעל שלך לאהוב שלצדך

 

דרך אחת היא רומא והאחרת היא מֶכָּה

משני צידי, משני צידי

האופנוע שלנו

דרך אחת היא הבית והשניה היא אבא

משני צדדיי, משני צדדיי

הם מוכנים עם המכה

 

כשאחזור אני אחלום בבארנס אנד נובל

הו עזוב אותי כאן, הו עזוב אותי שם

היכן שהמלאכים פוחדים לצעוד

כשאחזור אני אדמם בעקבות המכות שקיבלתי

אל תעזוב אותי כאן, אל תעזוב אותי כאן

אני פוחד פחד מוות.

 

אולי זה רק אני, אבל השיר הזה, עם הכינור שמנגן את המלודיות הנשמעות כאילו לקוחות מהמזרח הרחוק והטקסט הלקוח מהמזרח הקרוב והשירה המתקתקה של רופוס, מזכיר לי מאוד את היצירה של ג'ון לנון, ובמיוחד את Beautiful Boy.

עם ובלי קשר, זהו שיר נהדר, שמוכיח, כמו שכתב בזמנו בפיצ'פורק ג'ו טאנאגרי (בביקורת על האלבום), שרופוס "רוקד עם השמות הגדולים ביותר, ויש לו את מלוא הזכות לעשות זאת".

רופוס מבצע את "שיר יווני" בהופעה חיה בפילמור.

בנק לאומי נותן לכל סטודנט כרטיס אשראי פלטינום.

מעבר לחינוך הכלכלי הקלוקל המוצע לסטודנטים, לא יכולתי שלא להיזכר בדבריו של סינדרום, הרשע מהסרט "The Incredibles" שיובל כל-כך אוהב:
כשכולם גיבורי על, אף אחד לא גיבור על


.
כאן על איין ראנד ו"משפחת סופר-על" וכאן בלוג מצוין על אובייקטיביזם.

בתחילת השנה כשהוכרז על ג'ימס בונד החדש, Quantum of Solace, הביע יאיר רוה חשש מוצדק מפני השם העברי שימצאו לו מפיציו (הידועים לשמצה בתחום עברוּת השמות):

אוי ואבוי: לסרט הבא בסדרת ג’יימס בונד, ושייצא באיזור חג המולד 2008, יקראו “Quantum of Solace”.
שזה, בערך, “נחמה פורטא” בעברית. מה יעשו אנשי א.ד מטלון, מפיצי הסרט, עם השם הזה? אולי יהפכו אותו ל”נקמה פורטא”?

ובכן, כאשר יגורנו בא לנו, והסרט שיצא אמש לאקרנים קיבל את השם העברי למהדרין "קוואנטום של נחמה".

למתעניינים, Quantum of Solace היה שמו של סיפור קצר מאת איאן פלמינג, אביו הרוחני של ג'יימס, שהופיע ב"לעיניך בלבד", אוסף של חמישה סיפורים קצרים אודות הסוכן החשאי 007, ששלושה מהם כבר הפכו לסרטים (סיפור הנושא, "A View To A Kill" ו-"License To Kill").

Quantom, שמשמעו באנגלית "מנה" (או "כמות מדודה") הוא גם שמו של ארגון הטרוריסטים המרושע בו נלחם בונד, שכבר הופיע ב"קזינו רויאל", הבונד הקודם, אם כי לא בשמו המפורש. ובכל זאת, שם הסרט משחק במידה רבה על המשמעות המילולית, והיה אפשר בהחלט לכנותו "מנה של נחמה" (שם די קליט, לא?). מצד שני, אפשר היה פשוט לא לתרגם את השם (כמו במקרה של "קזינו רויאל").

הבחירה של המפיצים היא ללכת עם, להרגיש בלי. בלי שכל, זאת אומרת. כי "קוואנטום של נחמה" הוא פשוט שם גרוע, שגם לא מצלצל טוב וגם לא אומר כלום לאדם הממוצע (שלא יודע שכך נקרא ארגון הטרור, כי עובדה לא נחשפה עדיין, וגם לא סגור על המשמעות של המלה "קוואנטום").

אני לא רוצה להפחיד אף אחד בא.ד. מטלון, אבל יש מצב שמישהו עוד יחשוב ש"קוואנטום של נחמה" מדובר בסרט תיעודי על סטיבן הוקינג…

סצנה אפשרית מ"קוואנטום של נחמה". סתאאאם. מקור: The Gurus Guru

תמיד קינאתי בידידי מור, אשר (כמעט) מיד אחרי תום הלימודים עקר לארץ האפשרויות (לראות הופעה) הבלתי מוגבלות, והפליא לנקר את עיניי בהופעות משובחות, שרובן ככולן לא הגיעו לארצנו הקטנטונת.

עם זאת, וזאת נהגתי להגיד לכל ידידיי, היה יתרון גדול למגורים בארץ הקודש לחובב מוסיקה מושבע כמוני: חסכון כלכלי. במיוחד בימים קשים כמו אלה שאנחנו חווים היום, המחסור (בהופעות) בשילוב המסחור (של המוזיקה הישראלית) הביא לכך שכמות ההופעות אליהן הלכתי בשנה היתה חד-ספרתית (נכו את אהוד בנאי ו/או שלום חנוך, והיו שנים שהיתה מתקבלת תוצאה אפסית…).

והנה, השנה, כמו פטריות אחרי הגשם, החלו להגיע אמני ישראל בהמוניהם להופעה. הצצה חטופה אצל גיא ברשימה מגלה את התמונה: אין לי כסף, אין לי. לא לכל ההופעות שאני רוצה לראות. פתאום צריך למיין, לתעדף, לחסוך. פתאום נהיינו מדינה מתוקנת. פתאום יש פה תרבות…

Breeders?  הייתי. Air וסר פול?  ויתרתי (די בשמחה). חוזה גונזלס ואנימל קולקטיב – תועדפו נמוך מדי, ופינו את מקומם לרופוס ולמארק רונסון. אבל אז פתאום מגיעים משום-מקום הוברפוניק (באדיבות מונוקרייב), ויש עוד את דפש מוד בקיץ ו(אינשאללה…) בוב דילן. הלו, יש לי אשה וילד שאני צריך לדאוג להם. אני לא יכול ככה…   ומה עם כמה הופעות ישראליות, ואיזה הצגה טובה או אפילו אופרה. מה, אני עידן עופר?!

תמיד קינאתי בידידי מור. בזמן האחרון אני מרגיש שאין לנו במי ולמה לקנא. להיפך – יש מבחר, כמעט כל הופעה היא הופעה שווה (כי שיקולים כלכליים לא יביאו לכאן אמנים איזוטריים ו/או לא גדולים מספיק), ויש מספיק לכולם. אולי יותר מדי אפילו.

אז כפי שאמר כבר אדם חכם מאוד בעבר (והגיע הזמן להביא אותו עוד פעם לארץ, לא?!) הבה נמשיכה לעשות רוק בעולם החופשי, כל עוד אנחנו יכולים.

נ.ב.ע.ח:*
אפרופו מוסיקה ואפרופו חופשי, השרת העיוור, האתר שהכי אוהב מוסיקה והכי חופשי מארגן חגיגת מוסיקה חופשית (כמעט) לרגל 7 שנות פעילות בערב אחד חגיגי, בחמישי הבא, 13.11, במועדון "תמונע". יחגגו עמנו: סגול 59, שוגר שוסטר, צ'רלי מגירה, מורפלקסיס ו-DJ Freedom. סוף-סוף ערב שידידי מור לא יוכל לראות ואנחנו כן. פרטים נוספים כאן – ניפגש שם.

*נזכרתי בדבר עם חשיבות

מצאתי את הגר:

(כן, בערוץ 10 פתחו לה בלוג, בישראבלוג כמובן. והם אפילו משקיעים ושולחים אותה לבלוגים איכותיים…).

ותודה לגל מור וחנן כהן.

 

* למאותגרים טלוויזיונית: ליאור אשכנזי מגלם את איש המשטרה גבאי ב"האמת העירומה".

"…נמשיך לעבוד על הבעיה

שאנו יודעים שלעולם לא נפתור

של השאריות הלא שוות של האהבה

חיינו הם שברים מתוך שלם גדול

אבל אם העולם יישאר בתוך המסגרת

כמו ציור על קיר במוזיאון

אז אני חושב שנראה אז את היופי

ונעמוד ונתבונן ביראת כבוד…"

                                               מתוך Bowl of Oranges, משירי התקווה הגדולים של השנים האחרונות.

בעקבות "ואלס עם באשיר" כתבתי "כל מה שאפשר לראות במבט לאחור בלבנון של 82' אפשר לראות גם היום בצה"ל (או אפשר היה לראות לפני שנתיים") ואולי אפשר היה גם לראות לפני 35 שנה…".

גורביץ' הולך 52 שנה אחורה ומגיע לאותן מסקנות: "כפר קאסם עדיין איתנו. הוא איתנו עם כל חייל שמפנה את ראשו מלראות את שחבריו עושים, עם כל אדם בעל מצפון שאולץ ללבוש מדעים וכעת הוא מהסס מול "אי חוקיות הדוקרת את העין ומקוממת את הלב", שכן עיקר תפקידה של ה"רעות" הוא לוודא ש"העין עיוורת והלב אטום ומושחת". 52 שנה לאחר מעשה, יש לומר שהיא הצליחה מעל למשוער בהשחתת החברה הישראלית". 

 

* הכותרת מתוך "הרעות" לחיים גורי, השיר האהוב ביותר על יצחק רבין ז"ל, שנרצח היום לפני 13 שנה.

עצרי אותי, הו, עצרי אותי

עצרי אותי אם את חושבת שכבר

שמעת את זה בעבר

עצרי אותי, הו, עצרי אותי

עצרי אותי אם את חושבת שכבר שמעת את זה בעבר

דבר לא השתנה

אני עדיין אוהב אותך, הו, אני עדיין אוהב אותך

רק טיפה פחות, רק טיפה פחות ממה שאהבתי בעבר, אהובתי…

"עצרי אותי אם את חושבת שכבר שמעת את זה בעבר" הוא אחד מהשירים הגדולים שמוריסי וג'וני מאר הביאו לעולם. הוא נכלל באלבום המופת Strangeways Here We Come שיצא ב-87'.

אם טענתי פה לא מזמן שאין לי עניין גדול לשמוע ממוריסי דברים שכבר שמעתי ממנו בעבר, הרי שהשיר הזה, כמו כל האלבום הנהדר שבו הוא כלול, לא איבד דבר וחצי דבר מכוחו וקסמו, ולראיה שהוא זוכה לגרסאות כיסוי גם עשרים שנה אחרי שיצא לאור.

בשנה שעברה מארק רונסון, המפיק המוסיקלי המוכשר והכה-מדובר, שחרר את אלבומו השני Version, שהכיל "גרסאות כיסוי" לשירים מוכרים, להיטים אפילו, בעזרת כוכבים מוכשרים – "Toxic" של בריטני בביצוע Tiggers, "Valerie" של הזוטונס בביצוע אמי ויינהאוס הנהדרת, "The Only One I Know" של השרלטנס בביצוע רובי ויליאמס ועוד ועוד ו…כן, "עצור אותי" בגרסה נ-פ-ל-א-ה בכיכובו של דניאל מריוות'ר.

אני התעכבתי, אני ארבתי

עצירת חירום לא מתוכננת

הרחתי את עשר השניות האחרונות שלי

התרסקתי על משקוף הדלת

והכאב היה מספיק כדי לגרום גם

לבודהיסט ביישן, קרח למחשבה

ותכנון של רצח עם

אז מי אומר ששיקרתי לה?

 

הו, מי אומר ששיקרתי לה בגלל שמעולם לא, מעולם לא!

מי אומר ששיקרתי לה כי מעולם לא

אני עוכבתי, אני רוסנתי

ושברתי את עמוד השדרה

ושברתי את הברך

(ואז הוא באמת השתחל לתוכי)

ליל שישי במרפאות החוץ

מי אומר ששיקרתי לה?

 

הו, מי אומר ששיקרתי לה?  בגלל שמעולם לא, מעולם לא

מי אמר ששיקרתי?   בגלל שמעולם לא

קל לזהות שרונסון חיבר/הוסיף/שינה את השיר המקורי והוסיף לו את הקטע החביב מתוך "You Keep Me Hangin’ On" של הסופרימז. הגרסה עצמה הורכבה מחמישה רמיקסים שונים (של צי'קן ליפס, דירטי סאות' והרמיקס המקורי). רונסון גם קיצר את השם הכה-ארוך והכה-מזוהה עם הסמית'ס וקרא לו פשוט "Stop Me". השיר, שיצא כסינגל מתוך "Version", זכה להצלחה רבה

ועכשיו, שנה אחרי ובשיא תהילתו, מגיע אדון רונסון לישראל, לשתי הופעות ב"זאפה" בתחילת דצמבר, עם ה-"Version Players", הרכב הכולל זמרות ליווי שחורות, הרכב כלי נשיפה, ולהקה חיה מלאה. ממה שאפשר לשמוע ברשת, לא אשקר לכם – הולך להיות "רעיל".

בקיצור, יהיה גדול, יהיה מיוזע, ו…לי יש כבר כרטיס (ל-4 בדצמבר, אם אתם ממש מתעניינים). עצרו אותי אם אתם מרגישים שכבר שמעתם את זה בעבר.

טוב, אז שתיתי אחת

והיא הפכה לארבע

וכשנפלתי על הרצפה…

שתיתי עוד

 

עצרי אותי, הו, עצרי אותי

עצרי אותי אם שמעת את חושבת שאת

שמעת את זה כבר  בעבר

Stop Me, בהופעה חיה באמסטרדם, בספטמבר.