ב"מוסף לשבת" של ידיעות שוב מחזרו את הסיפור של שלושת ארבעת ילדי הפלא של מיראביליס, כנראה בגלל השידור אתמול של הפרק הראשון של "מסודרים". כיאה ל"עיתון של המדינה" בעת שבה פני המדינה כפני הכלב, לא היה שום דבר חדש או מעניין בכתבה שלא יכולת ללמוד כבר בכתבות קודמות (ע"ע), פרט לתמונות נאות של הבתים המרהיבים שבנו להם ספי ויגיסר ואריק ורדי ועדכון הפרטים הטכניים (אמנון עמיר כבר דוקטור ועובד במכון וייצמן… סחה!).

 

לאחד כמוני, שמכיר את משפחת עמיר בנסיבות כאלה ואחרות עוד מנעוריי ושהיה נוכח בזמן-אמת בהיסטוריית/היסטריית ICQ, הכתבה היתה בעיקר שעשוע מחשבתי, אפרופו הבאזז ההיסטרי של "מסודרים" (שהתגלה, כדרכם של באזזים היסטרים בדרך-כלל, כפלופ קולוסאלי…) – מה הייתם עושים אם יום אחד היה נופל לחיקכם סכום של 90 מליון דולר?!

 

החבר'ה של מיראביליס, כיאה לבחורים צעירים שעשו אקזיט בימים שאף-אחד עוד לא ממש ידע מה זה אקזיט, הלכו כל אחד בדרכו הוא, ומציגים פחות או יותר את כל הספקטרום האפשרי של התנהגות אנושית אל מול סכום מדהים ושערורייתי שכזה, שנופל על בחור בן עשרים ומשהו כרעם ביום בהיר: מצד אחד, ספי ויגיסר, שבמשך כמעט שמונה שנים מאז המכירה, לא עבד יום אחד. הוא חבר לגולש הגלים עמית ענבר וגולש בכל חוף על גבי כדור הארץ, מטייל ברחבי העולם, רכש דירה בפרוייקט יוקרתי ביפו ומילא אותו בכל גאדג'ט שקיים, ורק לאחרונה בודק אפשרויות לחזור לעולם שהפך אותו למליונר; מצד שני, יאיר גולדפינגר, שנראה בדיוק כמו שנראה אז ב-1998, עדיין וורקוהוליק, לא לקח יום חופש אחד מאז המכירה, עובד על/ב כמה סטארט-אפים ונוסע ברכב ליסינג שהוא מקבל מ"דוטומי", הבייבי המרכזי שלו; ובאמצע, אריק ורדי, שבנה לעצמו בית ראוותני באפקה ובמשך כמה שנים חיפש את עצמו, אבל מיהר לתעל את החוויה לטובת סטארט-אפ חדש בנושא "הבית החכם" שם הוא מפיק את הלקחים מהבית החכם הפרטי שלו.

 

ורדי, ויגיסר וגולדפינגר – מסודרים (צילומים במקור: הארץ)

 

עכשיו מגיע החלק האינטראקטיבי של הפוסט הזה, החלק המחשבתי, הפילוסופי, הדמיוני: שימו את עצמכם בנעלי המיראביליסים, דמיינו לעצמכם מכירה לחברה גדולה ב-400 מליון דולר מזומן, והשיבו (בכנות): איזה מהמיראביליסים אתם – ויגיסר, גולדפינגר או ורדי?  אני חושב שיש במבחן הזה משהו שמעיד על האופי והאישיות הרבה יותר מכל מיני מבחנים שונים ומשונים אחרים, מה גם שחלקנו הגדול (במיוחד בתעשייה שאני שייך אליה) עסוק בחלום הגדול הזה בחלק לא מבוטל של הזמן.

 

כשלעצמי אני יכול להעיד שלצערי הרב אני הרבה יותר גולדפינגר מויגיסר. לא הייתי קורא לעצמי וורקוהוליק, אבל אני יודע ש-90 מליון או לא 90 מליון, מהר מאוד הייתי חוזר לי להתעסק בטכנולוגיות, ומשקיע את כל מרצי (וגם את כספי, כנראה) באוסף הרעיונות שאני שומר ומטפח לי בשעות הפנאי. כן הייתי שמח להעניק מעט מעושרי למשפחה (כמו שעשה ויגיסר) כמו גם למטרות טובות ונעלות שאני תורם להן כיום (והייתי שמח לתרום להן יותר), כן הייתי שמח לטייל יותר בעולם ולהרשות לעצמי יותר חוויות, אבל בסופו של דבר ספק אם הייתי מאמץ לעצמי אורח חיים השונה משמעותית מזה שאימצתי לעצמי היום.

 

כי בסופו של דבר 90 מליון דולר הם הרבה יותר ממה שהבן-אדם צריך או מסוגל לבזבז. אני מכיר את עצמי ויודע ש-90 מליון דולר לא יגרמו לי לאכול יותר ארוחות ביום, כמו שאמר בזמנו וורן באפט, ושגם עם 90 מליון דולר בבנק אני לא אבין איך אפשר להוציא חצי מליון שקל על מכונית או 1000 ש"ח על טי-שירט. יש דברים שאני חולם עליהם, כמו כל אחד כנראה: בית גדול עם גינה, חופשה בחו"ל כל שנה, לסדר את הילד(ים) בחיים. אבל כשטובי המומחים מדברים על סכום של 2-3 מליון דולר (ראו, למשל, את הכתבה הזו מה"סמן") כסכום שמאפשר לך לפרוש לפנסיה ולחיות ברמה, סכום הגבוה כמעט פי 50 הוא ללא ספק הגזמה.

 

מה שמביא אותי לרעיון גאוני, שאני מעיד עליו ככזה בעיקר כי הוא לא שלי, שאני אשמח להוציא אל הפועל, אם רק יימצא משקיע נבון שמוכן לקפוץ על העגלה: אני מציע את המבחן האולטימטיבי, שבו משקיע (או קבוצת משקיעים, אין לי בעיה) ייתן לי ביד 90 מליון דולר, ויבדוק האם כל התיאוריה הזו, כל הדברים שאני מעיד על עצמי כאן לעיל, עומדים במבחן המציאות. האם אני באמת מין גולדפינגר כזה, עם קורטוב של ויגיסר, או שמא הכסף יצליח להשחית (אפילו) אותי?   חכו חכו, בקרוב תוכנית הריאליטי.

 

 

נ.ב.

 

בלדר והחבר'ה – מבולגנים (צילום: YNET)

 

ואי אפשר בלי לדבר על "מסודרים", שהבאזז סביבה כמו גם העניין הטבעי שהיה לי בה, הושיבו אותי מול ערוץ 2 אתמול, בצעד נדיר וחד-פעמי: במלה אחת, ובקיצור נמרץ – מבולגנים.

 

אם זה הטוב ביותר שהצליחו מולי שגב ואסף הראל ליצור, אז לא פלא ש"ארץ נהדרת" מקרטעת ממש כמו הקריירה של הראל. הפרק הראשון היה לא אמין עד כדי גיחוך (במיוחד הסצנה שבה החברים הנכבדים מקבלים את הטלפון שמודיע על המכירה, כולל הקלישאות המתבקשות – משחקים בפלייסטיישן, המתכנת המסטול וכו'), לא מעניין, לא משכנע ובעיקר סתמי להחריד. מה בעצם רוצים הראל ושגב להגיד ב"מסודרים"?   היה כבר יותר מעניין לעשות איזה דוקומנטרי על הדבר האמיתי.

 

יצא לי לראות בארצות-הברית פרק אחד של "הפמליה", שהרעיון שמאחוריה יותר מדומה לזה של "מסודרים", והמרחק בין וינסנט צ'ייס והפמליה שלו לבין החבר'ה של ברלד הוא בדיוק המרחק בין שם לכאן, בין מקצוענות לחפיפיניקיות, בין HBO לערוץ 2.

 

מודה ולא אבוש – באמצע הפרק נשברתי (וכשמדובר בפרק של חצי שעה ברוטו, זה קצת מביך…). לשאלת יוצרי הסדרה, עם 217 מליון דולר הדבר הראשון שהייתי עושה זה מתחיל מההתחלה. הרעיון נחמד, הליהוק חביב, הביצוע…   מבולגנים, כבר אמרתי.

ראש הממשלה ושר האוצר ממנים עכשיו וועדה שתפתח שיטות חדשות למדידת העוני בישראל. אני מדגיש – לא פתרונות, לא דרכים להיאבק בעוני אלא מדדים חדשים. כאלה ש"יביאו בחשבון לא רק הכנסה משכר או קצבאות, כנהוג כיום, אלא גם את שווי ההנחות שמקבלים הזכאים…".

 

אגב, פרופ' שלמה יצחקי, מנהל הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, מתנגד לעצם השיטה שקובעת קו עוני (שכל מי שהכנסתו מתחת אליה נחשב עני וכל מי שהכנסתו מעליה אינו נחשב לכזה). "קו העוני הוא שיטה מפתה משום שאשפר בזול להקפיץ אדם מעל לקו", הוא אומר ורומז לדרך הצינית שבה עשו ועושות ממשלות ישראל שימוש באותו קו מפורסם.

 

לפי מדדי עוני אלטרנטיביים גבוה שיעור העוני בישראל בכ-30% מזה הנמדד על-ידי ביטוח לאומי (כך, למשל, לפי בדיקה שערך ד"ר דניאל גוטליב, היועץ לנגיד בנק ישראל). אבל היכן שלא תשימו את הקו מדובר בנתונים יבשים, שלא אומרים דבר על איכות החיים של האזרח הקטן, ואין להם כל נגיעה לצרכים של האדם הפושט ובטח שלא לאי השוויון ההולך ומקצין בכל מקום.

 

הגישה הכלכלית הרווחת בעולם, שאי השוויון בחלוקת המשאבים יסתדר מעצמו ("יד נעלמה" וכולי) ומי שעני אשם במצבו, היא שהטמיעה את הקונספט של קו העוני בכולנו. הגישה האלטרנטיבית, לפיה אי השוויון פוגע בכלכלה ובצמיחה, ולכן יש לפעול להקטנתו ולתמוך בעניים, נפסלת על הסף משום שהיא שמאלנית מדי, סוציאליסטית מדי, לא פרגמטית, לא פרקטית.

 

עמי וטורי מספר על מדד העוני הסקנדינבי. מדד זה מוגדר כסל המינימלי שממנו צריכה להנות משפחה בנוסף (!) לכל השירותים בתחומי החינוך, הבריאות והסיעוד להם היא זכאית. השלמת ההכנסה הסקנדינבית מדברת על תקציב לכיסוי ההוצאות לאוכל, ביגוד, תרבות ותקשורת, תקציב לשכר-דירה, תקציב לנסיעות בהתאם לצרכי העבודה (מבוגרים) והניידות (ילדים) ותקציב לריהוט וציוד ביתי.

 

פרטים מלאים אפשר לקרוא ברשימה המצויינת הזו, אבל מדהים לגלות שרק 8% מהשבדים נמצאים ברמת חיים הנמוכה מהמינימום שהוגדר. באותם תנאי מדידה, קו העוני היה צריך לגדול בכ-35% (החישוב אליבא דוטורי). בנורבגיה, אגב, הכריזו על יעד לאומי של הורדת שיעור הילדים העניים לאפס (היום הוא עומד על 2%). בישראל, אם שכחתם, כל ילד שלישי עני, אחת מכל חמש משפחות בישראל מתחת לקו העוני, ואנחנו ממשיכים לטמון את הראש בחול ולשמוח שאנחנו מעל הקו.

 

אז אולי הגיע הזמן שנכוון גבוה יותר מאשר קו זה או אחר, שלא נמשיך לעבור לסדר היום כשיש ילדים שאין להם מה לאכול ואין להם איפה לישון (אני יודע, גם אני לא חושב על זה כל הזמן… אבל כשזה מכה זה כואב מאוד), שנדרוש תיקון באי-השוויון ובהזנחה, גם הילדים האלה ברובם חרדים או ערבים, כלומר לא הילדים "שלנו". 

 

הקו היחיד שאני רואה אל מול עיניי הוא קו האופק. מתחתיו הכל נראה לי עוני (סומק, "קו העוני". גם הכותרת, כמובן, לקוחה משם…).

לכבוד חג ה-, יעני וולנטיין'ס דיי, החל היום, 14 בפברואר, הנה רשימה של 14 שירי אהבה גדולים, מהסוג שאי אפשר לאהוב (ולכאוב) בלי להכיר אותם, לפחות לטעמי האישי…

 

  

I Love You More Than You'll Ever Know – Blood Sweat & Tears

 

רק מי שאי פעם איים שהוא הולך לעזוב, רק מי שפגע בה ופגע גם בעצמו, רק מי שאהב יותר ממה שהיא אי פעם תדע, יידע להעריך כמה השיר הזה גדול.

 

אם אי פעם אעזוב אותך

את יכולה לומר שהזהרתי אותך

ואם אי פעם אפגע בך, מותק

את יודעת שאפגע גם בעצמי

 

האם זו דרך עבור גבר להמשיך?

את חושבת שהוא רוצה שזו שהוא אוהב תעזוב?

אני אוהב אותך, מותק, יותר משאי פעם תדעי

יותר משאי פעם תדעי

 

כאן בקאבר די קיטשי, ובכל זאת, של וויל יאנג:

 

 

עכשיו – ג'וני שועלי

 

לצליל השיר הזה רקדתי עם אשתי בחתונה שלנו, ואני חושב שזה מעיד יותר מכל על כך שבעיניי זה אחד משירי האהבה הגדולים ביותר בשפה העברית.

מחר שוב אקטוף פרחים בדרך אלייך

לקבל את אותה הבעה מלכותית

לחבר את הקו העדין של חיוך על שפתייך

אל עיניי ואל פי ואל פיך

 

ואת לידי אוחזת אלף ידיים

אולי את רועדת, אולי זה מקור

אל תחפשי משמעויות בשמיים

בלילה כזה אני שלך

 

 

God Only Knows – The Beach Boys

 

שיר האהבה הכי קטן-גדול, הכי מציאותי-חולמני, הכי קסום, שגם במרחק כמה עשורים עדיין נשמע רלוונטי ונפלא כשהיה.

 

אולי לא אוהב אותך לנצח

אבל כל עוד יש כוכבים מעלייך

לעולם לא תזדקקי לספק בנוגע לכך

אני אדאג שתהיי בטוחה בכך

 

רק אלוהים יודע מה הייתי בלעדייך

 

בריאן וילסון עושה את "God Only Knows" בהופעה מ-2006:

 

 

עטור מצחך – אריק אינשטיין

 

צריך בכלל לנמק?   השיר הכי נפלא שנכתב בשפה העברית, הטקסט הכי מדהים שנכתב בשירה העברית (חלפי), הזמר המתאים (אינשטיין), המלחין המתאים (רכטר). לא יכול היה לצאת פחות ממושלם…

 

פרוש חלומי כמרבד לרגליך
צעדי אהובה על פרחיו פסיעותיך
לבשי חלוקך הורוד לעת ליל
עוד מעט ואבוא אליך.

ומצחך העטור זהב שחור
יקרב אל שפתי כחרוז אל שיר
אז אלחש באזניך עד בוקר עד אור
כשיכור –
עטור מצחך זהב שחור

 

 

 

I Want You – Elvis Costello

 

שבע דקות מדהימות של שיר אהבה-שנאה, שיר ערגה-קנאה, שיר מופלא לאהובה שהמשיכה הלאה ולעולם לא יאהבו אותה כפי שאתה אוהב.

 

הו מתוקה שלי מתוקה, אני אוהב אותך יותר משאני יכול לומר

אני לא חושב שאוכל לחיות בלעדייך

ואני יודע שלעולם לא אחיה

הו מתוקה שלי מתוקה, אני רוצה אותך כל-כך שזה מפחיד אותי למוות

אינני יכול לומר יותר מאני אוהב אותך

כל השאר זה בזבוז של נשימה

 

קטע מהשיר, על רק קליפ משעשע למדי:

 

 

אף פעם לא תדעי – שלמה ארצי

 

איך אפשר לדבר על שירי אהבה בלי ארצי, המאהב המושלם, הגבר השרמנטי, האיש שהפך את האהבה למקצוע?     היו ימים שבהם ארצי כתב באמת על אהבה, אהבה חד-צדדית, אהבה כואבת ולא ממומשת, מהשירים שנאחזת בהם כשגם אתה הרגשת ככה.

 

ובלילות, תהיי כתובה על חלומות,
ובימים אף פעם לא תדעי.
הזמן המהורהר
תלוי על השעון,
מחוג לכל דבר
קוצב את השעות.

כל פעם שאישה או מישהי
נוגעת את הכביש,
אני נזכר בך, ומרגיש כמו כש
היית בי.
את ישנה ודאי, ומישהו
נושם אותך עמוק,
ידי אינן ידי האיש ההוא,
ידי המקנאות.

 

 

Wild is the Wind – David Bowie

 

הקאבר של בואי לנינה סימון הפך את השיר הזה לשיר אהבה קסום, רגיש ומרתק, מופת לאיך כותבים שיר אהבה.

 

אהבי אותי, אהבי אותי, אהבי אותי, אמרי שאת אוהבת

תני לי לעוף הרחק איתך

כי אהבתי היא כמו הרוח, והרוח היא פראית

הרוח היא פראית

העניקי לי יותר מליטוף אחד, ספקי את תחושת הרעב הזו

תני לרוח לנשוב דרך ליבך

כי פראית היא הרוח, פראית היא הרוח

 

 

 

 אביא לך – אהוד בנאי

 

מי שיש לו ילדים, לא יכול שלא להחסיר פעימה כשאהוד בנאי מבטיח להביא לילדתו הקטנה את כל החיים. שיר קסום, קסם של שיר.

 

אביא לך צחוק ילדים

שיבהיל את כל הפחדים

אביא לך בשתי ידיי

אביא לך את כל חיי

 

את הדרך אלייך אהפוך לתמונה

ואביא לך אותה במתנה

את הדרך אלייך אכתוב לתוך שיר

ואביא לך אותו בבוקר בהיר

 

 

 You Do Something To Me – Paul Weller

 

שיר שעושה לי משהו, משהו נפלא, בכל פעם שאני שומע אותו, גם אם הוא עוסק בעצם באהבה שלעולם לא תימצא, שיר אוהב-כואב נפלא שכזה.

 

את עושה לי משהו, משהו עמוק בתוכי

אני נאחז בגדר התיל עבור אהבה שאני לעולם לא אמצא

את עושה משהו נפלא שמניס את הכל רחוק

ממזג את הרגשות שלי, זורק אותי לאחור

אוחז בגדר התיל, אני מחכה לשינוי

אני רוקד דרך האש, רק כדי לתפוס להבה

ולהרגיש שוב אמיתי

 

 

 

אהבת נעוריי – שלום חנוך

 

כי לכל אחד הייתה אהבת נעורים כזו, שלא ספרה אותו ממטר אבל ריסקה את הלב שלו לרסיסים, ורק שלום חנוך יכול לכתוב שיר כל-כך נפלא על זה.

 

ולא הייתי איתך כמעט
כל כך מעט ואמרת לי שאת נוסעת
ואולי לא אראה אותך שוב

הייתי ילד בלילות עצוב
משוטט לבד
לא נתתי לאיש לדעת
את היית אהבת נעורי

 

 

First Day Of My Life – Bright Eyes

 

לא כל שירי האהבה חייבים להיות איטיים ומלאי פאתוס. הם יכולים להיות גם חדשים, חמודים וקטנים כאלה. כמו האלבום של ברייט אייז שהשיר הזה לקוח ממנו, כמו האהבה שלו, קטנה ושובבה, ומחכה להתפתח.

 

הפנים שלך היו הראשונות שראיתי

אני חושב שהייתי עיוור עד שפגשתי בך

עכשיו אני לא יודע היכן אני

אינני יודע איפה הייתי

אבל אני יודע לאן אני רוצה ללכת

 

אז חשבתי שאני אספר לך

שהדברים האלה לוקחים לנצח

אני במיוחד איטי

אבל אני מבין שאני זקוק לך

ותהיתי אם אני יכול לבוא הביתה

 

 

 

את שקט – אביתר בנאי

 

באופן מפתיע (אולי לא, בעצם), לאט לאט, ובלי הודעה מוקדמת, השיר הזה גדל, התפתח והפך להיות אחד משירי האהבה שאני הכי אוהב בעולם. אולי בגלל היומיומיות שלו, המציאותיות, היופי שבהתאפקות ובשקט, תמצית הזוגיות.

 

מאושר להתאפק אלייך
רוח בלי קול בלילה, כותב

עד שאני מה שאני
שאוהב אותך
בנקודה שמתחיל בה יופי
את שקט

 

 

Damien Rice – The Blowers Daughter

 

אחרי שכתבתי עליו כל-כך הרבה שבחים, ואחרי שהוא כבש אפילו את אחרוני הציניקנים ו/או מאזיני גלגל"צ, איך אפשר שלא להכריז אל "בת הנשפנית" של דמיאן כשיר האהבה הגדול ביותר של השנים האחרונות, אולי בכלל?!  שיר שסוחט ממני דמעות בכל פעם שאני שומע אותו (כן, גם בפעם האלף ארבע מאות שלושים ושש)

 

הו, האם אמרתי שאני מתעב אותך?

האם אמרתי שאני רוצה

לעזוב את הכל מאחוריי?

 

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי.

אני לא יכול להסיר אותך ממחשבתי…

עד שאמצא מישהי חדשה.

 

 

 

פעם בחיים – עמיר לב

 

שיר אהבה מבית היוצר של עמיר לב נשמע בדיוק כמו ששיר אהבה של עמיר צריך להישמע: אמיתי עד כאב, מרגש עד דמעות, שיר שמספר לך על החיים שלך, על החיים של כולנו. מאסטרפיס.

 

ואני אומר נלך בצעדים קטנים
ראיתי שחייכת כשקניתי לך פרחים.

כל הלילה על יד הגדר
את ראית את הבית אני את הכביש
התחבקנו חזק בלי לדבר
פעם בחיים ככה אני מרגיש.

 

 

 

ויש, כמובן, הרבה שירים שוודאי שכחתי…  הרבה שירים שמגיע להם להופיע כאן. ואני אוהב את כולם, ואתכם גם. חג אהבה שמח!

 

 

 

 

נ.ב. אם באהבה עסקינן, אז היום (רביעי) תקיים "עזר מציון" מבצע ארצי רחב היקף להצלת חייו של דור לביא, בן 8 מנתניה, החולה בלוקמיה ומחכה לתרומת מח עצמות. המבצע ייערך בעשרות תחנות בכל רחבי הארץ. בני 18-50 בעלי בריאות תקינה שלא הצטרפו למאגר בעבר, מוזמנים לתרום. עוד פרטים על המאגר אפשר למצוא כאן. "עזר מציון" גם מבקשת תרומות למימון הבדיקות (בדיקת דגימה אחת עולה 250 ₪ והמדינה אינה משתתפת בעלות זו).

 

לטעמי אין דבר יפה יותר מאהבה לזולת, במיוחד למי שזקוק לעזרה, ולכן אל תוותרו על זכותכם לאהוב ולהציל חיים. חייגו 1-800-236-236 או הגיעו לתחנת ההתרמה הקרובה (הפרטים המדויקים כאן). זכרו – כל המציל נפש בישראל כאילו הציל עולם ומלואו.

זוכרים את הפרסומות של מירי בוהדנה לוופר של ברגר קינג לפני איזה שלוש שנים?!  

 

חברה הטוב של הבוהדנה. זוכרים?!

 

אז זהו, שגם אני לא זכרתי, אבל אחרי גיגול קצר קיבלתי חיזוק שאכן היו כאלה פרסומות (שלוש במספר), שאכן זכרתי נכון שבאחת מהן הופיעה מירי בתפקיד הבלונדה הטיפוסית בספרייה ("אפשר וופר, צ'יפס ושתייה?", היא שואלת את הספרנית. "כאן זה ספרייה", זו משיבה. מירי חושבת רגע, ואז לוחשת: "אפשר וופר צ'יפס ושתייה?") ושמדובר בקמפיין שהכין משרד הפרסום ראובני-פרידן שליווה את הרשת עד לפני כשנה (אגב, כאן טוענים שבשנה המדוברת הושקעו מליון דולר בתקציב הפרסום דנן).

 

טוב, אז מה אני רוצה מהחיים שלכם, פרט לעובדה שאזכור שלי מירי בוהדנה כאן בבלוג תביא לי וודאי עשרות טינאייג'רים שלא סגורים על עצמם הישר מגוגל?!  ובכן, מה רבה היתה פליאתי כשאפרת, בלונדה מכובדת בפני עצמה, פירוורדה אליי פרסומת שובבה למרצדס אי קלאס (מחו"ל, שם עדיין לא למדו לחלק קילומטרים להנאה…) ובה מככבת… בדיוק אותה בלונדה בדיוק באותה ספריה עם בדיוק אותו פאנץ'.

 

לא מאמינים?  בבקשה – – –

 

עכשיו נשאלות השאלות המיידיות:

1. מי היה קודם?   (באופן נדיר, נראה לי שהחבר'ה מארץ הקודש…)

2. האם הקופירייטר הראשון שחשב על הבלונדה בספרייה ראה את הפרסומת השנייה או סתם מכיר את הבדיחה?    (אם התשובה שלי לאחת נכונה, אז כנראה שלא…)

3. מה בין מרצדס אי קלאס לוופר?  (תשובה אפשרית: חתיכה עסיסית כלולה בעסקה… J)

4. איזו בלונדה יותר שווה?   (מירי… כאילו, דה?!!)

"אושר הוא רגש המבטא את מצבו הנפשי והמנטאלי של האדם. פירושו הרגשה חזקה של שמחת חיים, ולו סממנים פנימיים כמו תחושות של התלהבות, רוגע ותקווה, וסימנים חיצוניים כמו חיוך, צחוק או שמחה" (וויקיפדיה)

 

"סליחה שאני נפעם מהרעיון, אבל כרגע עלה בדעתי, שכל שיר שאני כותב ראוי להיקרא 'אושר'…"

                                                                                                                           (ריימונד קארבר)

 

 

אני מסיט את המראה הקדמית

מהכביש המתגלגל בחלון

לילדי שמתגלגל מצחוק

במושב האחורי

מוותר על כל מה שחלף

כל מה שעבר ולא הותיר זכרון

כדי לצפות במו עיניי

בעתידי

 

*

 

ילדי ישן בכסא הבטיחות שבמושב האחורי

ואני אוחז בהגה ומנווט אותו

אל חוף מבטחים.

אני מביט בו כשהוא מקיץ

לרגע, מתבונן ואז עוצם עיניו

ושוב נרדם.

כמוני גם הוא וודאי לא בטוח

אם זו המציאות או שמא

חלומות שמתגשמים.

 

 

*

 

יובל מקשיב למוסיקה.

הצלילים שאני משמיע נספגים בגופו הקטן

וכובשים אותו.

הוא מזיז תחילה את הראש

אחר-כך את הידיים

עוד רגע

ויצטרף אל השיר בקולו.

הוא רוקד כאילו איש לא מתבונן בו

הוא שר כאילו השיר שייך רק לו

ויש בצלילים שהוא יוצר את הקסם

שאי אפשר להעביר במלים.

 

*

 

לפתע

עלה בדעתי

שכל רגע כזה

שבו אנחנו ביחד

ראוי להיקרא אושר,

ראוי להיכתב בשיר,

ראוי לחיי נצח. 

זו יכולה היתה להיות קמלוט לג'קלין ולג'ק

אבל בדרך המהירה על-שם צ'ה גווארה כשהוא ממלא מיכל בדלק

אח של פידל קסטרו בולש אחרי אישה עשירה שבוכה

מאכזבה מחיי המותרות

אז הוא ניגש אליה והוא מנסה

להזדהות אבל הוא חושב שהוא צריך להזהיר אותה

שהעולם השלישי נמצא ממש מעבר לפינה

 

בברית המועצות מדען מסונוור

מחידוש הניסויים הגרעיניים והוא נזכר

שהאופטימיות של ד"ר רוברט אופנהיימר כשלה

במשוכה הראשונה

 

אני ב"בית הגבינה" והרעש היחיד שנשמע

הוא הצליל של מישהו שעורם כיסאות

ומנקה את הבירה שנשפכה

ומישהו שואל שאלות ומתחמם באור השמש

שמספקות חמש-עשרה דקות התהילה של איזה כותב פאנזין.

 

הוא מחבר פופ לפוליטיקה ושואל אותי למה זה טוב בחיים

אני מציע לו בושה ואת התירוצים הרגילים

בעוד אני מתבונן במורד המסדרון

להיכן שהמסחרית מחכה

אני מצפה לקפיצת הדרך הגדולה קדימה

 

מכירות צדקה מאורגנות ועלונים מחולקים

גם אחרי שעת הסגירה יש מסיבות ויש אורחים

אתה יכול להיות אקטיבי עם האקטיביסטים

או לישון עם הישנוניים

בעוד אתה מחכה לקפיצת הדרך הגדולה קדימה.

 

קפיצת דרך אחת, שתי קפיצות

האם הפוליטיקה תעיף אותי לכל הרוחות?

 

הנה מגיע לו העתיד ואתה לא יכול לברוח מפניו

אם יש לך רשימה שחורה, אני רוצה להופיע על הכתב

 

זו דרך ארוכה למדי במורד הרוק'נ'רול

מהטופ אוף דה פופס למבקשי הצדקה שבתחתית הבור

 

אם איש לא מצליח להבין מה הולך

תתחילו במהפכה פרטית ותיפטרו מהמתווך

 

בעולם מושלם היינו כולם שרים בקול אחד את הפזמון

אבל זו המציאות אז תנו לי קצת מקום

 

אז הצטרפו למאבק כל עוד עולה בידכם

המהפכה היא במרחק חולצת טי-שירט ממכם

מחכים לקפיצות הגדולות קדימה

 

(The Great Leap Forward)

 

 

בילי בראג, זמר מחאה, סוציאליסט וטרובדור להמונים, ומי שסומן כקיצוני השמאלי של מחאת הפאנק, התפרסם כמנהיג להקת Riff Raff ואחר-כך כסולן אינטיליגנטי ובועט. הוא זכה לתהילה בארצות-הברית, בעיקר בגלל ששיריו שמו ללעג ולקלס את בריטניה מולדתו. "The Great Leap Forward" הופיע באלבום Worker's Playtime, שזכה לכותרת המשנה "קפיטליזם הורג את המוזיקה" (והיה האלבום הראשון שלו, אגב, שיצא בלייבל מסודר… J)., והיה סוג של אוסף שיצא ב-88.

 

"קפיצת הדרך הגדולה קדימה" (The Great Leap Forward) היתה תוכנית טפשית למדי שהגה מאו דזדונג כדי להקפיץ את הכלכלה הסינית (יותר נכון את התעשייה הכבדה של סין) לסטנדרטים עולמיים. התוכנית החלה מיד אחרי מלחמת קוריאה, כאשר דזדונג חשב שהיות שמדינות כמו בריטניה וגרמניה הפכו למעצמות בגלל התעשיות הכבדות שלהן (בימים שלפני מלחמת העולם הראשונה), גם סין תוכל לנצל את התעשייה שלה כדי להפוך למעצמה, בעיקר דרך ייצור פלדה.

 

הכלכלה כולה התמקדה בפלדה, החקלאות נזנחה, המזון נעלם, אנשים שלא עמדו במכסות שהוקצבו להם במסגרת התוכנית נענשו בחומרה. גל הרעב שהגיע המית כ-30 מליון תושבים, בעוד דזדונג וחבריו אוכלים לשובע בארמון החבוי בבייג'ינג. גל הרעב הזה, אגב, היה אחד הגורמים לעלייתו של היו"ר מאו, שבעזרת הצבא האדום הסיני חילק מזון לתושבים, צבר כוח ולבסוף השתלט על סין.

 

עשרים שנה אחר-כך, בילי בראג עדיין שר את השיר הזה ונאבק את אותו המאבק. אבל בדומה לדילן הוא משנה את ההגשה של השיר בהופעות חיות, מפתח כל הזמן את המלים ומתאים אותם לשערוריות והזוועות העדכניות. נכון שהמלחמה הקרה נגמרה, אבל בעיראק עדיין משתוללת מלחמה בין "הדוד סם" ל"כוחות הרשע", ולא חסרות טחנות רוח כדי להילחם בהן.

 

ותודה למור, שהזכיר לי נשכחות וגם עזר עם הפרטים…

בעקבות "אפשרויות" של שימברוסקה והפרוייקט של יונת הסלע כמובן (פרטים כאן), אני מעדיף מאוחר מאשר לעולם לא…

 

אני מעדיף דרמה.

אני מעדיף כלבים.

אני מעדיף חוף נטוש על שפת ים סוף.

אני מעדיף את שלום חנוך על שלמה ארצי.

אני מעדיף את עצמי אוהב חד-צדדי

על פני עצמי שונא חד-צדדי.

אני מעדיף להתכונן תמיד לנורא ביותר.

אני מעדיף צבע כתום.

אני מעדיף שלא להזדקק

לעזרתו של אלוהים.

אני מעדיף פרפקציוניסטים.

אני מעדיף להיות אחראי על זה.

אני מעדיף לבקר אצל רופאים כשאני בריא.

אני מעדיף מילים ללא מנגינה

על פני מנגינה ללא מלים.

אני מעדיף באהבה רגעים קטנים כל יום

על פני רגעים גדולים נדירים.

אני מעדיף את  הריאליסטים

שמציגים את הדברים כמו שהם.

אני מעדיף ביקורת בונה על פני הוגנת.

אני מעדיף אזרח בתפקיד צבאי מאשר איש צבא בתפקיד אזרחי.

אני מעדיף ארצות מתורבתות על פני ארצות מִיתָרבֵתות.

אני מעדיף להיות סקפטי.

אני מעדיף גיהנום מלא בחוטאים על פני גן-עדן מלא בצדקנים.

אני מעדיף בלוגים על פני עיתונים יומיים.

אני מעדיף מעט חברים על פני הרבה מכרים.

אני מעדיף חיות לא גזעיות שנאספו ברחוב.

אני מעדיף אנשים פתוחים כיוון שאני סגור.

אני מעדיף ישבנים.

אני מעדיף שלא לפרט את ההעדפות שלי

ביחס לדברים אחרים שלא פרטתי כאן.

אני מעדיף סיפורים קצרים שכרוכים יחד

על פני סיפור אחד ארוך.

אני מעדיף תמונות ספונטניות על פני תמונות מבוימות.

אני מעדיף לתת אמון.

אני מעדיף שלא לדעת על מה יסופר ואיך זה ייגמר.

אני מעדיף שלא לחשוב מה יהיה אחרי שנמות

אף שאני מאמין שאני יודע את התשובה לכך.

בועז כתב בבלוג שלו ממש לפני ארבעה ימים שכבר חמש שנים הוא לא רואה משחקים של מכבי ת"א בכדורסל, אדיש לקבוצת נעוריו. "היא לא עושה לי כלום", הוא התוודה, "אין בה שום דבר ישראלי… אני לא מוצא בהם כבר שום דבר שאני יכול להתחבר אליו. כלום". ואני, דווקא אתמול, החלטתי לצפות במשחק הכדורסל של מכבי, אחרי כמה שנים טובות שאני לא צופה בשום משחק, בארץ, בספרד או באירופה (ואפילו מנצל כהלכה את ימי חמישי בערב לטובת עשיית ספורט ולא צפייה בספורט, מה שמבטיח מגרשים פנויים ושקט תעשייתי).

התחלתי לשחק כדורסל בגיל שש. אני מתאר לעצמי (לא זוכר ממש) שהתחלתי לאהוב כדורסל בערך באותו גיל. בתחילת שנות השמונים מכבי תל-אביב בכדורסל היתה "הקבוצה של המדינה", קונצנזוס, גאווה לאומית, סמל, הוכחה שאנחנו מסוגלים להתחרות עם ה"גויים" גם במישור הפיזי, לבוא כאנדרדוג ולצאת גדולים. 

בגיל חמש-עשרה אפילו נבחנתי למכבי. הגעתי מרעננה, עברתי את המבחנים, עשו לי צרות לקבל את כרטיס השחקן (כן, כבר בגיל חמש-עשרה יש עסקנים שממש, אבל ממש משעמם להם בחיים, ואין להם משהו טוב יותר מאשר למרר את חייו של ילד שכל רצונו הוא לשחק כדורסל…) ובסופו של דבר העניין הזה הוביל לפרישתי (בשיא!) מהכדורסל המקצועני.

לא הרבה אחר-כך התחילו הבקיעים בחומה הבצורה הקרויה "מכבי שלנו, מכבי תל-אביב". לא היה משהו ספציפי, אבל קשה היה לפספס את רוח הדברים: את שמעון מזרחי המושך בחוטים, את גניבת השחקנים וריקון הקבוצות האחרות מתוכן וסיכוי ריאלי, את מצעד שכירי החרב (משובחים אחד-אחד, אבל בלי שום לויאליות או כבוד לסמל), את איבוד הרוח והחן בשם הקפיטליזם ותאבת הבצע והתארים.

כשאני מנסה להסביר את זה לאוהדים "שרופים" אני מגלה שקשה לי. כנראה רק מי שפעם שיחק באופן פעיל כדורסל, ומבין מה מכבי ת"א עשתה לליגה הישראלית, לכדורסל הישראלי, לכדורסלן הישראלי, יכול להבין כמה כעס ובוז קיימים כלפי מכבי בשכבות הולכות וגדלות של האוכלוסיה. לטעמי, מי שאוהב ספורט, את רוח הספורט, את היופי שבספורט, לא יכול לאהוד את מכבי. זה לא היה קורה, למשל, בליגה הטובה בעולם, שם האימפריות עולות ונופלות, שם התחרות מקסימלית והרוח אופטימלית.

והשנה הכל התפוצץ כמו בומרנג – הזרים המצויינים עזבו לטובת הזדמנויות טובות יותר ושכר גדול יותר, הזרים החדשים עליהם בנו מגדלים התגלו ככשלון, הישראלים המצויינים שמכבי גנבה ו/או גידלה (אליהו, בורשטיין, הלפרין, ששון) התבקשו פתאום לגלות מנהיגות ולהוביל את הקבוצה אחרי שנים שהדרישה היחידה מהם היתה להצטלם לפוסטר והפלא ופלא יש גבול ליכולתם – ואת החריקות של המכונה התל-אביבית אפשר לשמוע גם אם לא צופים אפילו במשחק אחד.

אז את העונה האירופית מכבי מצליחה איכשהוא לגרד, מכוח האינרציה ובזכות האוהדים השרופים שממלאים את יד נוקיהו, אבל דווקא בליגה, ובמיוחד בגביע, יש תחושה השנה שאפשר לעשות את זה, אפשר לתת בראש לענק הצהוב. ואכן, אתמול, הגיעה בני השרון, קבוצה קטנה וסימפטית, ונתנה בראש למכבי, כולל הפרש של 20 נקודות בשלבים שונים של המשחק. היה מביך לראות שמות כמו ניקולה וויצ'יץ', דרק שארפ ויותם הלפרין בהלם אל מול שחקנים כמו משה מזרחי, ארז כץ ולי ניילון.

 

                  ספאחיה who?!  ספאחיה אוי!!!  (צילום: אלי אלגרט ל-YNET)

 

ועל מי יש למכבי לסמוך בימים אלה ברגעי שפל?   איזה מנהיג יכול ספאחיה לשלוף מהכובע שייקח את מכבי על ידיו?!    רק איזה שכיר חרב חדש, ירטין, שאמנם קלע שמונה נקודות רצופות וצימק קצת את התוצאה, אבל רחוק מלהחדיר רוח קרב בחברים החדשים. בני השרון לא מצמצה, לחצה על דוושת הגז ופשוט פירקה את מכבי.

 

שתים-עשרה שנה לא פספסה מכבי תל-אביב גמר גביע. שתי-עשרה שנה של הגמוניה משעממת של דאבל ועוד דאבל ועוד דאבל. שתים-עשרה שנה שגרמו לרבים וטובים לסגור את הטלוויזיה במשחקים של מכבי בליגה הישראלית, ואפילו להשאיר אותה סגורה בימי חמישי בערב, הפריים-טיים של מכבי באירופה. אני לא בקיא בהלכי הרייטינג של ערוץ 1, אבל יש לי הרושם שכבר אין עוצר ברחובות כשמכבי משחקים ביום חמישי. וזה לא קשור לאלי סהר.

 

ההפסד הזה וודאי יאפשר לקומץ הקטן (אך האיכותי) של לא-אוהדי מכבי לזקוף את ראשם לכמה דקות של אוויר ולשמוח. אני, שנמנה על קומץ קטן עוד יותר (לא בטוח לגבי איכותו) של אדישי מכבי, סתם סגרתי את הטלוויזיה בסיום המשחק והמשכתי הלאה. כמו בועז, מכבי לא עושה לי כלום בימים כתיקונם, שמות כמו ספאחיה, ביינום וארנולד עוברים לידי ולא נדבקים. מה הפלא שאפילו את המותג "עלית" החליטו בשטראוס-עלית להוציא לגמלאות?!

 

ובכל-זאת המבט של שמעון מזרחי אתמול, בסיום המשחק, רוגז, מדוכא ועצוב העלה איזה חיוך על שפתיי, נקודה של אור. כי שמעון מזרחי איש חכם, והוא יודע שאין לו את מי להאשים אלא את עצמו, ואת המערכת הזו המכונה "מכבי ת"א", שאיבדה את נשמתה ומכרה את אופיה תמורת אוסף צלחות וגביעים. אחד המאמנים הראשונים שלי אמר לי פעם ש"כדורסל מנצחים עם הלב, לא עם הגוף". לאור מה שראיתי אתמול מכבי לא צריכה גופות חדשות, היא צריכה ניתוח לב פתוח. ואיזה מסכנים האוהדים…

ב"בליידראנר" הנפלא של רידלי סקוט הרפליקנטים (אנדרואידים (ע"ע) מתקדמים מאוד, שהם אורגניים לחלוטין ובעלי יכולות פרא-פיזיקליות. שמם,“replicants”, כלומר "מגיבים", מעיד על יכולתם לתקשר בצורה זהה לבני-אדם) נטמעו בכדור הארץ ואין יכולת עוד להבדיל בין בן-אדם (human) למכונה.

 

     מבחן ווייט-קמפף בפעולה ב"בליידראנר"

 

בסרט, המבוסס על הספר "Do Androids Dream of Electric Sheep" של סופר המדע הבדיוני הנודע פיליפ קינדרד דיק, בודק דקארד (הריסון פורד) את זהות ה"אדם" שמולו באמצעות מבחן ווייט-קמפף, מעין פוליגרף מתוחכם שבודק את התגובות הפיזיות (הזעה, סומק, קצב לב, תנועות עיניים וכדומה) בתגובה לשאלות רגשיות פרובוקטיביות.

 

אני לא יודע מה איתכם, אבל זו האסוציאציה הראשונה שהייתה לי כשב-Yedda, שהסלוגן שלהם הוא "אנשים חולקים ידע", ביקשו ממני להוכיח שאני בן-אדם (ולא אנדרואיד?!):

 

 

לצערי הרב, במקרה של "ידע" מדובר רק בהקשת טקסט מציקה (כרגיל) ולא במבחן אמפתיה אמיתי, כמו שעשו למשל במגזין "The Wave" (דו-שבועון היוצא בעמק הסיליקון), שם ביקשו פעם לבחון את המועמדים לראשות עיריית סן-פרנסיסקו במבחן ווייט-קמפף (כדי לוודא שהם לא אנדרואידים?!).

 

כך שלפחות בינתיים ניצלתי מהחשיפה… עכשיו רק נשאלת השאלה האם כל העניין הזה נועד לבחון אם אני בן-אדם או אם אני לסבית… J