מאז שרכשתי את הכרטיסים לליאונרד כהן (בלא מעט כסף, יש לציין), אני מוצא את עצמי נאלץ להסביר לאנשים למה. זה קצת מוזר, בהתחשב שמדובר בכל זאת באחד האמנים הכי גדולים שעדיין חיים, שלא לומר אולי האמן היהודי הכי גדול שעדיין חי (ויסלח לי רוברט צימרמן!), שלא לומר האמן הכי גדול שהגיע לפה אי פעם (ותסלח לי הגב' ציקונה!).
אז ניסיתי להיזכר מתי התאהבתי בליאונרד כהן, ובאופן מפתיע (או אולי בעצם לא מפתיע) נזכרתי ב"The Spice-Box of Earth" (בתרגום חופשי: תיבת התבלינים של כדור הארץ) שנתנה לי פעם מישהי, מודפסת במכונת כתיבה (אינני יודע אפילו אם היה שם כל הספר), והבטיחה שזה הדבר הכי יפה שאקרא.
שמעתי על ליאונרד כהן, כמובן. שמעתי את ליאונרד כהן, כמובן. אבל בין דפי הספר הזה התאהבתי באיש החכם והרגיש הזה, ואחרי הספר הזה היצירה של ליאונרד כהן דיברה אליי ברמות אחרות לגמרי.
אחד השירים שהכי אהבתי אז, ואני אוהב עד היום, נקרא "The Genius", "הגאון", והוא במידה רבה הסבר משכנע ונפלא לשאלה למה אני אוהב את ליאונרד כהן כל-כך, ולמה אני חושב שמדובר אכן בגאון. גאון של הגטו, גאון מומר, גאון פיננסי (טוב, כנראה שלא…), גאון מברודוויי, גאון שמרפא חולים, גאון שמרים נדכאים, ובסופו של דבר גם גאון יהודי. ואין לנו הרבה כאלה (בניגוד למקובל לחשוב…).
רק ליאונרד יכול לכתוב שיר שמצליח להיות גם שיר אהבה (ואני הרי אוהב שירים שיש בהם "בשבילך"…) וגם שיר ביקורת נוקב ועוד מליון רבדים אחרים שקצרה היריעה מלהסביר.
מחר בערב אני מקווה שהוא יהיה הגאון של אצטדיון רמת-גן, בשבילי ובשביל שאר חמישים אלף אוהביו שיבואו לשמוע.
בשבילך אני אהיה יהודי של הגטו וארקוד ואשים גרביונים לבנים על הגפיים המעוקמות שלי וארעיל בארות ברחבי העיר
בשבילך אני אהיה יהודי משומד ואספר לכומר הספרדי על שבועת הדם בתלמוד ואיפה העצמות של הילד מוסתרות
בשבילך אני אהיה יהודי בנקאי ואביא להרס מלך צייד גאה וזקן ואשים קץ לשושלתו
בשבילך אני אהיה יהודי של ברודוויי ואבכה בתיאטראות על אמא שלי ואתמקח על סחורות מתחת לדלפק
בשבילך אני אהיה יהודי רופא ואחפש בכל פחי האשפה אחר פיסות עור לתפור אותן מחדש
בשבילך אני אהיה יהודי מדכאו ואשכב בתוך בור הסיד עם גפיים מעוקמות וכאב מנופח שאף נפש לא תוכל להבין
אם אתם לא בטוויטר עדיין (אתם לא עוקבים אחריי בטוויטר עדיין?!) או לא הייתם בטוויטאפ אתמול ב"דאנסינג קאמל" (איך לא הייתם שם?), או שתיתם יותר מדי אלכוהול ולא שמתם לב (אני יכול להבין את זה…) או התבאסתם מהמערכת סאונד (גם אני, גם אני…), הנה ה-רשימה בשבילכם.
את ה-שירים בחרנו, הגב' רומי(נסקה) ואנוכי, מבעוד מועד, אך הם נבחרו ונוגנו בלייב.
אני מביא אותו לגן, והוא יוצא מהאוטו והולך אל עבר השער בצעד בטוח. אני בעקבותיו, בצעד פחות בטוח, מקווה שזה יעבור בשלום, עבורי ועבורו.
צבר קוראים לגן, ובימים הראשונים עוד אפשר להרגיש בקוצים השלופים. והילד שלי, הרך, המתוק, כפרי בשל, מחייך אליי, ואני מנסה לחייך חזרה. אני תוהה אולי גם הוא מזייף חיוך, אולי גם הוא קצת חושש.
אני מרגיש את שפתיי לוחשות, ממש כמו בשיר של עלי מוהר, "גם אם אלך בגיא צלמוות הן לא אירא, גם אם אפול פתאום יאמר לבי שירה". כל עוד עולה עוד בוקר, כל עוד הולך לו בן לגן ואב בעקבותיו, כל עוד שנה חדשה מתחילה.
אבל אני ירא, ואני עוזב אותו בחשש גדול. הוא כבר ילד גדול, הוא לא בוכה, הוא נפרד יפה, בנשיקה, בחיבוק, ועוד נשיקה אחת.
אני יוצא מהגן. מביט לרגע בשלט שאומר "גן צבר". חושב שהוא בטח ייצא מכאן, עוד שנתיים, צבר אמיתי, מוכן לג'ונגל של כיתה א'. אבל בינתיים אני הולך בצעד לא בטוח בחזרה לאוטו, ומקווה שמתחת לקליפה והקוצים טוב לו.
סוף 1990. זמרת הפופ הכי פופולרית בעולם, מ' נקרה לה, מוציאה את The Immaculate Collection, אלבום אוסף ראשון שלה שמכיל את להיטיה הגדולים משנת 1982 ועד 1990.
אמצע 1991. האלבום "נוחת" בארץ. לקידום מכירותיו פוצח השבועון הפופולרי "מעריב לנוער" בתחרות. תחת השם "מבצע מדונה" הוא מזמין את הקוראים לכתוב ביקורת על "האוסף הטהור" של מדונה, כשהזוכה יתקבל "לעבודה" ככתב לענייני מוסיקה ותרבות בשבועון.
בחור צעיר, ש' נקרא לו, שלמען הגילוי הנאות נספר שכבר שימש ככתב בשבועון (להלן כ"נ = כתב נוער) שולח את רשימתו, והפלא ופלא – הרשימה נבחרת כמנצחת, הוא נבחר ל"עיתונאי הפופ" של המגזין, ואף זוכה לכתבה חגיגית בשבועון, כולל תמונה לוהטת עם הדיווה וכמה שורות ביוגרפיות מביכות (במבט לאחור…).
נשמע לכם דמיוני?ובכן, הנה הכתבה לפניכם, קצת יותר מ-18 שנה אחרי:
שורה תחתונה: לא הרבה השתנה באמת. מדונה עדיין הזמרת הפופולארית בעולם, ממשיכה "לא להיות לעולם במקום השני…". עדיין "לא הכי בראש שלי". אני עדיין מעדיף את ה"סמיתס" ו"קיור". ובמקום ללכת להופעה הערב (או מחר) אני מעדיף לעשות דברים אחרים. כמו למשל לכתוב על מוסיקה. התחלתי אז ולא הפסקתי עד היום…
לפני שאני מתחיל לכתוב משהו על האלבום שלשמו התכנסנו כאן, הנה לכם קטע ביקורת שלא אני כתבתי (אבל כן תרגמתי חופשית):
זה לא מפתיע שהוא הרגיש מתוסכל מחוסר ההצלחה המסחרית של המוסיקה שלו, לאור העזרה המקצועית שהוא קיבל בעבודה על אלבום הבכורה שלו…הביצוע שלו, שהתנהל בקפידה בין נגישות קלה-מדי ושיקוף-עצמי רגשני, משלב בין שני העולמות כשהוא מצליח להתחמק מהמלכודות שבכל צד. התוצאה היא יצירת בכורה פנטסטית… הוא מצייד את הלחנים שלו עם בדיוק מספיק דרמה, לאות העולם בקולות, נגינה מדודה בקפידה, ועוד – והכל עובד. המלים שלו מכילות שירה עם אבחנה מצוינת לרגשות… והמיתרים הרכים, השוטפים מביאים אפילו עוד לחבילה המלאה…
הקטע דנן עוסק (ניחשתם?) ב-"Five Leaves Left" של ניק דרייק, והוא נכתב בידי נד ראגט מ-All Music Guide. האלבום הזה, המופלא כל-כך, של דרייק יצא לפני 40 שנה (!) והוא רלוונטי ובעל השפעה גדולה גם היום. אבל לא בגלל זה אני נזכר בו כאן ועכשיו. הדברים שנכתבו על דרייק בהקשר האלבום הזה ובכלל הזכירו לי, ועדיין מזכירים, את כל מה שחשבתי עליו, ואני עדיין חושב, בהקשר של "The Opposite Side Of The Sea" של אורן לביא.
נקודות ההשקה היו ברורות מהשמיעה הראשונה, עוד לפני שביררתי את הטריוויה המתבקשת: מהשיר הראשון, "Her Morning Elegance", שזכה להצלחה בינלאומית בזכות הקליפ שלו (4 מליון צפיות ביו-טיוב, שיר הנושא לקמפיין של שברולט, הופעה אצל ג'ימי קימל וכו'), דרך כמעט כל שיר באלבום (זולת אולי שיר הנושא ו-"Locked In A Room"), רוחו של ניק דרייק צפה ועולה מכל שיר ושיר, מעיבודי כלי המיתר לקלידים הנוגים, מהשירה והלחנים.
ושיהיה ברור – אני כותב את כל זה בלי שום ביקורת. להיפך: Ruby Rises, שנשמע כאילו נלקח מאיזה אלבום אבוד של דרייק, הוא שיר נפלא; גם A Dream Within A Dream, Trouble Don’t Rhyme ו-The Man Who Isn’t There, מאוד דרייקים, אבל השורה התחתונה כשאני מקשיב להם זהה – הם שירים יפהפיים, אפלים בדיוק במידה, מופקים לעילא ולעילא, מרגשים.
ממש כמו שכתב ראגט ב-AMG, לביא מצליח פה עם שירים קלים ל"עיכול" ורגשניים שהוא מצליח לרקוח בלי ליפול למלכודות המסחריות ו/או רגשנות-היתר. הלחנים שלו דרמטיים מספיק, הקול שלו מרגש, הנגינה באלבום (צוות גרמני מיומן ומהוקצע) מקצועית ומקצוענית, ומעל לכל – הכל עובד, משתלב נפלא, מיתרים ושטיחים של קלידים, מילים ולחנים, לחבילה מלאה וקסומה, שמאוד מפליא שלא זכתה להצלחה יותר גדולה, כאן שם ובכל מקום.
עם זאת, וצריך לומר זאת אחרי כל המחמאות לעיל, האלבום הזה נגמר לי מהר מדי. כלומר, לא רק שהוא בן 37 דקות בלבד (אגב, Five Leaves Left בן 39 דקות וחצי), אלא שהוא מאבד את הקסם אחרי שבעה שירים. זה היה לי ברור כבר מהשמיעה הראשונה, אבל שמיעות נוספות רק חידדו את זה: שבעת השירים הראשונים באלבום יוצרים (מיני) אלבום שנוגע בשלמות; ארבעת הקטעים הבאים (שלושה + קטע לא חבוי אחד) פשוט מפספסים, ומשאירים אותי עם טעם לפגם.
בארבעת הקטעים האחרונים (החל מ-A Short Goodbye) לביא נופל למלכודות, נשמע לא מפוקס, כאילו הפלא הלך ונשאר רק הילד, וזה פשוט חבל. בערך בשמיעה השלישית פשוט למדתי לסיים את האלבום אחרי שיר מספר שבע, ואז מתקבל אלבום שיכול בקלות לעמוד בטופ של היצירה הישראלית של השנים האחרונות, בטח זו שבאנגלית, ולהפוך לאלבום חובה בכל תקליטיה של חובב ניק דרייק ממוצע, ישראלי או לא.
האם זו הסיבה שהאלבום לא זכה להצלחה מסחרית?שהיה צריך את הקליפ של Her Morning Eleganceכדי להוציא אותו מחדש?שלמרות שהוקלט לפני שנתיים איש לא שמע עליו?לא ממש. אולי פשוט לא נשארו מספיק חובבי דרייק אי שם, ואולי האלבום היפה הזה לא הובא לידיעתם. כי לביא, איש תיאטרון ומחזאי שכותב יצירות מינימליסטיות לתיאטרון (מה שנשמע מאוד הגיוני אחרי שמקשיבים למוסיקה שלו), לא ממש מתאים לתרבות ה"רוץ וספר לחבר'ה, עדיף על פני השער של 7 ימים, עדיף באיזה תוכנית בפריים-טיים", שהיא אולי הדרך היחידה לשווק היום אלבומים.
בתור מי שהעיד על עצמו שהוא רוצה להצליח "אמנותית, שיאהבו את המוזיקה שלי ויתחברו אליה" ושאין לו רצון "להצליח מסחרית בארץ… להיות פה בפלייליסט", לביא לא צריך להיות מופתע שהאלבום שלו נפל בין השורות. אם כי במיוחד כאן בארץ, בתרבות שמקדשת שירים שקטים ורכים כתרופת-נגד לטירוף שבחוץ, מוזר שהאלבום הזה לא הפך לפריט חובה בספריית האלבומים של כל עורך מוסיקלי ממוצע.
אולי לביא יכול להתנחם בכך שגם ניק דרייק לא זכה להצלחה מסחרית עם "Five Leaves Left". למען האמת, אף אחד מהאלבומים שלו לא מכר יותר מ-5000 עותקים כשהם יצאו לאור. רק ב-1979, חמש שנים אחרי שמת ממנת יתר ועשר שנים אחרי שהאלבום הראשון יצא לאור, העולם גילה את דרייק ואת יצירתו. אני, כמובן, מאחל ללביא חיים ארוכים ופורים.
(אורן לביא, The Opposite Side Of The Sea, עננה/Music972)
נפגשנו שוב בקיסריה. עשר שנים מאז הנביא החכם הלך מאיתנו. מאז המלך העירום הולך וצובר כוח, הולך ומשתלט פה על המרחב הציבורי. וההמון לא רואה, ואין אף ילד שיצעק "המלך הוא עירום". אתמול, בקיסריה, בין המון אנשים טובים, הייתה תחושה כזו של להוציא את הלשון. להוציא את הלשון מול ליברמן והשחיתויות שלו, משרד הבריאות והתחזיות השחורות שלו, הפסיכופת שירה למוות בנערים בנחמני ואלו שמצדדים במעשיו, כולם. להוציא את הלשון, להבליט את הכתף הימנית ולשיר קצת מכתביו של הנביא החכם, ר' מאיר אריאל.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
כורסה שלי נפתחת לאחור אל מול פני המרקע.
היה לי יום אפור אם לא שחור
אני מול המרקע.
נותנים ילדה קטנה שקועה בבוץ ואין מה לעשות.
ילדה קטנה שוקעת לי בבוץ ואין מה לעשות.
אני בכורסתי אמשיך לרבוץ
לי אין מה לעשות.
יש לי תחושה שהקהל אתמול בקיסריה חושב שיש מה לעשות. עשר שנים אני והם מגיעים לכאן, פעם בשנה, משמרות או קיסריה, ויש במפגש הזה משהו יפה ובאותה מידה משהו מתריס, משהו נוגה ובאותה מידה משהו חתרני. על הבנה נאספו אתמול אמנים מכל קצות הקשת התרבותית: שינקינאים וחוזרים בתשובה, ימנים ושמאלנים, אשכנזים ומזרחים, מבוגרים וצעירים. מולם, על הכסאות והבטון, קשת מגוונת לא פחות: מעליי עישנו גראס; לידי בחור דתי עם אשתו ההרה; מתחתיי שתי נשים מבוגרות שנראו כמו הקיבוצניקיות המטורללות מ"המרוץ למיליון". וכולם יפים, וכולם מנומסים, וכולם יודעים את המלים. וכולם לא היו נותנים לילדה הקטנה לשקוע בבוץ, או לפחות היו רוצים להאמין ככה.
האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?
האלה שיורים שם ברחוב – האם זה אמיתי?
האם זה קטע חדשות רטוב –
או סרט איכותי?
מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.
מטוס נוסק צולל ומתרסק בשיפולי בטני.
קריין בניירות קצת מתעסק –
מעל פסגת בטני.
קוטנר אמר אתמול, ספק בבדיחה ספק בהשלמה, שהולך להיות ערב של "ביצועים לשיריו של מאיר כרגיל". נכון, היו ביצועים מעניינים, היה שיר חדש ויפהפה שביצעה מיקי קם, ובכל זאת היתה תחושה שהקהל בעיקר רוצה להתעסק עם שיפולי בטנו, עם הכאבים הפרטיים, לאורה של החוכמה שהרביץ בנו מאיר. מה גם שבשם הפלורליזם והביצועים החדשים נאלצנו לספוג גרסת "אני-כזו-מיוחדת" של מרינה מקסימיליאן בלומין ל"שדות גולדברג" (שתמיד חשבתי שאי אפשר להרוס) ואת הצעקות של נינט ב"שלל שרב" (מעדיפים שתשתקי, תודה). בשיאו של הערב, ולא סתם כנראה, עלה אהוד בנאי ונתן את התרופה הישנה והמוכרת – "לילה שקט עבר…", "שיר תת-מודע זמני", "בלוז כנעני". הכל ידוע מראש ומוכר, ובכל זאת כל-כך יפה וכל-כך עוזר, כמו ביקור חודשי בנמל התעופה. אותו הדבר אפשר היה לומר על שלום חנוך ומשה לוי, וכמובן על תמוז. כולנו זקוקים לשקט, כולנו מתרפקים על העבר. כולנו רוצים לשכוח מהאלה שיורים שם ברחוב, וטוב שתרצה (הו, תרצה…)הזכירה לכולנו שיש חיים מחוץ לקיסריה.
וכל האסונות בסוף הולכים למעדן חלב
כן כל האסונות הרי הולכים למעדן חלב
מוכי רעב ורעש חיש הופכים
למיץ טבעי עכשיו
ידו של קוטנר ניכרת בערבים האלה. הוא מתאמץ מאוד לא להפוך אותם לקיטש, למשהו מסחרי. מצד שני, מאיר אריאל אף פעם לא היה מסחרי. אני מביט בקטעים מתוך "מסע הבחירות", שם אפילו המצלמות לא הצליחו להביא את הקהל. אני נזכר בהופעה ההיא, ביום הסטודנט, אל מול 10-15 אנשים. מעניין מה היה קורה למאיר לו היה נותר חי, אני אומר לעצמי בהגיענו לעוד אחד משיאי הערב.
מעל פסגת הבטן הנני שמוט לסת ולשון.
מעל כיפת הסטן הנני שמוט לסת ולשון.
מישהו שם השתדל וכאן אני
שומט עצמי לישון.
בהקיצי נותנים את ההמנון – אולי הייתי קם.
בהקיצי נותנים את ההמנון – בטח איש לא קם.
דגלנו מתבדר בכל סלון – ואף אחד לא קם.
מעניין מה מאיר היה אומר, למשל, על כך שאודי ושחר הפכו לחסידים מזמרים. מצד שני, אודי ושחר היו אחראים אתמול לשני הרגעים המרגשים ביותר בערב. תחילה, הם תקעו לכולנו את ההמנון עמוק בבטן עם "קוצים א'", שאת מילותיו אתם זוכים לקרוא כאן. שיר שנשאר רלוונטי כמו ביום שנכתב (ועברו יותר מ-15 שנה…), אולי אפילו יותר רלוונטי היום מאז. אחר-כך, הם סגרו (כמעט) את הערב עם "מודה אני", שפתאום נראה תפור עליהם כל-כך, כולל מעבר מרתק ל"אדון הסליחות", שהוכיח כמה הלהקה שניגנה אתמול, בראשות יהודה עדר ואדם מדר, היתה נהדרת.
והקהל קם, אבל רק כשתמוז התאחדה לנו (שוב, והפעם באמת) מול העיניים. הרב זילבר ושלום מהקיבוץ התחבקו, וכל החבר'ה נראו מתרגשים כמעט כמו הקהל. ותמוז נתנו בראש כמו שרק תמוז נתנו. יותר משלושים שנה מאז יצא האלבום הזה, ונדמה שאף אחד היום לא עושה רוק'נ'רול ככה. אף אחד לא רוצה לקום. עדיף להירקב על הכורסה עם גלגל"צ.
המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.
המלך העירום רוכב שנית בלחץ ההמון.
מבליט את הכתף הימנית
מוציא את הלשון.
ואל תזלזלו בלחץ ההמון. לחץ ההמון העלה אתמול את תמוז בחזרה להדרן להדרן, למרות שכבר הדליקו את האורות וקוטנר נפרד בהתרגשות. לחץ ההמון גרם לתמוז לשיר שיר שלא נכתב על-ידי מאיר, למרות מחאותיו של אריאל זילבר (ואני איתו, אגב). לחץ ההמון אולי יביא את תמוז להתאחד באמת, יביא את הערב הבא בעוד שנה, ישאיר את מאיר אריאל בתודעה של כולנו גם מחר.
יום אחד אולי אני אקח את הבן שלי לערב לזכרו של מאיר אריאל. וכשהוא ישאל אותי מי זה המלך העירום הזה, שרוכב ורוכב, אני אומר לו שהמלך העירום הוא כנראה אנחנו. אז אבליט את הכתף, אוציא את הלשון ואחבק אותו חזק חזק.
(עשר שנים בלעדיו – ערב לזכרו של מאיר אריאל, קיסריה, 3.8.09)
הוא היה המאהב האמיתי הראשון שלה, גבר של נשים רבות, מפתה בחסד. שילוב בלתי אפשרי של דון חואן, ג'יימס בונד ומיסטר מיאגי.
כשנפגשנו היא התוודתה על האהבה הזו שלה, לאיש ולמילים שלו, לקול המופלא, למנגינות.
אהבתי אותו גם אני.
היו ימים שהמילים שלו הצילו אותי. בימים אחרים הם סיפקו לי פס קול לחיים. הוא כותב כמו שאף אחד אחר לא כותב, הוא שר כמו שאף אחד אחר לא שר, הוא מתנהל כמו שאיש לא מתנהל.
וכך הוא הפך לפרטנר המושלם למנאג'-א-טווה. אמרנו שנינו שלא נגיע באמת לסיפוקינו עד שלא נזכה להיות איתו ערב אחד, אני והיא, ביחד.
ועכשיו זה קרוב יותר מתמיד. הכרטיסים בידיים, הלב עדיין מתקשה להאמין. בעוד פחות מחודשיים הוא יעלה על במה מרחק עשר דקות מהיכן שאנחנו גרים והנס שחיכינו לו יקרום עור וגידים.
התחתנו ועכשיו אנחנו ביחד, חזקים. והנה אנחנו עושים משהו משוגע, לא נכון, ומוציאים את מיטב כספינו ומחכים לנס, לנס שיגיע.
שגיא נאור 