סיכום השנה שלי (פורמט חלקי), ביחד עם סיכומי השנה של עוד מפוקדי פורום מוסיקה ישראלית של YNET
פורסם באתר היום. אתם מוזמנים לבקר.

 

 

טוב, ראש השנה כבר בפתח, וכל העולם (היהודי לפחות…) עסוק בסיכומי שנת תשס"ד. ואם כל העולם, הרי שבוודאי בלוג זה. שהרי נאמר – בישראבלוג היה בלוגאי.

בכל ימות השנה אני אמון בעיקר על המלצות וביקורות בענייני מוסיקה, ולכן הנה סיכום השנה במוסיקה הישראלית אליבא דכותב שורות אלה. לא מחייב, לא מקיף, לא יותר מדעתו הפרטית של  כותב בלוג זה.

 

* * *

 

אז מה היה לנו השנה?  

 

ערוץ 24, בראש ובראשונה. ערוץ שהביא, מצד אחד, 24 שעות של מוסיקה ישראלית בטלוויזיה, שזה בטח יותר טוב מכל ה-MTVים למיניהם כשומר מסך, וחוץ מזה עושה שירות מצויין למוסיקה הישראלית. מצד שני, ערוץ 24 הפך בעצמו לגרסה הישראלית של MTV, עם אוסף אמנים שלא היה להם הרבה קיום בלעדיו (ובלעדי גלגל"צ). כן, אני מדבר על רוני "בריטני וואנבי" דואני, הפיק סיס(טרז), מיכל "אסף תכתוב לי" אמדורסקי והגדולה מכולן (תרתי משמע) – מאיה "צמד עופרים" בוסקילה. הרבה רוח, מעט מאוד נשמה. התוכנית היחידה שבאמת היתה מעניינת, "הבמה המרכזית" של יואב קוטנר ירדה מהר מדי, והותירה אותי רק עם "אלטרנטיבי", מעט מדי ומאוחר בלילה.

 

שני הייפים מטורפים עלו מהפורומים השונים וכבשו את המדינה (טוב, אולי רק אותי) – אחד דיבר על להקה מתלמי אליהו, אלג'יר שמה. השני דיבר על להקה שפועלת כבר 13 שנה ורק השנה מוציאה אלבום ראשון, איזבו שמה. שני האלבומים האלה – "מנועים קדימה" ו"Fun Makers" היו ללא ספק ההייפים המוצדקים ביותר שנרשמו השנה. יש להודות ולהלל כל מי שהיה מעורב בהייפים האלה.

 

בכלל, המון אנשים שרו באנגלית השנה, ועשו את זה מצויין. רשימה חלקית: איזבו, אסטרוגליידס, ג'יי ווק סנייל, ווקיטוקיז, ענת דימון, בילי לוי, רוקפור. ביג ריספקט פור יזראל.

 

טרנד מאוד משמח מבחינתי שעשה קאמבק השנה היה שירי משוררים. "סימנים" למירון ח. איזקסון, ישראל ברייט עם "אוצר סמוי", יענקל'ה רוטבליט עשה קמבאק, "שרות לאה גולדברג" המשיך להופיע. שלא ייגמר לעולם.

 

וספיקינג אוף טרנדים, ללא ספק טרנד השנה הוא הקאמבק. מי לא התקמבק השנה?  כאילו שנות השמונים חזרו אלינו במנהרת הזמן. משינה הופיעו עבור כל שני אנשים שהסכימו לשלם, מינימל חרשו את אירופה, האסקוטים חזרו להופיע. רק השבוע הופיעו הזבובים, הקספרים, הג'ינג'יות. למה לא?  בכיף. יש פה דור צעיר שזכאי לדגום את האמנים עליהם גדלנו.

 

הכי נמאס, פייר – "כוכב נולד". לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר לא מסוגל לשמוע, שלא לדבר על לראות. די, לכו הביתה, וקחו את אסף אשתר איתכם. בעולם שבו יש כל-כך הרבה אמנים מוכשרים ורעבים, לא מגיע לבזבז את כל התהילה הזו על כמה זמרי קאברים בינוניים שמנסים להיראות כמו נינט וגבסו.

 

* * *

 

ועכשיו לבחירות עצמן, כאמור – על דעת המקום בלבד:

 

אלבום השנה – "מנועים קדימה" של אלג'יר

כמה זמן עבר מאז שהאלבום הזה יצא? אני אפילו לא זוכר. נראה כאילו הוא היה שם תמיד. ועדיין נשמע טרי וכוחני ומאלף ומעניין, וכל שמיעה מוצאת בו עוד נדבך, עוד רגע קסום, עוד משפט רלוונטי. הקיץ הזה – שנגמר אתמול עם הופעה נהדרת בבארבי – היה הקיץ של אלג'יר, וזה מגיע להם בגדול. האלבום הזה הוא הוכחה שאפשר לעשות אלבום מעניין, מורכב, רוקיסטי בנשמתו, עם גיטרות ודיסטורשן ותופים הולמים וטקסטים נפלאים. האלבום הזה פשוט פתח מנועים והשאיר את כל השאר הרחק מאחור… ללא ספק אלבום השנה

 

האלבום המאכזב – "ידיים למעלה" של כנסיית השכל

כל מה שיש באלבום של אלג'יר חסר אצל הכנסייה. הלך הכסף, נגמרה האמונה. אכזבה גדולה גדולה מלהקה שפעם עשתה הכל נכון. עצוב.

 

הופעת השנה – אהוד בנאי, "הזמן נוסע", בקיסריה

האיש שעובד הכי קשה הכי הרבה זמן כאן, וכל פרס והישג שמגיע לו מושג דרך עבודה קשה ובלתי מתפשרת, הגיע סוף סוף לקיסריה ונתן שם שואו בלתי נשכח, שלוש וחצי שעות של שכרון חושים, בדרך שבה רק אהוד יודע להגיש מוסיקה ישראלית

 

הרגע המרגש – גבריאל בלחסן על במת הבארבי

אמנם התחושה עדיין טריה, ובכל זאת אסתכן בהצהרה בוטה: הרגע המרגש מבחינתי השנה היה לראות את גבריאל בלחסן עולה על הבמה של הבארבי ונתן את "בתוך הצינורות", עם השירה המדהימה והסולו גיטרה שמפצח את הלב לרסיסים. רגע מרגש בטירוף מבחינתי, וללא ספק שיא ההופעה הנהדרת הזו.

 

האלבום הלא מוערך של השנה – "ענה לי" של אהוד בנאי

יותר מדי תלונות, יותר מדי שאלות, יותר מדי תהיות. אמנם האלבום הזה מגיע לפלטינה בימים אלה, ובכל זאת הוא נתפס כאלבום פחות טוב מהאלבומים האחרים של אהוד, ולדעתי לא בצדק. נכון, סוף סוף אהוד בנאי כתב שיר לא טוב ("מסך הברזל"), אבל האלבום הזה הוא ציון דרך באינטימיות של אהוד עם המאזינים, בחשיפה, בכנות. לטעמי, הוא אלבום נהדר, ובהחלט לא מוערך דיו.

 

האלבום התמוה – "בחירות אישיות" של רפי גינת

ווט וור יו ת'ינקינג, מן?   ללא ספק זהו מקרה ל"כלבוטק", לחקור מדוע מוציאים לאחד כמו רפי גינת אלבום כזה כשיש אנשים רעבים וחומוס מלא קוליפורמים בישראל.

 

האיחוד התמוה – משינה

כן, הייתי בהופעה בקיסריה. כן, רקדתי ונהניתי. אבל רגע אחרי, ואחרי שמשינה הופיעה לכל שלושה אנשים שרק הואילו לשלם, אתה שואל את עצמך מה עשו המשינאים באיחוד שלהם, פרט להעשרת חשבונות הבנק, והתשובה היא לא כלום. וחבל, כי מחמישיה כה מוכשרת, אתה מצפה להרבה יותר.

 

שיר השנה – "כשהלילה יורד" של רות דולורס-וייס

שיר ששובר את הלב, שסוחט את כל הדמעות, שמלטף ומשכר. רגע של שיא, של זמרת מדהימה, של יוצרים מוכשרים, של אושר מזוכך. שיר שמתמכרים אליו, שאי אפשר להפסיק לשמוע, שנוצר פעם בהמון המון זמן, במיוחד כאן. מושלם.

 

יציאת השנה – "שירת הסטיקר"  של הדג נחש

המלים הנפלאות של גרוסמן, שמתארות במדויק ובחרוזים את החיים שלנו כאן, עם הלחן הנהדר, הביצוע הכובש של הדג, ואהובה עוזרי הנהדרת. יציאה של פעם ב…שנה. הדג טובים בזה.

 

תגלית השנה – איזבו

 קצת מצחיק להכתיר "תגלית" להקה שקיימת כל-כך הרבה זמן, ובכל זאת השנה היא פרצה. מה זה פרצה?  התפוצצה. הדי הפיצוץ נשמעים עד אנגליה. מגיע להם.

 

הדבר הכי טוב שעוד לא שמעתם – רות דולורס וייס

הדיסק כבר בחנויות. רד"ו קרעה את הלב עם "כשהלילה יורד", ונותר רק לתת לה אותו לצלילי Come See. כדאי עכשיו, לפני שכולם ידברו על זה.

 

החינם של השנה: אוצרות מהלייבל קקטוס

דויד פרץ, האיש המוזכר ביותר בבלוג הזה (פרט לחתום מטה), העניק השנה שפע אוצרות למוריד הנאמן – אוסף "קקטוס" של הלייבל היה אוסף מדהים שהכיל את המיטב של אמני הלייבל הנהדר שהוא מטפח, פסקול "המסע הארוך" היה מבחינתי אחד האלבומים הנפלאים ביותר שגיליתי השנה (מה שמזכיר לי שעוד לא ראיתי את הסרט…  בשנה הבאה!).

 

האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: דין דין אביב, המלכה

אני חולה על דין דין עוד מההופעות שלה עם צ'קלקה. היא עשתה לעידן רייכל את האלבום, ועוד יותר את ההופעה. ההופעות עם אמא (עלידין) הם רק החימום. יאללה, מי מוציא לה כבר אלבום?

 

קליפ השנה – "ידיעה" של שוטי הנבואה

האלבום שלהם היה אכזבה גדולה, אבל הקליפ הזה הוא פשוט פנינה. סיפור משעשע, ביצוע שאנטי-בבא כמו שהם יודעים, וגם השיר משובח. היה שווה לפתוח 24 רק כדי להיתקל בקליפ הזה כל רבע שעה. סחה.

 

הכי חו"ל בישראל – איזבו

עכשיו זה גם רשמי, אבל גם לפני זה – איזבו היו הדבר הכי קרוב לחו"ל בארץ ישראל. אלבום נפלא, שהתנגן בגאון בתחנות רדיו בכל העולם. ווי אר דה וורלד.

 

הכי לא חו"ל בחוץ-לארץ – בלאקפילד

We are a fucked up generation, It’s cloudy now. כל מילה מיותרת.

 

אתר המוזיקה של השנה – "השרת העיוור"

גיאחה, יאדו ושאר המשרתים את השרת מצליחים ליצור יום-יום במה נפלאה לכתוב, לקרוא, לדון ובעיקר להינות. הלוואי עליי.

 

* * *

 

זהו. נגמרה השנה. אם בכל זאת נשארה לכם מעט אנרגיה, אתם מוזמנים להנות מאוסף (כמעט) כל הביקורות של שנת תשס"ד, ובכלל זה מפרי עטו של הח"מ, באתר הקיוב.

 

שתהיה שנה נפלאה עם מוסיקה ישראלית נהדרת וים של אלבומים משובחים והופעות שוות.

'תראות בשנה הבאה.

הוא כבר מת לגמרי ,

אבל הם לא נותנים לו להיכנס לגן עדן ,

כי הוא השאיר את תעודת הזהות

שלו על כדור הארץ.

 

ויש לו חצי שעה להביא אותה ,

והוא לא זוכר איפה היא.

 

הוא מסתובב במרכז עזריאלי. הוא

רואה אנשים שמחים , והמון בחורות

יפות ובגדים והוא כל הזמן

בודק בכיס של המעיל.

 

רע לו והרגליים שלו רועדות.

והוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא

נותנים לו להיכנס לשמיים.

 

הוא עולה במדרגות הנעות למעלה,

ואחרי זה יורד , ועוד פעם למעלה.

 

הוא מחפש את הדוכן של חבר שלו,

והוא זוכר שהיא נפלה מאחורי

הדלפק יחד עם הסיגריות , וזה היה

בפעם האחרונה שהתעלף.

 

הוא מוצא את הדוכן , וחבר שלו

מוכר שקדים קלויים לגבר שמן

בחליפה אפורה , ולגבר יש טבעת זהב

ענקית על האצבע.

החבר מחייך אומר שיתפנה עוד מעט.

 

בינתיים הוא עושה סיבוב.

עולה לקומה השלישית , יורד לקומה השנייה.

 

הוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא יתנו

לו להיכנס לשמים כי אין לו את

התעודת זהות , ויש לו עוד עשר

דקות למצוא אותה.

 

הוא מסתכל בשעון.

 

מתיישב על ספסל במרכז עזריאלי ,

ומצית לעצמו סיגריה.

 

 

* * *

 

דויד פרץ, איש יקר, כתב על אלבומי הסולו של גבריאל בלחסן: "לפעמים צריך לנסוע רחוק בשביל למצוא משהו ממש קרוב. שני תקליטי הסולו של גבריאל בלחסן הם פשוט הדבר הכי מדהים ועוצמתי ששמעתי בשנים האחרונות, מוזר לי שהרבה מהאנשים… אוהבים ומכירים את כל גיבורי הפאנק והשמות הגדולים של סצינת האלטרנטיב מחו"ל… לא מכירים את הדיסקים האלו… מדובר במחדל קולוסאלי. אלו עבודות האומנות הכי עוצמתיות, מוטרפות וחדות ששמעתי אי פעם, בלי קשר לישראלי או לא ישראלי… העולם של גבריאל הוא הדבר הכי קרוב לתמונת מצב המצולמת במצלמה רועדת של מה זה אומר לחיות כאן. מכוח ההרגל אנחנו שוכחים כמה החיים שלנו פה הם חתיכת טרוף אחד מוזר ומשוגע…".

 

אני נוטה להסכים עם דויד רוב הזמן. במקרה הזה, אני ממש מזדהה איתו. שני האלבומים של גבריאל בלחסן פשוט מדהימים. במיוחד אני אוהב את "רכבות", האלבום הראשון מבין השניים, שיצא ב-1999 בלייבל "שלומציון" של שלום גד (האח של אביב גדג', שיחד עם בלחסן הביא לנו את אלג'יר). זו אהבה מאוחרת, למודת סבלנות וכאב, כי צריך את שני הדברים האלה כדי לצלוח את האלבום הכל-כך אפל והכל-כך מסובך והכל-כך נהדר של בלחסן.

 

בלחסן, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו ("בתוך הצינורות"?) כותב שירים כמו שמעטים יודעים לכתוב. אלה בעצם לא שירים, אלא סיפורים קצרים, הפורקים את אשר ליבו, את אשר במוחו, וחודרים לתוך הראש והלב והבטן שלך, תרצה או לא תרצה.

"מרכז עזריאלי" הוא כבר פרוזה של ממש. פנינה שיש לקרוא שוב ושוב, לשמוע שוב ושוב, רק כדי להבין, ולהעריך, ולהעריץ.

אז הבאתי אותו כאן בשבילכם. מקורות יודעי דבר אומרים ששני אלבומי הסולו שלו עומדים תיכף לצאת מחדש. אל תהססו.

 

מוקדש לך, ובעצם לנו, על שלוש שנים נפלאות של קסם…

 

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

 

קורא שירה גרועה למזכירה שלך.

שומר הודעות ממך רק לשמוע שוב.

את מקשיבה לחרוזים המוזרים שלי.

תמיד אומרת שזו את, כאילו לא אדע

כשאת כל-כך יפה.

 

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

 

וזה כל כך יפה –

סופר את הריסים שלך בשקט.

עם כל אחד, לוחש: אני אוהב אותך.

את ישנה.

עינייך הישנות צופות בי,

מקשיבות.

נדמה לי שחייכת.

 

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

 

 

at my most beautiful, המלים המקוריות (באנגלית, כמובן): R.E.M

 

 

 

מחר עולים לקבר של מאיר ז"ל.

 

בית קברות הוא מקום מאוד מוזר עבור אדם לא מאמין. שהרי אם אדם פשוט מפסיק להתקיים – ללא עולם הבא, גלגולי נשמות ושאר פנטזיות שנוח לנו לאמץ – אז בית קברות הוא פשוט גן גדול של שיש ותו לא.

תמיד אני מוצא את עצמי עומד מול הקבר, ותוהה באיזו קלות נגמרים חיים, והאם צדק ג'ון לנון כשאמר ש"החיים הם בעצם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות".

תמיד אני נזכר בשיר של פנחס שדה, שקראתי פעם, בערך בתקופה שסבא שלי נפטר, ונשאר איתי מאז. מלים יפות של משורר זקן וחכם:

 

אָכַלְתִי לֶחֶם מְעַט.

אָהַבְתִי נָשִׁים אֲחָדוֹת.

קָרָאתִי סְפָרִים אֲחָדִים בַּלַיְלָה, לְאוֹר הַמְנוֹרָה.

אֵינֶנִי יוֹדֵעַ היַוֹם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָדַעְתִי.

עֵירֹם אֵצֵא מִן הָעוֹלָם, כְּפִי שֶׁעֵירֹם אֵלָיו בָּאתִי.

 

 

 

"בכל פעם שאני נדרש לסוגיית "האלבומים שתקח איתך לאי בודד" (כאילו שעל כל אי בודד מחכה מערכת סטריאו… רק תבוא ותביא איתך את האלבומים), אני מנסה להמציא איזו תשובה מלומדת, כזו שתחשוף את הידע העמוק שלי, הטעם האיכותי ושאר ירקות. ובכל זאת, כמה שאני לא הופך ומשנה, מוריד ומעלה, אלבום אחד יישאר תמיד בראש הרשימה. וככזה, מן הצדק הוא שאייחד לו רשימה.

האלבום הזה הוא "משירי אברהם חלפי", של יוני רכטר ואריק איינשטיין..."

 

מתוך הביקורת (או שיר ההלל, תלוי איך מסתכלים על זה) שלי על האלבום הנפלא הזה, באתר "השרת העיוור".

כרגיל, כולם מוזמנים.

 

 

לליאת ואלעד

 

אנחנו מונחים על העוגה

כמו בובות חתן כלה.

גם אם תבוא הסכין

ננסה להישאר באותה הפרוסה

                                       (שיר אושר / רוני סומק)

 

הבוקר פורסם ב"ידיעות" כי איצ'ה מנחם, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, פנה לחצר הרבי מלובביץ' במכתב רשמי, ולשונו: "נבחרת ישראל מבקשת את ברכתו הקדושה של הרבי מלך המשיח להצלחה במוקדמות גביע העולם. אנו מקבלים על עצמנו לפרסם בשילוט את הרבי מלובביץ' במשחקי הנבחרת שיתקיימו באיצטדיון ר"ג. יחי אדוננו מורנו ורבינו לעולם ועד". נשבע לכם – קראתי בYNET.

מיותר לציין שהרבי מלובביץ' אינו בין החיים מזה עשר שנים. זה לא מפריע לאנשים מסויימים להמשיך להתייחס אליו כאילו היה חי. כמו בסוף חייו, כך גם במותו, עושים רבים ברבי מלובביץ' כרצונם.

 זה מזעזע אותי היום כפי שזה זעזע אותי אז, כשראיתי בחור חרדי צעיר מרים את ידו של הרב ומנופף בה לשלום לקהל המאמינים, כאילו היה בובה על חוט או צעצוע. הגם שאני רחוק היום מהדת שנות אור, בכל זאת מצער אותי לראות כשכך מתנהגים לאיש זקן, ושכך מתנהגים כעת לאיש מת. חבל שהתפספס בעשרת הדיברות הסעיף של "לא תנצל ניצול ציני את מנהיגיך וזקניך".

תמהונים עדיין מאמינים שהרבי חי ועושים את "דבריו". תמהונים יותר פונים לחצר הרבי ומבקשים את "ברכת הרב". תמהונים ממש מבקשים את עזרת הרב במוקדמות גביע העולם.

"כטיבו של אדם, כן טיבו של אלוהיו, וזה הטעם שלעתים תכופות כל-כך היה אלוהים ללעג ולקלס" (גתה).

 

 

 

היה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל
אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל
עד שיום אחד פגש במזל
שהעיף אותו לארץ בחלל
כן, תבכה, תשפוך פרצוף של עגל
שהולך תמיד הפוך כזה מן טמבל

באמצע השדה פתאום ראה הטמבל
כיסאות שלושה – לכל כיסא יש דגל
כיסא של אורחים, כיסא של קצינים
וכורסא רכה למלכים
על הכיסא של האורחים ישב הטמבל
בלי שום כיף, כל כך עייף, מרגיש באבל

הוא רק ישב, לא הספיק להתרווח
המשרתים מזגו חבית של יין לאורח
אכל מהסיר, שתה כמו חזיר
והרגיש חזק כמו פר צעיר
אחרי שהמטומטם שתה עוד ספל
לכיסא של הקצין עבר הטמבל

על הכסא הזה הרגיש פתאום בכוח
גבר עם ביצים אבל בלי מוח
הוא גייס ת'אומה ושידר ת'סיסמא –
האידיוט הכריז מלחמה
הצבא שלו כבש לו את הדרך
לעבור לשבת על כיסא המלך

על הכסא המלך הוא דפק עם הרגליים
בשמחת שלטון צרח עד השמיים
תהיו אבירים, תהיו חברים
מילה אחת שלי – אתם גמורים
אפילו אלוהים נקשר בחבל
הוא החזיק אותם ממש קצר, הטמבל

אבל הטמבל איש טוב לב, לכן נראה לו
לחלק לעם את כל מה שהיה לו
ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל
הטיפש התעלף ונפל
הוא התעורר בערמה של קש וזבל
בבגדים בהם נולד עירום

וטמבל

 

(מילים: ולדימיר ויסוצקי, תרגום לעברית: יהונתן גפן)

 

 

* * *

 

 

קשור?  לא קשור?   לי התמונה הזו, כמו הדברים שפוטין אמר/אומר, כמו המעשים שפוטין עשה/עושה, ישר הביאו לראש את השיר הזה, שארקדי דוכין הביא לידיעתי, לשמחתי.

בעיתונים מדברים על 400 הרוגים עד כה. אז מה, לא טמבל?

00:30 בלילה, יום שלישי, בארבי. אביב גדג' מזמין את האיש ש"מעשן רק כשהוא צריך, אף פעם לא יותר ממה שהוא צריך", ולקול תשואות הקהל עולה גבריאל בלחסן, חמוש בגיטרה. הוא מחבר את הכבל למגבר, עוצם את העיניים, המוזיקה מתחילה, התרגשות אמיתית אופפת אותי. אני מביט בו, בבלחסן, שנראה הכי לא גיבור גיטרה בעולם, מזכיר קצת את ליין סטיילי במראה שלו, איך הוא מדקלם – "הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות, לקחת אותך איתי תוך הצינורות" – ואני כל-כך מאמין לו. טוב, האמנתי לו מהשמיעה הראשונה, מהסקיצות, אבל כשהוא כמה מטרים מלפניי, עיניו עצומות, פניו מיוסרים, אני תופס אחרת את כמות הרגש והכאב שיש בתוך השיר הזה, הכן והחושפני ביותר שאני זוכר כבר זמן רב. שיר שהוא נצחון, הופעה שהיא הישג, וגם אם העניין הזה – גבריאל מתארח רק כדי לשיר "בתוך הצינורות" – הפך למעין גימיק, זה כל-כך לא מעניין, כשהוא עומד על הבמה, מחזיק את הגיטרה שלו קרוב לבטן, ומחכה להתפוצץ. "אז שותה את הגשם המלוח מסומם מהים או שיכור מהרוח", הוא שר, ואני יודע שעוד רגע זה בא, הריפים המלוכלכים של הגיטרה, מהוססים בתחילה, ואז הוא נכנס עם הסולו האדיר הזה,  שתוקף אותך בלי רחמים, שמעיף אותך לתוך הצינורות, שמשדר יותר ממה שאי פעם גיטרה שידרה בשיר רוק ישראלי. לא מתוחכם, רעש נקי, וזה נמשך ומתארך ומסתבך ומפיל. השיר מסתיים, גבריאל מחייך חיוך נבוך, מנתק את הכבל ויורד מהבמה. אני עומד ואומר לעצמי שזה ללא ספק אחד מהרגעים המוזיקליים הגדולים שהייתי נוכח בהם.

 

* * *

 

אמרנו לעצמנו, דני ואני, שהפעם אין מקום לטעויות. אחרי הפיאסקו של הופעת הבכורה, היות שזו ההופעה האחרונה לקיץ הזה, בגלל שיותר מדי אנשים אמרו לי שזו הופעה מדהימה – הפעם אין פספוסים. דני עבר בבארבי קודם, קנה לנו כרטיסים, וכך מצאנו את עצמנו קצת אחרי עשר נכנסים לבארבי, מספיקים לתדלק איזה טובורג בשביל המצב רוח ולהתמקם במרכז המועדון, מוכנים לבאות. הבארבי היה רחוק מלהיות מלא, הסאונדמן אמר למישהו ש"עם ברי היו יותר אנשים". אני חושב לעצמי – האם כולם כבר ראו את ההופעה הזו ובגלל זה ריק כאן, או שמא באמת אלג'יר היא עניין לקומץ של אנשים, להקה נחשבת רק בתוך בועה קטנה ודיסקרטית?   עוד שלוק מהטובורג, ואני מחליט לוותר על הפילוסופיות הקטנות האלה. הקהל מפתיע אותי לטובה – הרבה אנשים בגילי, מעט בחורות בגיל התיכון שרוצות לעשות לאביב ילד. בעשר ועשרים האור נכבה, ולבמה עולה  הרביעייה הישראלית העכשווית, ונותנת קטע פתיחה מרגש בשלושה כינורות וצ'לו. ברוכים הבאים לקרקס הנודד של אלג'יר.

 

00:30, אלג'יר חוזרים להדרן שני, אביב ברק נותן את מכות הפתיחה של "מנועים קדימה". הקהל בטירוף. גדג' מפסיק אותו לרגע, בונה מתח, משחק עם הקהל, אפשר לפוצץ את האנרגיות בגפרור קטן. ברק מחייך חיוך מרושע, מרים את המקלות ופותח שוב את הרוק הבסיסי והמשובח של שיר הנושא – "כל האצבעות קדימה, כל המנועים קדימה", כל הידיים של האנשים בבארבי למעלה, איזה רגע יפה בחייה של להקה. אני נזכר פתאום בפעם הקודמת שהייתי בבארבי. זו היתה הופעה של כנסיית השכל ואהוד בנאי. כן, אותו אהוד בנאי. כנסיית השכל היתה אז בשיא כוחה, אחרי "רוץ ילד" הנהדר, וההופעה המשותפת היתה אחד השיאים הגדולים שלהם. אבל היה ברור לי כבר אז, שיהיה לחברי ה"כנסייה" קשה מאוד להישאר למעלה אחרי שיא שכזה. שלוש שנים אחרי, נדמה שה"כנסייה" התרוקנה מקסם, ובמקומה באו הילדים של אלג'יר שבועטים את הרעל והתרופה שלהם לתוך הנשמות של כולנו. למה לא ביקרתי מאז בבארבי, אני שואל את עצמי. אני לא ממש יודע. אולי כבר הרבה זמן לא נתקלתי באחד כמו אביב גדג', שנגע לי עמוק בלב, והוציא אותי מהבית לשמוע הופעה. "מה אתה מחביא בתוך התחתונים – אני מחביא המון המון אהבה", הוא צועק אליי מהבמה, וגם לי יש אהבה באותו רגע, אהבה למוסיקה והיא גדולה גדולה.

* * *

הם פותחים את ההופעה עם "האדמה תיפתח", שפותח את "מנועים" – האלבום. זה בהחלט היה הקיץ שלהם – מבחינת הצלחה, מבחינת חשיפה, מבחינת התבגרות. כל קשר בין אביב גדג' – הפרפורמר הביישן והמהוסס שאני זכרתי –  לחיית הבמה שחיכתה בבארבי היה מקרי בהחלט. "תיפתח האדמה בשבילך", הוא ספק שר ספק מתפלל לתוך המיקרופון. אלג'יר נשמעים נפלא, טוב יותר מאשר באלבום, רביעיית כלי המיתר מוסיפה נופך דרמטי למוזיקה הדרמטית שלהם ממילא, ועופר קורן בפרצוף קפוא מתחרע על הגיטרה ומוציא ממנה מוזיקה פוצעת ומדממת. הם ממשיכים עם "הביאו את הנגרים", שאני מודה שלא חיבבתי כל-כך עד הערב. אבל השירה של אביב השתפרה, הכינורות מתייפחים יחד איתו, ופעם ראשונה השיר הזה מצליח להעביר אליי את המסר שהוא מבקש. "להתראות ילדים וילדות, אני אלך בעקבות הכוכב", שר גדג', אבל בשביל הקהל שהתאסף הערב בבארבי הכוכב כבר היה נוכח במקום.

"דם על הים" מתחיל, "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד", וסוף סוף אפשר לראות ולשמוע כמה טוב אלג'יר נשמעים. אביב ברק, הרכש הכי חשוב ודומיננטי, מכשף את השיר עם התיפוף הכוחני והמצויין שלו, הכינור של פדידה זוכה לחיזוק משמעותי מרביעיית הבנות, ועמי רייס משלים את המלאכה עם שטיחים רכים של קלידים. איפה הגרסה הנבוכה והשטוחה שהם ניגנו ב"במה המרכזית" ואיפה הרעש המזוקק והאפקטיבי שנשמע הערב. "השירים ניבאו את עצמם, הם חזו את מה שקרה, השאירו דם על הים", והים הזה שוטף את הבארבי בגל גדול של כאב ואהבה. " אלו מלים אחרונות",  אביב צועק לחלל, אבל המלים לא נגמרות, והן נשארות איתך הרבה אחרי שהן נאמרות. "מתנה", השקט והיפהפה, חותם את החלק ה"נעים" של ההופעה. צמרמורות תת-עוריות של יופי עוברות בי למשמע המנגינה הנהדרת שרייס משמיע לנו, וגדג' ששר על "אלוהים שבא אלי אתמול " מעלה חיוך על פניהם של כמה בחורים דתיים שעומדים לצידנו. הרבה חבר'ה דתיים היו בהופעה. מעניין מה מרגיש בחור דתי ביחס לטקסטים האלה של גדג'. מעניין מה עושה לבחור כזה הופעה שכזו. בכל אופן, הרביעייה העכשווית יורדת, תיכף יעלה גבריאל בלחסן. הנה באה מוזיקה של מחלה.

* * *

אביב גדג' שוב נותר לבד על הבמה, אחרי שבלחסן נעלם מאחורי הבמה. עופר קורן תופס את הבס, גיל פדידה שוב שולף את הכינור, והגיטרה של אביב מתחילה לנגן את הצלילים שאני כל-כך אוהב. "מול הים עם תפילין, עם ספר תפילות וספר קללות, רד איתי למצולות, לך לאיבוד בשדות". אני מודה, "מול הים" הוא השיר האהוב עליי מכל שירי האלבום הזה. קצר, קטן, אבל כל-כך אמיתי, כל-כך רגיש. והכינור הזה, והשירה הזו. איזה רגע נהדר.

אני לא מספיק אפילו להתענג על הרגע, כי אביב מזמין לבמה את אהוד בנאי, הרעש בבארבי מחריש אוזניים. אפשר לראות על אביב שהוא מתרגש. נראה לי שגם אהוד מתרגש קצת. כבוד גדול, הוא אומר. כבוד גדול לראות את המפגש הזה. ידעתי שהוא ישיר משהו מהאלבום הראשון, אבל אהוד בוחר בשני השירים שהם באמת הכי אלג'יראים בטבעם. הוא פותח עם "עגל הזהב",   שזוכה למנה הגונה של אנרגיה מחשמלת מחטיבת הקצב של קורן-פדידה-ברק. כמה היה חסר מתופף נפלא כמו אביב ברק בהופעה של אהוד בקיסריה. כמה נפח וכוח הוא מכניס לתוך השיר הנהדר הזה. "עדר נעזב, רוקד סביבו, קורא אליו לשוא, עגל הזהב" – כל-כך חכם, כל-כך אקטואלי. כשנשמעים הצלילים הראשונים של השיר הבt מהגיטרה של אהוד, אני אומר לעצמי ש"האגס 1" הוא ללא ספק הבחירה האידיאלית ביותר להופעה הזו. וכשאהוד ואביב שרים ביחד את הפיוט בארמית בשיאו של השיר –  "אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא" –  זהו רגע מרגש באמת. אהוד יורד, אחרי שני שירים בסך-הכל. הבחור הרעשני שלצדי צועק לו לשיר "אהובתי". לא, הוא לא התבלבל עם יובל…  סתם בור שלא יודע שלשיר קוראים "כולם יודעים" וחושב שאהוד עובד אצלו ומחכה להוראות.

* * *  

האנרגיות שאצורות בקהל מתבטאות היטב במחיאות הכפיים הסוערות המלוות את אהוד. ברור שההופעה הזו צריכה לתפוס כיוון סוער יותר, רועש יותר. ואין שיר טוב יותר להרים את הקהל הזה למעלה מאשר "דבר אליי", שפותח את החלק ה"רועש" של ההופעה בסערה. "דבר אליי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר", שר-צועק אביב, מנצח על המקהלה המשתוללת מתחתיו. איזה המנון רוק נהדר זה, איך הוא עוד לא כבש את הרדיו בלי לקחת שבויים. אם מישהו מוועדת הפלייליסט של תחנות הרדיו היה בקהל הערב, וראה איך כולם כגוש אחד קופצים למעלה-למטה לצלילי השיר הנהדר הזה, הוא היה מבין כמה מנוכרים ואדישים הם, וכמה הם חוטאים לאמת הפנימית של הרוק. " אבל את – את כמו כולם, את בדיוק כמו כולם, את אין לך לב, אין לך לב בכלל", ואביב ברק מרעים עם התופים, הגיטרה של עופר קורן, עדיין אדיש ועדיין מפליא להרעיש, מצליפה ללא רחם. עוד שיא בהופעה הנהדרת הזו. וההשתוללות רק מתחילה.

חטיבת הקצב האלגי'ראית הולמת שוב ברקות, "שבת בשדות. חלומות בהקיץ. אני הייתי כמו תינוק, אני בכיתי כמו שיכור.". אביב גדג' לוקח את הזעם, את הכאב, את הדמעות ומתחיל לדהור. לוקח את האנרגיות הנפלאות של הקהל, ומתחיל לעוף. קיוויתי שיהיו עוד שירים מהאלבום הזה, שאני כל-כך נהנה לגלות מחדש היום (מכה על חטא?). בינתיים השיר הזה מספק מנה גדושה של זעם לוורידים. משם הזעם ממשיך, רק ציני ומתוחכם יותר, עם "שיר הבתולים". " כמו המשורר קורע את גרונו בבכי, כמו המשורר שמת אצלי בבטן", כמו מסיבה גדולה שמשתוללת בפזמון, עם כל קריאת "ו…" של אביב. קצת מצחיק שהשיר הזה הופך בהופעה להיות שיר של שמחה והתפרקות, ממש נעימה ברסלבית, בדיוק אנטי-תזה למלים הכל-כך מרושעות ומחאתיות שלו. אבל את אותו הדבר אפשר לומר על כמעט כל השירים באלבום הזה, ובכל זאת המלים מחלחלות, לאט לאט, בלי להכאיב יותר מדי, בלי לגרום רתיעה. ובסופו של דבר הן נשארות, וזה בעצם הדבר הכי חשוב. כי המלים של אביב גדג' לא דומות בעצם למלים של אף אחד. וזו מחמאה ענקית ליוצר כל-כך צעיר וכל-כך מיוחד.

* * *

ב-7 בערב מדברים ברדיו על 12 הרוגים ומאות פצועים בפיגוע בבאר-שבע. על ביטול ההופעה אין מה לדבר. השגרה שלנו למדה להתייחס לפיגועים במעין שלוות נפש כזו, של שירים שקטים בכל הערוצים ודיבורים מתלהמים של פוליטיקאים תאבי פרסום.  דווקא הרהרתי אם אביב יגיד משהו, אם הוא ישיר בכלל את "פעמוני המאה". אז הוא ממלמל משהו על "החורבן כמשל", ונכנס ללא היסוס לנעליים הגדולות של רפאל הלוי, החזן הנפלא ששר את השיר הזה באלבום. "על שאריות באר שבע, על שרידי תלמי אליהו", מתוך החורבן והכאב עולה המנגינה המרוקאית הנהדרת של השיר הזה, מרקידה ומשגעת את הקהל. ואם זה לא בדיוק תמצית המציאות שבה אנחנו חיים, רוקדים על הדם, יורים ובוכים, אז אני לא יודע מה כן. אחר-כך מגיע "יוון" הקשה לעיכול והמצוין (שני תארים שהולכים ביחד משום-מה, בכל הקשור לאלג'יר), ומסיים את הסט הרועש.

הרביעייה הנהדרת חוזרת ותופסת את מקומה. "אולי אולי אם אעצום עיניי ובטח אז אראה חלום כל כך יפה", אביב פותח את "קיטש", ללא ספק ה-להיט של אלג'יר. אוי, איך שטחנו את השיר הזה בכל מקום, ואוי, איך שאני עדיין נהנה ממנו בכל פעם, במיוחד בהופעה חיה, מתוגבר בתופים הרועמים של ברק ובגיטרות הנפלאות של גדג' וקורן. כשכל הקהל מצטרף לצעקה גדולה של "את צריכה קצת קיטש בחיים האפורים שלך", אלג'יר – ביחד עם הכינורות הנהדרים של הבנות המוכשרות שעל הבמה – מספקים לי את כל הקיטש שאני צריך בחיים שלי. הביצוע הזה מעמיד באור חיוור את זה שבאלבום, וגורם לי לתהות אם שאול יחשוב על הוצאת אלבום מההופעה הזו, ואם לא אז כמה זמן יעבור משידור ההופעה הזו בערוץ 24 ועד שאיזה נער מוכשר יעלה את ההופעה באיכות טובה תחת כנפיה של היונה (אוי, איזה בוטלג שווה זה יהיה).

כמה דקות אחרי חצות.  ידעתי שזה יגיע, ובכל זאת אני צובט את עצמי כדי להאמין. אלג'יר עושים את "ירח במזל עקרב" בהופעה, על כל השמונה-וחצי דקות שלו. גם כאן חסר הקול הנהדר של רפאל החזן, וגם כאן אביב ממלא את החסר בצורה נהדרת. הוא מספר על החיים המתהפכים, "טמא, טהור, טמא וטהור, טהור וטמא", וכשהוא שר "הייתי רוצה להגיד תפילה ולהתכוון בה כוונה שלמה", אני מרגיש כאילו בבית-הכנסת הגדול, ואביב הוא החזן, שמתפלל עבור כולנו, תפילה גדולה ונעלה. מאורעות הלב עליהם הוא מספר, בטקסט המורכב והמיוסר הזה, הם רגע נדיר של התעלות, הוכחה ששיר יכול להיות ארוך ולא קומניקטיבי, מורכב ולא פשטני, ובכל זאת אם הוא טוב באמת, הוא יהפוך להיות אהוב על כולם. כל הופעה שבה אלג'יר מבצעים את "ירח" ומשאירים את הקהל פעור-פה היא תעודה של כבוד לאלג'יר ולקהל שלה.

ובאמת אחרי שיר כזה, נשאר רק לנעול את ההופעה. עשרות זיקוקים ממלאים את הבארבי (לא ממש ספונטני, ובכל זאת מרגש), עמי רייס משמיע את קולות הפיצוצים המוכרים, ואביב שוב שר "להתראות ילדים וילדות". כלי המיתר המרגשים מצטרפים לחגיגה, ונפרדים גם הם מהחמישייה הנהדרת שהופיעה איתם. אחד אחד יורדים האלג'יראים, משאירים לבסוף רק את רביעיית הבנות על הבמה, לנגן עוד קטע אחרון ולחתום את העניין. עד להדרנים, כמובן. כי מחיאות הכפיים (והרגליים) שמרעידות את רצפת הבארבי מבהירות שאף אחד כאן לא יסתפק בפחות משני ההדרנים המובטחים. וכשבארבי כולו מריע לגיבורים שלו, אני יודע שזה הקיץ שבו אלג'יר ניצחו את השיטה, כבשו את הקהל כנגד כל הסיכויים, וזה הופך את הקיץ הזה לנפלא באמת.

* * *

חישוב זריז מראה שהולכים להיות שני הדרנים נפלאים. לפני שאני מספיק לחשוב על זה, עולים כולם – אלג'יר והרביעייה – ומתחיל "יום אחד", שבתוספת הכינורות הבוכיים הופך לחגיגה נפלאה וקסומה של עצב. התקוות של היום אולי יהיו בחלקן הגדול הכשלונות של מחר, אבל לרגע אחד מתוק אני מוצא את עצמי מאושר, מחייך מאוזן לאוזן, מקשיב לאביב שר את התקווה הקטנה שלו "יום אחד אני באמת אוהב ולו רק פעם אחת", ואומר לעצמי שרק מי שבאמת אוהב, שחיכה כל-כך הרבה זמן לאהבה הזו, יכול להבין את השיר הזה. בשביל מישהו כזה, השיר הזה הוא קסם אמיתי.

לאחריו מתרחש עוד קסם. אהוד חוזר לבמה, לבצע יחד עם אלג'יר את הגרסה שלהם ל"מודה אני" הנפלא של מאיר אריאל, שהם ביצעו בערב האחרון לזכרו. גם אז הביצוע הזה ריגש אותי, גם עכשיו. המפגש בין המלים המופלאות האלה של מאיר אודות העתידות הבאות לקראתנו, "בלט חרש חרש אט אט טופפות", העתידות שנקטעו באיבן באופן כל-כך טראגי, והלחן שזוכה לעיבוד יפהפה משל אלג'יר, מביא איתו לשיר הזה עוד יותר יופי, משהיה בו בגרסה המקורית.

* * *

"מנועים קדימה" מסתיים. לפי הפלייליסט שהופיע על הקונסולה, עכשיו יבוא "נאמנות ותשוקה" והביתה. כמה חבל. אם אמרתי קודם ש"ירח במזל עקרב" הוא שיר קשה לביצוע בהופעה, "נאמנות ותשוקה" אפילו קשה יותר. השילוב הזה בין השקט הפסיכדלי של הפתיחה, "כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת, היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת, רק האצבע על הדופק, הקוצים בשיער", לבין הכוח והאנרגיות של הפזמון, כש"כולם מוחאים כפיים" מרים את הידיים של הקהל כולו באוויר, הגודש הזה שיש בשיר ארוך כל-כך, השגעון, הנאום של בלחסן (שאביב נאלץ לבצע בעצמו).  איזו דרך נפלאה לסיים את ההופעה אני חושב, ממש לפני שהשיר נגמר, ואז – בום!  האורות נכבים, פתאום לא שומעים גיטרות, אין מיקרופון, סוף.

 

כן, חצי דקה בערך לפני תום המועד הרשמי של ההופעה, והבארבי הופך לאצטדיון רמת-גן, אבל בקטנה. עם כל הכבוד לצופים מערוץ 24, המגבר של גדג' נשרף או משהו דומה, כל המערכת החשמלית מתקצרת, והמנועים עוברים לניוטרל. רגע מביך, ללא ספק. החבר'ה הצעירים של אלג'יר עומדים על הבמה מהוססים, לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם. אף אחד גם לא ממש תופס פיקוד ואומר להם מה לעשות. אחרי כמה רגעים של חיוכים נבוכים, הקהל מתחיל לאבד סבלנות. קבוצה של מעריצים מושבעים מתחילה לצעוק "שלי, שלי", בציפייה לשיר העצוב והנהדר מהאלבום הראשון. גדג', שנראה כאילו חרב עליו עולמו, מחליט ברגע של ספונטניות לספק את המעריצים, ופותח בביצוע אנפלאגד (תרתי משמע) לשיר הזה. "עיניים אדומות היו לה אז עם המכחול. עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול. לנצח". אבל אחרי בית-פזמון גם הוא מתייאש. הוא מבקש סליחה, מבטיח שאחרי הקיץ הם יחזרו, וככה – בקול ענות חלושה – בלי מחיאות כפיים סוערות, בלי לסיים את ההופעה כמו שצריך, אלג'יר יורדים מהבמה, ומשאירים טעם רע בפה ממש לא באשמתם.

 

* * *

 

בדרך הביתה דני מעלה את ההשערה שהחשמל בארץ שונה מהותית מהחשמל בחו"ל. עובדה. הוא היה כבר בעשרות הופעות ומשהו כזה מעולם לא קרה לו שם. פייר, גם אני לא זוכר סיפור על החשמל שנופל באמצע הופעה או באמצע משחק כדורגל. אבל זו המציאות בה אנחנו חיים, כנראה. מציאות של "סמוך", של "כמעט", של חוסר במקצועיות ובשלמות. דווקא בשל כך, ההופעה של אלג'יר היא עוד יותר בגדר הישג נדיר, של  מופע של כנות, אמת ויופי, מאת להקה שלא מתביישת לעבוד קשה, להיות שלמה עם עצמה, ולתת הכל בדרך לתהילה. לקחת את הזעם ולהתחיל לדהור, מנועים קדימה.

 

 (אלג'יר בהופעה בבארבי עם הרביעייה הישראלית העכשווית, אורח: אהוד בנאי, 31.8.04)

 

* * * התמונה הנהדרת למעלה באדיבותה של מיכל שני.