מוקדש לישו (עם ו קצרה)
אני מודדת כל צער / אמילי דיקנסון
אני מודדת כל צער שאני פוגשת
בעיניים צרות, בוחנות.
אני תוהה אם הוא שוקל כמו שלי
או שמא הוא קל יותר.
אני תוהה אם הוא נישא זמן רב,
או שמא רק החל?
אינני יכולה לשים תאריך על שלי,
הכאב מרגיש כה ותיק.
אני תוהה אם זה כואב לחיות,
ואם הם צריכים לנסות,
והאם, אם רק יכלו לבחור,
היו מעדיפים למות.
אני רואה שחלק – שהפכו סובלניים מזמן –
במשך הזמן חידשו את חיוכם,
מעין חיקוי של אור
הניזון מכה מעט שמן.
אני תוהה אם, כשהשנים יחלפו,
אלפים אחדים, בצד הנפגע
שכאבו מוקדם, חלוף הזמן
יהיה להם לאיזה מזור.
או שהם ימשיכו לסחוב את הכאב
לאורך מאות שנים של עצבים חשופים
פתוחים לכאב גדול יותר
בניגוד חד לאהבה.
האבלים – יש רבים מהם, כך נאמר לי
והסיבות שונות
המוות – הוא רק אחת, ומגיע פעם אחת,
רק תופס את העיניים
יש אבל של רצון ואבל של קור –
כזה שמכנים "ייאוש".
יש גלות מעיניים מקומיות,
למול אוויר טבעי.
ולמרות שאני לא מנחשת את הסוג
נכון – עדיין עבורי
הוא מציע נחמה חודרת
כשאני חולפת עם הכאב שלי
למנות את האופנים שיש לצלב
ואיך הם בדרך-כלל נראים,
עדיין מניחה בהשתאות
שחלקם הם כמו שלי.
אמילי דיקנסון נולדה ב-1830 באמהרסט, מסצ'וסטס. היא התבודדה בביתה במשך רוב חייה, והרבתה לכתוב על הבדידות שלה ועל האפשרויות לאושר. היא מעולם לא זכתה להכרה בחייה. היא השאירה מאחוריה 1776 (!!!) שירים, ונחשבת כיום לאחת מהמשוררות האמריקאיות הגדולות בכל הזמנים.
בשיר "I Measure Every Grief I Meet" נתקלתי לראשונה באלבום הנפלא "אין לבחור" של פוליאנה פראנק (כתבתי עליו מעט כאן. אולי ראוי שאכתוב יותר…). הלחן היוצא מן-הכלל של שרון בן עזר, השירה הנהדרת שלה והעיבוד הנקי והחד גרמו לטקסט הזה להיחרט אצלי בלב, ואני נוהג לשוב ולקרוא בו מדי פעם, לשוב ולשמוע אותו, כדי להנות מהמלים הנהדרות והמסר האוניברסלי שהן מביאות.
השיר נכתב במקור על המאבק ההסטורי והנמשך של נשים להכרה ולשוויון. עם זאת, אני חושב שהדרך שבה דיקנסון מטפלת בכאב ובצער הפרטי, במידתיות שלו וביחסיות שלו אל מול הכאב והצער שכל אחד מאיתנו סוחב – כמו צלב – מדוייקת להפליא וניתנת להשלכה על כל כאב וצער, יהיו אשר יהיו. מעין תורת היחסות של הכאב, אם תרצו.
שגיא נאור 
ונפתח בציטוט
"אני תוהה אם, כשהשנים יחלפו,
אלפים אחדים, בצד הנפגע
שכאבו מוקדם, חלוף הזמן
יהיה להם לאיזה מזור."
אז ככה, הזמן (לא לבדו) מביא מזור (גם אם צנוע), האמת היא שהמזור הטוב מכולם הוא "לא טוב היות האדם לבדו …".
אם את זה המשוררת לא זכתה לחוות (דהיינו הייתה בודדה) ספק רב לי אם חוותה מזור (גם אם צנוע) לכאב הרב שנושאת עימה הבדידות.
חוץ מזה אהבתי!