תמיד בתקופה הזו של השנה מדברים הרבה על "לקח השואה". לכל דבר צריך להיות לקח, אתם יודעים.

*

בדרך-כלל המושג "לקח השואה" נאמר בכפיפה אחת עם "שוב לא נלך כצאן לטבח", "בשום מקום לא אוהבים אותנו", "כולם אנטישמים", "היהודים זקוקים לבית לאומי ולצבא חזק" ו"תחי מדינת ישראל". אנחנו משתמשים בלקח השואה הזה כדי להתיר לעצמנו בעינינו הסובלות ממוסר כפול כל דבר, שהרי אנחנו נאבקים תמיד על עצם קיומנו מול כל העולם כולו שעוין אותנו וקם עלינו לחסלנו. אנחנו חרדים לגורלו של כל יהודי באשר הוא יהודי, בין אם הוא מחסידי אומות עולם או עבריין צעצוע בכלא בפרו, ואדישים, אדישים מאוד לסבלם של כל האחרים, שהרי איש אינו יכול לסבול כמונו, איש לא עבר את "השואה".

במערכון מפורסם של "החמישיה" יושבים זוג מול הטלוויזיה וצופים בחדשות. בכל אסון טבע או פיגוע הם מחפשים תמיד את הזווית היהודית, נאנחים לרווחה כאשר מדווח ש"אין ישראלים בין הנפגעים" ואדישים כליל לכמויות הנפגעים או הנעדרים של כל העמים האחרים, אלו שאינם חברי "העם הנבחר". אם זה לא היה כל-כך נכון, זה היה אפילו מצחיק.

דווקא אנחנו, שלמדנו על בשרנו שלרוע האנושי אין גבולות, שהוא יכול להתגלות אצל כל אחד בכל זמן, כולל אצל אנשים שלפני רגע היו נורמליים ונורמטיביים לחלוטין, צריכים להבין שהרוע הזה קיים בכל מקום ובכל זמן, גם עכשיו, גם כאן, שם ובכל מקום. זה, אם תרצו, לקח מהשואה.

 ויש עוד לקח – שמי שנגרם לו הדבר הנורא מכל הזה, השואה, צריך להיות ראשון הקמים להיאבק בעוולות, קטנות כגדולות, בכל מקום ובכל הכוח. טבח ברואנדה, אסון טבע בתורכיה, פליטים מאפריקה – אנחנו צריכים להיות הראשונים להציע עזרה, לאמץ אל לבנו, להעניק ולחבק. אנחנו, שאיש לא רצה בנו, שכל מדינות העולם סגרו את נמליהן בפנינו, שהמדינות הנאורות והדמוקרטיות ישבו בחיבוק-ידיים כאשר שרפו אותנו וירו בנו בפומבי – אנחנו צריכים להיות צבא ההגנה לכל הנדכאים והנזקקים, לא רק לישראל.

*

וכמה זה עצוב לגלות שאנחנו לא כאלה. שאנחנו אדישים לעוולות שנגרמות כאן ועכשיו, שלא לדבר על מקומות רחוקים יותר. כשליש מניצולי השואה החיים בישראל, למשל, סובלים ממצוקה כלכלית קשה, שלא לדבר על מצוקה נפשית וחברתית. אלו ששרדו את השואה לא מצליחים לשרוד את מדינת ישראל מודל שנות האלפיים. ואם לניצולי השואה אין אנו מצליחים לדאוג, אינני מתפלא שאנחנו חיים בשלווה עם ילדים עניים, זקנים רעבים, עובדים זרים נרדפים, בני-זוג לא יהודים שמוקצים מחמת מיאוס ועוד ועוד.

אנחנו חזקים ב"לקחים" גדולים. בהקמת מוזיאונים לשואה (במוזיאון החדש ב"יד ושם" השקיעו למעלה מ-50 מליון דולר), במצעדי חיים, בהדלקת משואות. אבל בפרטים הקטנים אנחנו לא נמצאים, ממש כמו האלוהים ההוא, שהניח לנו למות שם. אנחנו כולאים אפריקאים שנמלטו מטבח-עם בבתי-כלא ישראליים, מחרימים את הדרכונים של העובדים התאילנדים שמגיעים אלינו בחיפוש אחר משכורת שתאפשר את חיי משפחתם שם, מקבלים בהבנה כשחיילים של צה"ל משתמשים בילדים פלסטינים כ"מגן אנושי". כאלה אנחנו, דור שני או שלישי לשואה.

*

באפריל 2002, בטקס שחתם כנס בינלאומי על "מורשת ניצולי השואה", קרא צבי גיל, ניצול שואה, סופר ועתונאי, את "מנשר הניצולים". "היום, כשאנו, ניצולי השואה, שהזיכרון צרוב בבשרנו", קרא גיל, "באים להעביר את לפיד שליחות הזכירה לדורות הבאים, אנו מעבירים עמו גם את המסר היהודי שהזיכרון צריך להוליד למעשה ולמחויבות מוסרית. הוא צריך להיות הבסיס לפעולה ומקור הכח ליצירת עולם טוב יותר". "אנו, כמי שכבודם האנושי חולל עד עפר ובשמם של אלו שגורלם נחתם להשפלה מזוויעה בטרם הוצאו להורג, קוראים לעולם כולו להתאחד סביב ערכי זכויות האדם והשוויון בין בני האדם ללא הבדל דת, גזע, לאום, מעמד חברתי או מין", ממשיך גיל, "רודנות ואלימות פוליטית כמו ניצול כלכלי אכזרי תוך רמיסת כבודם האנושי של יחידים וקבוצות, הם חטאים שאין להם כפרה ואשר על העולם הנאור להתאחד בפעולה נחושה כנגדם".

"לקחי השואה", מסכם גיל, "חייבים להיות לקוד תרבותי של חינוך לערכים הומניים, לדמוקרטיה, לזכויות אדם, לסובלנות וסבלנות, ונגד גזענות ואידיאולוגיות טוטליטריות… "מה ששנוא עליך אל תעשה לחבריך"… זהו המסר שלנו לאנושות, זאת המורשת לדורות הבאים". ואם את הדברים האלה קורא מי שניצל מהתופת, מי ש"שואה" עבורו הוא לא עוד דגל לנפנף בו, אז כולנו צריכים לעדכן את הערכים במניפסט "לקחי השואה" שלנו. ויפה יום שואה אחד קודם.

* 

ב"הארץ" התפרסמה השבוע כתבה ובה פסקי הלכה נדירים שניתנו במהלך השואה על-ידי רבנים שונים, ונאספו לתקליטור בשם "שו"ת שואה" שהוציא מכון "נתיבי ההלכה". הפסקים ניתנו במחנות ובגטאות, לפעמים בחטף ובעיצומה של עבודת פרך. רבים מהרבנים שפסקיהם הועלו על התקליטור נרצחו במחנות.

אחד מפסקי הדין דן בשאלה מה דינו של תינוק בוכה בבונקר שבו מתחבאים יהודים בשעת חיפוש של הנאצים? בין הפוסקים קיימת הסכמה רחבה, שלתינוק כזה, שעלול להסגיר בבכיו את כל הנוכחים, היה דין רודף ומותר היה לחנוק אותו באמצעות כר, גם אם הדבר יביא למותו. פסק דין נורא זה הוא עוד לקח של השואה, ללמדנו שיש לקדש את החיים, את החופש לבחור, את הזכות לגדול ולגדל. לקדש כאשר מדובר בחופש ובזכות שלנו, לקדש כשמדובר בזכות ובחופש של זולתנו.

*

בכל העולם, גם כאן, גם כעת, נשים רבות סובלות מאפליה ואלימות, מלידתן ועד ליום מותן, מידי רשויות המדינה, הקהילה והמשפחה. מדי שנה, מיליוני נשים נאנסות על ידי בני זוגן, קרובי משפחה, חברים וזרים, על ידי מעסיקים ועמיתים, אנשי כוחות הביטחון וחיילים. נשים, ילדים וגברים סובלים מאלימות המתרחשת בבית, אולם הרוב המכריע של הקורבנות הן נשים וילדות.

באזור דארפור שבמערב סודאן קיים סכסוך אלים בין מיליציה מזוינת הנתמכת בידי הממשלה לבין התשובים האפריקניים השחורים של האיזור. ב"טיהור האתני" נהרגו כשלוש מאות אלף איש עד כה וכשני מליון נפשות נעקרו מבתיהם.

דו"ח של הקואליציה להפסקת ניצול ילדים כחיילים קובע כי יותר משלוש מאות אלף ילדים, מגיל 7 ומעלה, משמשים כחיילים ביותר מארבעים מדינות.

*

כל אלה הן רק דוגמאות בודדות לכך שהעולם לא למד, לא הפנים את לקח השואה. חזקה עלינו שלפחות אנו, דור שני שלישי ורביעי לניצולי וניספי השואה, נקפיד לחשוב על לקחי השואה, לדון בהם ולהתנהג לפיהם. עלינו להיות עמוד האש לפני המחנה, דוגמה ליתר העמים, בסיס לפעולה ומקור הכוח ליצירת עולם טוב יותר, כמו שניסח זאת צבי גיל.