תחנות תרבות, חלק א'

"היה היה פעם, במוסף שבועי של מעריב שנקרא “תרבות מעריב” (זה היה בזמנים ההם שבהם היה אפשר לשים את המילים “תרבות” ו”מעריב” באותו מרחב גרפי וזה לא נראה מוזר), מדור שאני לא זוכר את השם שלו. אולי “תחנות תרבות”…


המדור הזה, ששכן בדף האחרון של המוסף והוחלף במורד הזמן במדור של אדם ברוך, שלא היה פחות מעניין, הוקדש בכל שבוע לאושיית תרבות אחרת – סופר, מחזאי, מוזיקאי, הוגה דעות, איש קולנוע, שחקן תיאטרון, אמן – וביקש מהם לבחור את עשרת התחנות התרבותיות שעיצבו אותם כאמנים.


הכותבים קיבלו יד חופשית לבחור את התחנות והדברים שכתבו הופיעו בעיתון כמו שהם. לא תמיד התחנות היו תרבותיות לחלוטין אבל הקשר ביניהן ובין העבודה הנוכחית של האמנים היה תמיד ברור. זאת היתה הזדמנות נדירה ללמוד על הדברים שהשפיעו על האנשים האלה, שינו אותם ושינו אותם בחזרה.


הסיבה שאני מספר על כל זה היא, שאני מתכוון לעשות בדיוק את אותו הדבר… עשר תחנות תרבותיות, מוזיקליות…."


 


כך, פחות או יותר, כתב אורן בפוסט חגיגי לכבוד יומולדת שנה לבלוג שלו, והדליק אותי על הרעיון של "תחנות תרבות".


גם אני הייתי מהקוראים האדוקים של "תחנות תרבות" (כן, ככה קראו למדור. והנה דוגמה חיננית/קיננית…), וגם אני תמיד פינטזתי על רשומה ובה עשר תחנות תרבות משלי.


ובכן, הנה היא לפניכם – עשר תחנות, עשר השפעות, עשר נקודות ששינו את חיי, או לפחות את טעמי המוסיקלי, רגעים שלא יימחקו מזיכרוני לעולם.


 







 


 


תחנות תרבות, חלק א (שנות השמונים, גיל העשרה)


 


 


 



אהוד בנאי והפליטים, אצל ראובן בבית, 1987


 


"בחלומי חזרתי לחטיבת הביניים, לחדר של רוביק. ישבתי שם על המיטה מהופנט. זה היה לפני שהתחלתי עם האלבומים ה"כבדים".


"זה נשמע כמו הדבר האמיתי", אמרתי לו. "זה הדבר האמיתי", הוא אמר.


(מתוך ההצדעה שלי ל"והפליטים" כאן)


 


 



 



אריק אינשטיין ויוני רכטר, משירי אברהם חלפי, לבד בחדר, 1988


 


אני לא זוכר איפה שמעתי בפעם הראשונה את "עטור מצחך", אבל אני זוכר שזה זרק את הנשמה שלי לקילומטרים ולא נחתי ולא שקטתי עד ששמתי ידיי על האלבום הזה. ומששמתי עליו ידיי גופי לא עזב אותו.


"לטעמי, זהו השיר הטוב ביותר במוסיקה הישראלית אי פעם… כמה פעמים שלא אקרא את המלים – "שוכנת נפשי בין כתלי ביתך, ושבויה בין כתליך ממני נפרדת, עת אני בגופי נפרד ממך" – ההתרגשות תהיה שם, העצב, האהבה. מדובר, ללא ספק, באחד הרגעים הגדולים של השירה העברית… ארבע דקות של שלמות, שרק בשבילן היה שווה האלבום הזה. אבל יש בו עוד כל-כך הרבה"


(מתוך הביקורת שלי, אם אפשר לקרוא לה כך, ל"משירי אברהם חלפי" כאן


 


 

 


Imagine: John Lennon (הסרט), מקום לא ידוע, 1989


 


אינני זוכר היכן צפיתי בפעם הראשונה ב"Imagine", הסרט התיעודי המופלא שביים אנדרו סולט, המספר את סיפור חייו של ג'ון לנון, עם דגש על תחילת שנות השבעים והעבודה על "Imagine" האלבום (עם פיל ספקטור על הקונסולה). הסרט ה"ביוגרפי" מורכב למעשה מ-240 שעות של סרט שבהם תיעד ג'ון עצמו את חייו.


עד היום אני זוכר את הסצנה המרגשת שבה ג'ון שר את "Jealous Guy" באולפן, את הסצנה הצורמת שבה ג'ון ויוקו מתעמתים עם הומלס שישן אצלם בחצר, וכמובן את ההכרזה הדרמטית על מותו של לנון בטרם עת.


עבורי הסרט הצית התאהבות מוחלטת בג'ון לנון, שאת היצירה שלו לא ממש הכרתי עד אותו שלב, וגם גילוי מחדש של הביטלס, במיוחד של החומר המאוחר יותר שלהם, המורכב יותר.


 


  


  


 


הקיור, Disintgeration, אצל עופר בבית, 1989


 


קשה לזכור (או לספור) לאילו בלבולים ומערבולות רגשיות הכניס אותי האלבום הזה של הקיור, אבל אני זוכר בבירור מתי שמעתי אותו לראשונה. זה היה אצל עופר בבית, בחדר של אח שלו, שהיו לו כל האלבומים הכי שווים, ובכלל זה כל הדיסקוגרפיה של הקיור. והיה לו את Disintegration, אלבום שחור עם עטיפה מבולבלת, שכל פעם התחלתי אותו עם Plainsong ואף פעם לא ידעתי איך הוא ייגמר.


שלב כלשהו, האלבום הזה הפך להיות פס הקול של האהבה הראשונה שלי, הנכזבת כמובן. עם ההרגשה שהתמונות שלה הם כל מה שיש לי ממנה, עם תחושת המיצוי של Closedown ו-Last Dance, עם Lovesong, אותם המים העמוקים כמוה, ההתפוררות, הגעגועים הביתה.


כמעט עשרים שנה אחר-כך, Disintegration עדיין מעביר בי את אותן צמרמורות עונג ידועות. והוא ללא ספק מועמד מוביל בקטגוריית The best album ever 


 


 



 



A Strange Kind of Love, עם נורה ובלעדיה, 1990


 


"השנה היא 1990. שנות השמונים הנפלאות מסתיימות (למי שנולד באמצע שנות ה-70 הן היו שנים פשוט מדהימות), ואיתן מסתיים עשור של מוסיקה, שלא דמתה למוסיקה שהייתה לפניה (גם אם הושפעה מהרבה מאוד דברים) וששום מוסיקה כבר לא תדמה לה (גם אם הרבה דברים יושפעו ממנה).  



באותה שנה התאהבתי פעם ראשונה באמת – אהבה כזו שמפילה אותך חלל, מרסקת אותך, גורמת לך לא לחשוב על כלום פרט לה. באותה שנה יצא גם האוסף       A Strange Kind Of Love, אולי האוסף הטוב ביותר שנוצר בארץ הקודש עד היום.  


 


שני הדברים האלו קשורים עד היום זה לזה במין דבק צמיגי כזה, של רגשות וגעגועים וחיוכים ודמעות, שהופכים את האלבום הזה לאחד האלבומים האהובים עליי ביותר בעולם, ולפיסת היסטוריה שתמיד תפאר את אוסף האלבומים שלי ולו רק כדי להזכיר…" 


 


(מתוך רשימה אסוציאטיבית ורגשנית על האלבום כאן)

מודעות פרסומת

מחשבה אחת על “תחנות תרבות, חלק א'

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s