RSSFWD, השירות האהוב עליי ביותר, אותו כלי נפלא ששולח את פידי הרסס מהבלוגים שאני קורא (ואני קורא המון בלוגים…) אל תוך תיבת הג'ימייל שלי, סוגר את שעריו החודש, כך לפחות לפי הטוויטר שלהם (damn, אתה לא קורא טוויטים, אתה לא קיים!!!).

לא אכנס כאן לסיבות שבגללן אני אוהב לקרוא את הרס(י)סים שלי במייל (ולא באיזה רידר, אפילו אם הוא גם כן משל גוגל). עם זאת, אני לא טיפוס מקובע יתר על המידה, ולכן מיהרתי להעביר (ידנית, ידנית…) את כל הפידים שלי מ-RSSFWD אל הגוגל רידר שלי.

בתהליך ההעברה המייגע גיליתי שרבים מהבלוגים שאני אוהב הם בלוגים שאהבתי. בזמן עבר. כלומר, הם אינם קיימים עוד. ולא בגלל שהם עברו אכסניה (היו גם כאלה), אלא בעיקר בגלל עייפות החומר. אצל כולם נותרה ההודעה האחרונה שמסבירה את הפרישה בטרם עת. ועם כל פיד ז"ל של בלוג ז"ל נעשה לי יותר ויותר עצוב.

כן, אני יודע שאני זה שכתב לא מזמן שהבלוגים לא מתו. הם גם לא ימותו. על כל בלוג שנסגר נפתחים שלושה. ובלי עין הרע, יש לי עשרות פידים ברידר. ובכל-זאת, אי אפשר שלא לתהות אם ככה, ביום אחד, התשוקה לכתוב עוברת. אם ככה, ביום אחד, אתה סוגר את הדלת ומשאיר מאחוריך רק ארכיון של רשימות וזהו. כאילו שירת חייך באמצע נפסקה. והמזמור אבד לעד, אבד לעד…

אַחֲרֵי מוֹתִי סִפְדוּ כָּכָה לִי:

"הָיָה אִישׁ – וּרְאוּ: אֵינֶנּוּ עוֹד;

קֹדֶם זְמַנּוֹ מֵת הָאִישׁ הַזֶּה,

וְשִׁירַת חַיָּיו בְּאֶמְצַע נִפְסְקָה;

וְצַר! עוֹד מִזְמוֹר אֶחָד הָיָה-לּוֹ –

וְהִנֵּה אָבַד הַמִּזְמוֹר לָעַד,

אָבַד לָעַד!

                      (מתוך "אחרי מותי" לח.נ. ביאליק)