בקרונות חתומים

בארץ שמות נוסעים,

לאן זה כך יסעו,

האם אי-פעם יצאו,

אל תשאלו, לא אגיד, לא יודעת.

 

השם נתן הולם באגרוף בדופן הקרון,

השם יצחק מזמר בשיגעון,

השם שרה למים משווע

למען השם אהרן, שבצמא גווע.

 

אל תקפוץ בנסיעה, השם דוד.

אתה שם מובס שנדון להפסיד,

לא ניתן לאיש, קשה מנשוא,

שם-בלי-בית בארץ זו.

 

תנו שם סלבי לבנים,

כי כאן מונים על הראש שערות,

כי כאן בין טוב לרע מבחינים

לפי צורת עפעף ולפי שמות.

 

אל תקפוץ בנסיעה. הבן יקרא לך.

אל תקפוץ בנסיעה. עוד לא עת.

אל תקפוץ הלילה משתרר כצחוק

ומגחך

לקול שקשוק גלגלי הרכבת.

ענן מבני אדם מעל הארץ שט,

מענן גדול דמעה אחת, גשם קט,

דמעה אחת, גשם קט, עונה צחיחה.

המסילה ליער שחור מוליכה.

 

כך, כן כך, הגלגל משקשק. יער ללא

קרחות.

כך, כן כך, ביער נוסע טרנספורט

צרחות.

כך, כן כך. ערה בלילה אני שומעת

כך, כן כך, דממה בדממה פוגעת.

 

("עדיין" לויסלבה שימבורסקה, מפולנית: רפי וייכרט, מתוך "שלהי המאה")