יש לי ילד בן שש.

קצת מפחיד להגיד את זה, קצת מפליא אפילו. ממלא את הלב גם גאווה וגם
חשש. אבל – ארצה או לא ארצה – יש לי ילד בן שש, ממש היום, ממש עכשיו.

 

אני עדיין זוכר את התדהמה שאחזה בי כשהוא נולד, לפני שש שנים בדיוק (בערך). אני עדיין זוכר את גופו
הקטן כשהוא הונח על אימו, ואיך ליוויתי אותו בדרך הארוכה (ארוכה מדי) אל התינוקיה, והבטתי בו כשאור מלאכותי חימם את עורו הלבן.

מאז אני לא מסיר ממנו את מבטי. מביט בו גדל, טורף את העולם עם העיניים הסקרניות שלו והחיוך
המבויש. ילד שתמיד שואל את השאלות הכי חכמות, ולא נותן לאף אחד לספר לו סיפורים (במקום תשובות הגיוניות).
בגיל מוקדם, מוקדם מדי, הוא מתלבט לגבי המוות, שירות בצבא, קיומו של אלוהים,
ובמידה רבה מזכיר לי את עצמי. לא, לא בגילו, כי אני לא זוכר איך זה להיות בגילו, אבל את עצמי באופן כללי.

 

הוא ילד מלא אהבה ורגיש, שתמיד זוכר להגיד שהוא אוהב ושמח ומתרגש ומתגעגע. אבל הוא גם בן "טיפוסי" שמשתולל ונופל
כל הזמן, וכמות הפצעים על ידיו ורגליו אינסופית. הוא קולט כל דבר ומהר, אשף במחשב, אלוף הגאדג'טים, אבל גם מת על כדורגל וסתם להשתולל
בפארק. והכי חשוב – הוא ילד של אבא. וכשהוא בא ומבקש חום ואהבה, מתרפק על
גופי ומתיישב עליי ממש כמו שעשה כשהיה בן שנתיים או שלוש, אין מאושר ממני.

 

האמת
צריכה להיאמר – אני מאוהב בו, בילד הגדול שלי, והאהבה זו רק הולכת וגדלה עם כל שנה
שחולפת. כשאנחנו הולכים ברחוב לפעמים, והוא שם את ידו בידי, אני לא יכול
שלא לחשוב על השורות המופלאות בשיר
של לנון:

לפני שאתה חוצה את הכביש

קח את ידי

החיים הם מה שקורה לך

כשאתה עסוק בלעשות תוכניות אחרות…

 

ואת התוכניות הכי גדולות אני עושה איתך, ילד שלי, ועבורך.

"ילד עם סיבה טובה להאמין שכל עוד מנסים מכל הלב חלומות מתגשמים". אתה מגשים לי יום-יום את החלומות הכי גדולים שלי. הלוואי ואוכל להגשים את שלך.