אתמול, לפני 25 שנה בדיוק, יצא לאקרנים בארצות הברית הסרט שמיהרתי להכתיר בתור ״הסרט הכי טוב בעולם״ כבר בדצמבר 2000, כשצפיתי בו באולם קולנוע בסן פרנסיסקו, ואני עומד מאחורי ההכרזה הזו גם אחרי 25 שנה. סרט שאמרתי עליו לא פעם שהוא סיפור החיים שלי, אם רק הייתי נולד בתחילת שנות השישים בסן דייגו. סרט שהוא התמצית של הרוק׳נ׳רול וגם כל מה שמנופח, מגוחך ומזויף בו. כמעט מפורסמים, Almost Famous, של קמרון קרואו.
תהיתי כמה פעמים ביני לבין עצמי למה נכנסתי בכלל לאולם הקולנוע לראות את הסרט הזה מלכתחילה. לעצמי אני אומר שזה היה בגלל שכל כך אהבתי את ״סינגלס״ (את ״ג׳רי מגווייר״ חיבבתי קלות), אבל עצמי עונה לי שקייט הדסון פשוט נראתה מדהים על הפוסטר והייתי חייב לראות על מה המהומה.
בפנים גיליתי את העולם שכל כך התגעגעתי אליו, למרות שמעולם לא באמת הייתי שייך לו. כאילו לא הספיק הביקור בסן פרנסיסקו, שאז נראתה רחוקה כל כך מתל אביב. הסיפור על וויליאם שלא לגמרי מרגיש שייך, שהוא ילד מחונן שמתעניין בעיקר במוסיקה, שרוצה להיות כתב מוסיקה וכותב טורים ארוכים בכל מיני מגזינים לא ממש נחשבים. בלוז על החיים שכמעט היו חיי, כמו שכתב רוני סומק. לסטר בנגס, מבקר המוסיקה הנערץ (התפקיד הכי טוב של פיליפ סימור הופמן?), נותן לו משימה לסקר הופעה של בלאק סבאת׳, הוא פוגש את להקת החימום שלהם סטילווטר (להקה בדיונית שהומצאה לצורך הסרט, אבל היא שילוב משעשע בין האיגלס, האולמן בראדרס, לד זפלין ולינארד סקינארד שקרואו הצטרף לטורים שלהם), נהיה חבר שלהם וכמובן מכיר את פני ליין, שהיית רוצה לכנות גרופית אבל שהיא וחברותיה מתעקשות שהן ״band aids״ (משחק מלים נפלא שקטונתי מלתרגם).
לא אספר פה את כל עלילת הסרט, אבל כן אציין שהוא סיפור כמעט-אוטוביוגרפי של קרואו, שכמו וויליאם כתב על מוסיקה, התכתב עם לסטר בנגס, סיים תיכון בגיל 15, פגש את העורך של הרולינג סטון מגזין והצטרף לצוות שלו. הוא ראיין את בוב דילן, דייויד בואי, ניל יאנג, אריק קלפטון ואחרים, והיה הכתב הצעיר ביותר של המגזין אי-פעם. ככזה, וממרחק השנים, הוא מתאר את העולם שמסביב ללהקה בדרך לתהילה בתחילת שנות השבעים בצורה אותנטית ואינטימית, ובדרך מתעסק בעיתונות, הורות ומה זה אומר להיות ״קול״, ולא רק בסקס, סמים ורוק׳נ׳רול.
לפני כמה שנים התארחתי אצל זוהר ודין לספר למה הסרט הזה הוא הסרט הכי טוב בעולם בעיניי. אם הייתי צריך להסביר את זה בסצנה אחת היא כמובן תהיה הסצנה שאיננה בסרט, רק בגלל שלד זפלין לא הסכימו לתת לקמרון קרואו את הזכויות ל-Stairway To Heaven לשימוש בסרט. בסצנה, שמופיעה אבל בלי המוסיקה ב״גרסת הבמאי״ שרכשתי כמובן מיד כשיצאה, וויליאם מנסה להסביר לאמו המורה מדוע הוא כל כך אוהב רוק, ומדוע יש בשירים הרבה יותר מאשר רק סקס וסמים (אמו של קרואו היתה באמת מורה, והדמות מבוססת עליה), והוא עושה את זה על ידי זה שהוא משמיע לה את ״מדרגות לרקיע״, השיר המיתולוגי שמרפרר ליצירה של טולקין.
המוסיקה ב״כמעט מפורסמים״ נפלאה כמו שהיית מצפה מסרט של קרואו. השירים של סטילווטר נכתבו על ידי פיטר פרמפטון ואשתו לשעבר של קרואו, ננסי ווילסון מ-Heart. פס הקול המושלם מכיל את כל הקלאסיקות של התקופה, וכמובן את ״Tiny Dancer״ של אלטון ג׳ון באותה סצנה בלתי נשכחת על האוטובוס, שאחריה וויליאם אומר לפני ליין ״אני צריך ללכת הביתה״ והיא עונה לו ״אתה בבית״. פשוט מושלם.
״כמעט מפורסמים הוא סרט על התאהבות. התאהבות במוסיקה בגיל צעיר, כשאתה עדיין לא משוכנע מי החברים שלך יהיו בעתיד, אבל יודע שהשירים האלה יישארו איתך לתמיד.״, סיפר קרואו בראיון כשהסרט יצא. ״ואז אתה יוצא לעולם ופוגש אנשים אחרים שגם אוהבים את השירים האלה, והם הופכים להיות חברים שלך.״ וכשאתה שומע את לסטר בנגס מסביר לוויליאם ״אנחנו לא קול. נשים תמיד יהיו בעיה עבורנו. רוב האמנות הנפלאה בעולם נולדה מהבעיה הזו ממש. לאנשים שנראים טוב אין חוט שדרה. האמנות שלהם לא שורדת. הם אולי זוכים בנערה, אבל אנחנו חכמים יותר.״, אתה מבין בדיוק קמרון הופך להיות החבר הכי טוב שלך.
ויש כמובן את פני ליין. התפקיד הכי טוב של קייט הדסון אי פעם? הדמות נוצרה בעקבות הסיפורים של גרופיות מפורסמות של הלהקות הגדולות, ביניהן פני ליין טרומבול. בסרט קרואו מצייר את הנשים האלה לא כמזדנבות אלא כמוזות. ״אנחנו לא גרופיות״, פני מסבירה בסרט, ״גרופיות שוכבות עם כוכבי רוק כי הן רוצות להיות ליד מישהו מפורסם. אנחנו כאן בגלל המוסיקה. אנחנו נותנות השראה למוסיקה״. לאורך הסרט פני, כמו וויליאם, היא אף פעם לא ״אחת מהחבר׳ה״. היא תמיד מתבלטת – באיך שהיא נראית, באיך שהיא מדברת, במה שהיא עושה. כמו ראסל, המנהיג של הלהקה, גם פני מראה לוויליאם איך להיות ״קול״ באמת. בהקשר הזה קרואו משלב לאורך כל הסרט נשים חזקות שעוזרות לוויליאם למצוא את דרכו – אמא שלו, אחותו שמשאירה לו את התקליטים שלה כדי להכניס אותו לעולם, וכמובן פני. והדסון, אם יורשה לי, משחקת אותו בצורה מושלמת. מי שבמקור היתה אמורה לשחק ״רק״ את האחות, קשה לפספס למה קרואו נדלק עליה ולמה היא זכתה בגלובוס הזהב ובמועמדות לאוסקר על התפקיד.
קרואו מספר על עצמו בלא מעט ראיונות שהוא אינו תסריטאי אלא אספן זכרונות. הוא זוכר במיוחד את שיחת הטלפון שקיבל מהעורך של הרולינג סטון אחרי ששלח את כתבת השער שלו על לד זפלין – ״זה סיפור מעולה, אבל האם זו באמת כתיבה?״. ״החיים הם התסריט הכי טוב״, הוא אומר, ואולי בזכות זה הסרט כל כך כן, אמיתי חשוף ומרגש. עוסק בכוכבות, במוסיקה, אבל גם באתיקה, בחברות, וברגע החמקמק הזה שבו אתה מגלה שגם הגיבורים שלך הם בסך הכל אנשים, שיש להם רגעים מופלאים אבל גם לא מעט רגעים של חרא. וכמובן הרגע הזה שבו הלב שלך נשבר, כשאתה יודע שלא תוכל באמת להיות עם מי שאתה אוהב, והרגע שלאחריו שבו אתה מבין שעדיין תעשה הכל בשבילם.
קרואו קיבל 60 מליון דולר, תקציב די זעום לעשות את הסרט. הוא הכניס 47 מיליון בקופות, מה שהיה פלופ די גדול. אבל הוא לא נעלם, ודרך הלבבות של אוהבי המוסיקה הוא הפך לגדול מהחיים. כך שכשאני שומע את פני ליין לוחשת ״It's all happening״, אני מבין שהיא לא חושבת שההופעה הזו תימשך לנצח, אלא בעצם מזכירה לנו שהיא לא. ודווקא בגלל זה צריך להתענג על הרגע. הרגע שבו אלפי אנשים נמצאים באותו מקום, פיזית או רגשית או שניהם, מאיחוד מופלא של מילים, מנגינה וביצוע, והכל פשוט קורה.
אז למה הסרט הזה נשאר הסרט הכי טוב בעולם גם אחרי 25 שנה? אולי כי מעל הכל הוא עוסק בחלומות, ואיך הם מתנפצים, ואז בונים אותנו. כי אולי אם הייתי נולד בסן דייגו בסוף שנות השישים, אז הייתי כותב לרולינג סטון מגזין ולא למעריב לנוער, ויוצא לטור עם לד זפלין במקום לראות את הופעת הבכורה של ״בלאגן״ במרתף בבית ליסין. כי אולי כל אחד מאיתנו היה פעם ״כמעט מפורסם״.
שגיא נאור 