00:30 בלילה, יום שלישי, בארבי. אביב גדג' מזמין את האיש ש"מעשן רק כשהוא צריך, אף פעם לא יותר ממה שהוא צריך", ולקול תשואות הקהל עולה גבריאל בלחסן, חמוש בגיטרה. הוא מחבר את הכבל למגבר, עוצם את העיניים, המוזיקה מתחילה, התרגשות אמיתית אופפת אותי. אני מביט בו, בבלחסן, שנראה הכי לא גיבור גיטרה בעולם, מזכיר קצת את ליין סטיילי במראה שלו, איך הוא מדקלם – "הייתי רוצה לאהוב אותך בלי לחכות, בלי הפסקות, כאן ועכשיו בין ההריסות, לקחת אותך איתי תוך הצינורות" – ואני כל-כך מאמין לו. טוב, האמנתי לו מהשמיעה הראשונה, מהסקיצות, אבל כשהוא כמה מטרים מלפניי, עיניו עצומות, פניו מיוסרים, אני תופס אחרת את כמות הרגש והכאב שיש בתוך השיר הזה, הכן והחושפני ביותר שאני זוכר כבר זמן רב. שיר שהוא נצחון, הופעה שהיא הישג, וגם אם העניין הזה – גבריאל מתארח רק כדי לשיר "בתוך הצינורות" – הפך למעין גימיק, זה כל-כך לא מעניין, כשהוא עומד על הבמה, מחזיק את הגיטרה שלו קרוב לבטן, ומחכה להתפוצץ. "אז שותה את הגשם המלוח מסומם מהים או שיכור מהרוח", הוא שר, ואני יודע שעוד רגע זה בא, הריפים המלוכלכים של הגיטרה, מהוססים בתחילה, ואז הוא נכנס עם הסולו האדיר הזה, שתוקף אותך בלי רחמים, שמעיף אותך לתוך הצינורות, שמשדר יותר ממה שאי פעם גיטרה שידרה בשיר רוק ישראלי. לא מתוחכם, רעש נקי, וזה נמשך ומתארך ומסתבך ומפיל. השיר מסתיים, גבריאל מחייך חיוך נבוך, מנתק את הכבל ויורד מהבמה. אני עומד ואומר לעצמי שזה ללא ספק אחד מהרגעים המוזיקליים הגדולים שהייתי נוכח בהם.
* * *
אמרנו לעצמנו, דני ואני, שהפעם אין מקום לטעויות. אחרי הפיאסקו של הופעת הבכורה, היות שזו ההופעה האחרונה לקיץ הזה, בגלל שיותר מדי אנשים אמרו לי שזו הופעה מדהימה – הפעם אין פספוסים. דני עבר בבארבי קודם, קנה לנו כרטיסים, וכך מצאנו את עצמנו קצת אחרי עשר נכנסים לבארבי, מספיקים לתדלק איזה טובורג בשביל המצב רוח ולהתמקם במרכז המועדון, מוכנים לבאות. הבארבי היה רחוק מלהיות מלא, הסאונדמן אמר למישהו ש"עם ברי היו יותר אנשים". אני חושב לעצמי – האם כולם כבר ראו את ההופעה הזו ובגלל זה ריק כאן, או שמא באמת אלג'יר היא עניין לקומץ של אנשים, להקה נחשבת רק בתוך בועה קטנה ודיסקרטית? עוד שלוק מהטובורג, ואני מחליט לוותר על הפילוסופיות הקטנות האלה. הקהל מפתיע אותי לטובה – הרבה אנשים בגילי, מעט בחורות בגיל התיכון שרוצות לעשות לאביב ילד. בעשר ועשרים האור נכבה, ולבמה עולה הרביעייה הישראלית העכשווית, ונותנת קטע פתיחה מרגש בשלושה כינורות וצ'לו. ברוכים הבאים לקרקס הנודד של אלג'יר.
00:30, אלג'יר חוזרים להדרן שני, אביב ברק נותן את מכות הפתיחה של "מנועים קדימה". הקהל בטירוף. גדג' מפסיק אותו לרגע, בונה מתח, משחק עם הקהל, אפשר לפוצץ את האנרגיות בגפרור קטן. ברק מחייך חיוך מרושע, מרים את המקלות ופותח שוב את הרוק הבסיסי והמשובח של שיר הנושא – "כל האצבעות קדימה, כל המנועים קדימה", כל הידיים של האנשים בבארבי למעלה, איזה רגע יפה בחייה של להקה. אני נזכר פתאום בפעם הקודמת שהייתי בבארבי. זו היתה הופעה של כנסיית השכל ואהוד בנאי. כן, אותו אהוד בנאי. כנסיית השכל היתה אז בשיא כוחה, אחרי "רוץ ילד" הנהדר, וההופעה המשותפת היתה אחד השיאים הגדולים שלהם. אבל היה ברור לי כבר אז, שיהיה לחברי ה"כנסייה" קשה מאוד להישאר למעלה אחרי שיא שכזה. שלוש שנים אחרי, נדמה שה"כנסייה" התרוקנה מקסם, ובמקומה באו הילדים של אלג'יר שבועטים את הרעל והתרופה שלהם לתוך הנשמות של כולנו. למה לא ביקרתי מאז בבארבי, אני שואל את עצמי. אני לא ממש יודע. אולי כבר הרבה זמן לא נתקלתי באחד כמו אביב גדג', שנגע לי עמוק בלב, והוציא אותי מהבית לשמוע הופעה. "מה אתה מחביא בתוך התחתונים – אני מחביא המון המון אהבה", הוא צועק אליי מהבמה, וגם לי יש אהבה באותו רגע, אהבה למוסיקה והיא גדולה גדולה.
* * *
הם פותחים את ההופעה עם "האדמה תיפתח", שפותח את "מנועים" – האלבום. זה בהחלט היה הקיץ שלהם – מבחינת הצלחה, מבחינת חשיפה, מבחינת התבגרות. כל קשר בין אביב גדג' – הפרפורמר הביישן והמהוסס שאני זכרתי – לחיית הבמה שחיכתה בבארבי היה מקרי בהחלט. "תיפתח האדמה בשבילך", הוא ספק שר ספק מתפלל לתוך המיקרופון. אלג'יר נשמעים נפלא, טוב יותר מאשר באלבום, רביעיית כלי המיתר מוסיפה נופך דרמטי למוזיקה הדרמטית שלהם ממילא, ועופר קורן בפרצוף קפוא מתחרע על הגיטרה ומוציא ממנה מוזיקה פוצעת ומדממת. הם ממשיכים עם "הביאו את הנגרים", שאני מודה שלא חיבבתי כל-כך עד הערב. אבל השירה של אביב השתפרה, הכינורות מתייפחים יחד איתו, ופעם ראשונה השיר הזה מצליח להעביר אליי את המסר שהוא מבקש. "להתראות ילדים וילדות, אני אלך בעקבות הכוכב", שר גדג', אבל בשביל הקהל שהתאסף הערב בבארבי הכוכב כבר היה נוכח במקום.
"דם על הים" מתחיל, "כל העולם כולו הוא גשר צר מאוד", וסוף סוף אפשר לראות ולשמוע כמה טוב אלג'יר נשמעים. אביב ברק, הרכש הכי חשוב ודומיננטי, מכשף את השיר עם התיפוף הכוחני והמצויין שלו, הכינור של פדידה זוכה לחיזוק משמעותי מרביעיית הבנות, ועמי רייס משלים את המלאכה עם שטיחים רכים של קלידים. איפה הגרסה הנבוכה והשטוחה שהם ניגנו ב"במה המרכזית" ואיפה הרעש המזוקק והאפקטיבי שנשמע הערב. "השירים ניבאו את עצמם, הם חזו את מה שקרה, השאירו דם על הים", והים הזה שוטף את הבארבי בגל גדול של כאב ואהבה. " אלו מלים אחרונות", אביב צועק לחלל, אבל המלים לא נגמרות, והן נשארות איתך הרבה אחרי שהן נאמרות. "מתנה", השקט והיפהפה, חותם את החלק ה"נעים" של ההופעה. צמרמורות תת-עוריות של יופי עוברות בי למשמע המנגינה הנהדרת שרייס משמיע לנו, וגדג' ששר על "אלוהים שבא אלי אתמול " מעלה חיוך על פניהם של כמה בחורים דתיים שעומדים לצידנו. הרבה חבר'ה דתיים היו בהופעה. מעניין מה מרגיש בחור דתי ביחס לטקסטים האלה של גדג'. מעניין מה עושה לבחור כזה הופעה שכזו. בכל אופן, הרביעייה העכשווית יורדת, תיכף יעלה גבריאל בלחסן. הנה באה מוזיקה של מחלה.
* * *
אביב גדג' שוב נותר לבד על הבמה, אחרי שבלחסן נעלם מאחורי הבמה. עופר קורן תופס את הבס, גיל פדידה שוב שולף את הכינור, והגיטרה של אביב מתחילה לנגן את הצלילים שאני כל-כך אוהב. "מול הים עם תפילין, עם ספר תפילות וספר קללות, רד איתי למצולות, לך לאיבוד בשדות". אני מודה, "מול הים" הוא השיר האהוב עליי מכל שירי האלבום הזה. קצר, קטן, אבל כל-כך אמיתי, כל-כך רגיש. והכינור הזה, והשירה הזו. איזה רגע נהדר.
אני לא מספיק אפילו להתענג על הרגע, כי אביב מזמין לבמה את אהוד בנאי, הרעש בבארבי מחריש אוזניים. אפשר לראות על אביב שהוא מתרגש. נראה לי שגם אהוד מתרגש קצת. כבוד גדול, הוא אומר. כבוד גדול לראות את המפגש הזה. ידעתי שהוא ישיר משהו מהאלבום הראשון, אבל אהוד בוחר בשני השירים שהם באמת הכי אלג'יראים בטבעם. הוא פותח עם "עגל הזהב", שזוכה למנה הגונה של אנרגיה מחשמלת מחטיבת הקצב של קורן-פדידה-ברק. כמה היה חסר מתופף נפלא כמו אביב ברק בהופעה של אהוד בקיסריה. כמה נפח וכוח הוא מכניס לתוך השיר הנהדר הזה. "עדר נעזב, רוקד סביבו, קורא אליו לשוא, עגל הזהב" – כל-כך חכם, כל-כך אקטואלי. כשנשמעים הצלילים הראשונים של השיר הבt מהגיטרה של אהוד, אני אומר לעצמי ש"האגס 1" הוא ללא ספק הבחירה האידיאלית ביותר להופעה הזו. וכשאהוד ואביב שרים ביחד את הפיוט בארמית בשיאו של השיר – "אסדר לסעודתא בצפרא דשבתא" – זהו רגע מרגש באמת. אהוד יורד, אחרי שני שירים בסך-הכל. הבחור הרעשני שלצדי צועק לו לשיר "אהובתי". לא, הוא לא התבלבל עם יובל… סתם בור שלא יודע שלשיר קוראים "כולם יודעים" וחושב שאהוד עובד אצלו ומחכה להוראות.
* * *
האנרגיות שאצורות בקהל מתבטאות היטב במחיאות הכפיים הסוערות המלוות את אהוד. ברור שההופעה הזו צריכה לתפוס כיוון סוער יותר, רועש יותר. ואין שיר טוב יותר להרים את הקהל הזה למעלה מאשר "דבר אליי", שפותח את החלק ה"רועש" של ההופעה בסערה. "דבר אליי עכשיו, לפני שיהיה מאוחר", שר-צועק אביב, מנצח על המקהלה המשתוללת מתחתיו. איזה המנון רוק נהדר זה, איך הוא עוד לא כבש את הרדיו בלי לקחת שבויים. אם מישהו מוועדת הפלייליסט של תחנות הרדיו היה בקהל הערב, וראה איך כולם כגוש אחד קופצים למעלה-למטה לצלילי השיר הנהדר הזה, הוא היה מבין כמה מנוכרים ואדישים הם, וכמה הם חוטאים לאמת הפנימית של הרוק. " אבל את – את כמו כולם, את בדיוק כמו כולם, את אין לך לב, אין לך לב בכלל", ואביב ברק מרעים עם התופים, הגיטרה של עופר קורן, עדיין אדיש ועדיין מפליא להרעיש, מצליפה ללא רחם. עוד שיא בהופעה הנהדרת הזו. וההשתוללות רק מתחילה.
חטיבת הקצב האלגי'ראית הולמת שוב ברקות, "שבת בשדות. חלומות בהקיץ. אני הייתי כמו תינוק, אני בכיתי כמו שיכור.". אביב גדג' לוקח את הזעם, את הכאב, את הדמעות ומתחיל לדהור. לוקח את האנרגיות הנפלאות של הקהל, ומתחיל לעוף. קיוויתי שיהיו עוד שירים מהאלבום הזה, שאני כל-כך נהנה לגלות מחדש היום (מכה על חטא?). בינתיים השיר הזה מספק מנה גדושה של זעם לוורידים. משם הזעם ממשיך, רק ציני ומתוחכם יותר, עם "שיר הבתולים". " כמו המשורר קורע את גרונו בבכי, כמו המשורר שמת אצלי בבטן", כמו מסיבה גדולה שמשתוללת בפזמון, עם כל קריאת "ו…" של אביב. קצת מצחיק שהשיר הזה הופך בהופעה להיות שיר של שמחה והתפרקות, ממש נעימה ברסלבית, בדיוק אנטי-תזה למלים הכל-כך מרושעות ומחאתיות שלו. אבל את אותו הדבר אפשר לומר על כמעט כל השירים באלבום הזה, ובכל זאת המלים מחלחלות, לאט לאט, בלי להכאיב יותר מדי, בלי לגרום רתיעה. ובסופו של דבר הן נשארות, וזה בעצם הדבר הכי חשוב. כי המלים של אביב גדג' לא דומות בעצם למלים של אף אחד. וזו מחמאה ענקית ליוצר כל-כך צעיר וכל-כך מיוחד.
* * *
ב-7 בערב מדברים ברדיו על 12 הרוגים ומאות פצועים בפיגוע בבאר-שבע. על ביטול ההופעה אין מה לדבר. השגרה שלנו למדה להתייחס לפיגועים במעין שלוות נפש כזו, של שירים שקטים בכל הערוצים ודיבורים מתלהמים של פוליטיקאים תאבי פרסום. דווקא הרהרתי אם אביב יגיד משהו, אם הוא ישיר בכלל את "פעמוני המאה". אז הוא ממלמל משהו על "החורבן כמשל", ונכנס ללא היסוס לנעליים הגדולות של רפאל הלוי, החזן הנפלא ששר את השיר הזה באלבום. "על שאריות באר שבע, על שרידי תלמי אליהו", מתוך החורבן והכאב עולה המנגינה המרוקאית הנהדרת של השיר הזה, מרקידה ומשגעת את הקהל. ואם זה לא בדיוק תמצית המציאות שבה אנחנו חיים, רוקדים על הדם, יורים ובוכים, אז אני לא יודע מה כן. אחר-כך מגיע "יוון" הקשה לעיכול והמצוין (שני תארים שהולכים ביחד משום-מה, בכל הקשור לאלג'יר), ומסיים את הסט הרועש.
הרביעייה הנהדרת חוזרת ותופסת את מקומה. "אולי אולי אם אעצום עיניי ובטח אז אראה חלום כל כך יפה", אביב פותח את "קיטש", ללא ספק ה-להיט של אלג'יר. אוי, איך שטחנו את השיר הזה בכל מקום, ואוי, איך שאני עדיין נהנה ממנו בכל פעם, במיוחד בהופעה חיה, מתוגבר בתופים הרועמים של ברק ובגיטרות הנפלאות של גדג' וקורן. כשכל הקהל מצטרף לצעקה גדולה של "את צריכה קצת קיטש בחיים האפורים שלך", אלג'יר – ביחד עם הכינורות הנהדרים של הבנות המוכשרות שעל הבמה – מספקים לי את כל הקיטש שאני צריך בחיים שלי. הביצוע הזה מעמיד באור חיוור את זה שבאלבום, וגורם לי לתהות אם שאול יחשוב על הוצאת אלבום מההופעה הזו, ואם לא אז כמה זמן יעבור משידור ההופעה הזו בערוץ 24 ועד שאיזה נער מוכשר יעלה את ההופעה באיכות טובה תחת כנפיה של היונה (אוי, איזה בוטלג שווה זה יהיה).
כמה דקות אחרי חצות. ידעתי שזה יגיע, ובכל זאת אני צובט את עצמי כדי להאמין. אלג'יר עושים את "ירח במזל עקרב" בהופעה, על כל השמונה-וחצי דקות שלו. גם כאן חסר הקול הנהדר של רפאל החזן, וגם כאן אביב ממלא את החסר בצורה נהדרת. הוא מספר על החיים המתהפכים, "טמא, טהור, טמא וטהור, טהור וטמא", וכשהוא שר "הייתי רוצה להגיד תפילה ולהתכוון בה כוונה שלמה", אני מרגיש כאילו בבית-הכנסת הגדול, ואביב הוא החזן, שמתפלל עבור כולנו, תפילה גדולה ונעלה. מאורעות הלב עליהם הוא מספר, בטקסט המורכב והמיוסר הזה, הם רגע נדיר של התעלות, הוכחה ששיר יכול להיות ארוך ולא קומניקטיבי, מורכב ולא פשטני, ובכל זאת אם הוא טוב באמת, הוא יהפוך להיות אהוב על כולם. כל הופעה שבה אלג'יר מבצעים את "ירח" ומשאירים את הקהל פעור-פה היא תעודה של כבוד לאלג'יר ולקהל שלה.
ובאמת אחרי שיר כזה, נשאר רק לנעול את ההופעה. עשרות זיקוקים ממלאים את הבארבי (לא ממש ספונטני, ובכל זאת מרגש), עמי רייס משמיע את קולות הפיצוצים המוכרים, ואביב שוב שר "להתראות ילדים וילדות". כלי המיתר המרגשים מצטרפים לחגיגה, ונפרדים גם הם מהחמישייה הנהדרת שהופיעה איתם. אחד אחד יורדים האלג'יראים, משאירים לבסוף רק את רביעיית הבנות על הבמה, לנגן עוד קטע אחרון ולחתום את העניין. עד להדרנים, כמובן. כי מחיאות הכפיים (והרגליים) שמרעידות את רצפת הבארבי מבהירות שאף אחד כאן לא יסתפק בפחות משני ההדרנים המובטחים. וכשבארבי כולו מריע לגיבורים שלו, אני יודע שזה הקיץ שבו אלג'יר ניצחו את השיטה, כבשו את הקהל כנגד כל הסיכויים, וזה הופך את הקיץ הזה לנפלא באמת.
* * *
חישוב זריז מראה שהולכים להיות שני הדרנים נפלאים. לפני שאני מספיק לחשוב על זה, עולים כולם – אלג'יר והרביעייה – ומתחיל "יום אחד", שבתוספת הכינורות הבוכיים הופך לחגיגה נפלאה וקסומה של עצב. התקוות של היום אולי יהיו בחלקן הגדול הכשלונות של מחר, אבל לרגע אחד מתוק אני מוצא את עצמי מאושר, מחייך מאוזן לאוזן, מקשיב לאביב שר את התקווה הקטנה שלו "יום אחד אני באמת אוהב ולו רק פעם אחת", ואומר לעצמי שרק מי שבאמת אוהב, שחיכה כל-כך הרבה זמן לאהבה הזו, יכול להבין את השיר הזה. בשביל מישהו כזה, השיר הזה הוא קסם אמיתי.
לאחריו מתרחש עוד קסם. אהוד חוזר לבמה, לבצע יחד עם אלג'יר את הגרסה שלהם ל"מודה אני" הנפלא של מאיר אריאל, שהם ביצעו בערב האחרון לזכרו. גם אז הביצוע הזה ריגש אותי, גם עכשיו. המפגש בין המלים המופלאות האלה של מאיר אודות העתידות הבאות לקראתנו, "בלט חרש חרש אט אט טופפות", העתידות שנקטעו באיבן באופן כל-כך טראגי, והלחן שזוכה לעיבוד יפהפה משל אלג'יר, מביא איתו לשיר הזה עוד יותר יופי, משהיה בו בגרסה המקורית.
* * *
"מנועים קדימה" מסתיים. לפי הפלייליסט שהופיע על הקונסולה, עכשיו יבוא "נאמנות ותשוקה" והביתה. כמה חבל. אם אמרתי קודם ש"ירח במזל עקרב" הוא שיר קשה לביצוע בהופעה, "נאמנות ותשוקה" אפילו קשה יותר. השילוב הזה בין השקט הפסיכדלי של הפתיחה, "כשרואים אותה היא לגמרי מבולבלת, היא הרבה זמן כבר לא חולמת וצוחקת, רק האצבע על הדופק, הקוצים בשיער", לבין הכוח והאנרגיות של הפזמון, כש"כולם מוחאים כפיים" מרים את הידיים של הקהל כולו באוויר, הגודש הזה שיש בשיר ארוך כל-כך, השגעון, הנאום של בלחסן (שאביב נאלץ לבצע בעצמו). איזו דרך נפלאה לסיים את ההופעה אני חושב, ממש לפני שהשיר נגמר, ואז – בום! האורות נכבים, פתאום לא שומעים גיטרות, אין מיקרופון, סוף.
כן, חצי דקה בערך לפני תום המועד הרשמי של ההופעה, והבארבי הופך לאצטדיון רמת-גן, אבל בקטנה. עם כל הכבוד לצופים מערוץ 24, המגבר של גדג' נשרף או משהו דומה, כל המערכת החשמלית מתקצרת, והמנועים עוברים לניוטרל. רגע מביך, ללא ספק. החבר'ה הצעירים של אלג'יר עומדים על הבמה מהוססים, לא ממש יודעים מה לעשות עם עצמם. אף אחד גם לא ממש תופס פיקוד ואומר להם מה לעשות. אחרי כמה רגעים של חיוכים נבוכים, הקהל מתחיל לאבד סבלנות. קבוצה של מעריצים מושבעים מתחילה לצעוק "שלי, שלי", בציפייה לשיר העצוב והנהדר מהאלבום הראשון. גדג', שנראה כאילו חרב עליו עולמו, מחליט ברגע של ספונטניות לספק את המעריצים, ופותח בביצוע אנפלאגד (תרתי משמע) לשיר הזה. "עיניים אדומות היו לה אז עם המכחול. עיניים עצובות שוקעות באוקיינוס הגדול. לנצח". אבל אחרי בית-פזמון גם הוא מתייאש. הוא מבקש סליחה, מבטיח שאחרי הקיץ הם יחזרו, וככה – בקול ענות חלושה – בלי מחיאות כפיים סוערות, בלי לסיים את ההופעה כמו שצריך, אלג'יר יורדים מהבמה, ומשאירים טעם רע בפה ממש לא באשמתם.
* * *
בדרך הביתה דני מעלה את ההשערה שהחשמל בארץ שונה מהותית מהחשמל בחו"ל. עובדה. הוא היה כבר בעשרות הופעות ומשהו כזה מעולם לא קרה לו שם. פייר, גם אני לא זוכר סיפור על החשמל שנופל באמצע הופעה או באמצע משחק כדורגל. אבל זו המציאות בה אנחנו חיים, כנראה. מציאות של "סמוך", של "כמעט", של חוסר במקצועיות ובשלמות. דווקא בשל כך, ההופעה של אלג'יר היא עוד יותר בגדר הישג נדיר, של מופע של כנות, אמת ויופי, מאת להקה שלא מתביישת לעבוד קשה, להיות שלמה עם עצמה, ולתת הכל בדרך לתהילה. לקחת את הזעם ולהתחיל לדהור, מנועים קדימה.
(אלג'יר בהופעה בבארבי עם הרביעייה הישראלית העכשווית, אורח: אהוד בנאי, 31.8.04)
* * * התמונה הנהדרת למעלה באדיבותה של מיכל שני.
שגיא נאור 