בעקבות שיחה עם לילי

 

”…Sister killed her baby cuz she couldn’t afford 2 feed it 
   and we’re sending people 2 the moon…  
   It’s silly, no?  
   When a rocket ship explodes and everybody still wants 2 fly  
   Some say a man ain’t happy truly unless a man truly dies…”

                                                                                                   sign o’ the times / prince                                                             

 

סיכום השנה שלי (פורמט חלקי), ביחד עם סיכומי השנה של עוד מפוקדי פורום מוסיקה ישראלית של YNET
פורסם באתר היום. אתם מוזמנים לבקר.

 

 

טוב, ראש השנה כבר בפתח, וכל העולם (היהודי לפחות…) עסוק בסיכומי שנת תשס"ד. ואם כל העולם, הרי שבוודאי בלוג זה. שהרי נאמר – בישראבלוג היה בלוגאי.

בכל ימות השנה אני אמון בעיקר על המלצות וביקורות בענייני מוסיקה, ולכן הנה סיכום השנה במוסיקה הישראלית אליבא דכותב שורות אלה. לא מחייב, לא מקיף, לא יותר מדעתו הפרטית של  כותב בלוג זה.

 

* * *

 

אז מה היה לנו השנה?  

 

ערוץ 24, בראש ובראשונה. ערוץ שהביא, מצד אחד, 24 שעות של מוסיקה ישראלית בטלוויזיה, שזה בטח יותר טוב מכל ה-MTVים למיניהם כשומר מסך, וחוץ מזה עושה שירות מצויין למוסיקה הישראלית. מצד שני, ערוץ 24 הפך בעצמו לגרסה הישראלית של MTV, עם אוסף אמנים שלא היה להם הרבה קיום בלעדיו (ובלעדי גלגל"צ). כן, אני מדבר על רוני "בריטני וואנבי" דואני, הפיק סיס(טרז), מיכל "אסף תכתוב לי" אמדורסקי והגדולה מכולן (תרתי משמע) – מאיה "צמד עופרים" בוסקילה. הרבה רוח, מעט מאוד נשמה. התוכנית היחידה שבאמת היתה מעניינת, "הבמה המרכזית" של יואב קוטנר ירדה מהר מדי, והותירה אותי רק עם "אלטרנטיבי", מעט מדי ומאוחר בלילה.

 

שני הייפים מטורפים עלו מהפורומים השונים וכבשו את המדינה (טוב, אולי רק אותי) – אחד דיבר על להקה מתלמי אליהו, אלג'יר שמה. השני דיבר על להקה שפועלת כבר 13 שנה ורק השנה מוציאה אלבום ראשון, איזבו שמה. שני האלבומים האלה – "מנועים קדימה" ו"Fun Makers" היו ללא ספק ההייפים המוצדקים ביותר שנרשמו השנה. יש להודות ולהלל כל מי שהיה מעורב בהייפים האלה.

 

בכלל, המון אנשים שרו באנגלית השנה, ועשו את זה מצויין. רשימה חלקית: איזבו, אסטרוגליידס, ג'יי ווק סנייל, ווקיטוקיז, ענת דימון, בילי לוי, רוקפור. ביג ריספקט פור יזראל.

 

טרנד מאוד משמח מבחינתי שעשה קאמבק השנה היה שירי משוררים. "סימנים" למירון ח. איזקסון, ישראל ברייט עם "אוצר סמוי", יענקל'ה רוטבליט עשה קמבאק, "שרות לאה גולדברג" המשיך להופיע. שלא ייגמר לעולם.

 

וספיקינג אוף טרנדים, ללא ספק טרנד השנה הוא הקאמבק. מי לא התקמבק השנה?  כאילו שנות השמונים חזרו אלינו במנהרת הזמן. משינה הופיעו עבור כל שני אנשים שהסכימו לשלם, מינימל חרשו את אירופה, האסקוטים חזרו להופיע. רק השבוע הופיעו הזבובים, הקספרים, הג'ינג'יות. למה לא?  בכיף. יש פה דור צעיר שזכאי לדגום את האמנים עליהם גדלנו.

 

הכי נמאס, פייר – "כוכב נולד". לא יודע מה איתכם, אבל אני כבר לא מסוגל לשמוע, שלא לדבר על לראות. די, לכו הביתה, וקחו את אסף אשתר איתכם. בעולם שבו יש כל-כך הרבה אמנים מוכשרים ורעבים, לא מגיע לבזבז את כל התהילה הזו על כמה זמרי קאברים בינוניים שמנסים להיראות כמו נינט וגבסו.

 

* * *

 

ועכשיו לבחירות עצמן, כאמור – על דעת המקום בלבד:

 

אלבום השנה – "מנועים קדימה" של אלג'יר

כמה זמן עבר מאז שהאלבום הזה יצא? אני אפילו לא זוכר. נראה כאילו הוא היה שם תמיד. ועדיין נשמע טרי וכוחני ומאלף ומעניין, וכל שמיעה מוצאת בו עוד נדבך, עוד רגע קסום, עוד משפט רלוונטי. הקיץ הזה – שנגמר אתמול עם הופעה נהדרת בבארבי – היה הקיץ של אלג'יר, וזה מגיע להם בגדול. האלבום הזה הוא הוכחה שאפשר לעשות אלבום מעניין, מורכב, רוקיסטי בנשמתו, עם גיטרות ודיסטורשן ותופים הולמים וטקסטים נפלאים. האלבום הזה פשוט פתח מנועים והשאיר את כל השאר הרחק מאחור… ללא ספק אלבום השנה

 

האלבום המאכזב – "ידיים למעלה" של כנסיית השכל

כל מה שיש באלבום של אלג'יר חסר אצל הכנסייה. הלך הכסף, נגמרה האמונה. אכזבה גדולה גדולה מלהקה שפעם עשתה הכל נכון. עצוב.

 

הופעת השנה – אהוד בנאי, "הזמן נוסע", בקיסריה

האיש שעובד הכי קשה הכי הרבה זמן כאן, וכל פרס והישג שמגיע לו מושג דרך עבודה קשה ובלתי מתפשרת, הגיע סוף סוף לקיסריה ונתן שם שואו בלתי נשכח, שלוש וחצי שעות של שכרון חושים, בדרך שבה רק אהוד יודע להגיש מוסיקה ישראלית

 

הרגע המרגש – גבריאל בלחסן על במת הבארבי

אמנם התחושה עדיין טריה, ובכל זאת אסתכן בהצהרה בוטה: הרגע המרגש מבחינתי השנה היה לראות את גבריאל בלחסן עולה על הבמה של הבארבי ונתן את "בתוך הצינורות", עם השירה המדהימה והסולו גיטרה שמפצח את הלב לרסיסים. רגע מרגש בטירוף מבחינתי, וללא ספק שיא ההופעה הנהדרת הזו.

 

האלבום הלא מוערך של השנה – "ענה לי" של אהוד בנאי

יותר מדי תלונות, יותר מדי שאלות, יותר מדי תהיות. אמנם האלבום הזה מגיע לפלטינה בימים אלה, ובכל זאת הוא נתפס כאלבום פחות טוב מהאלבומים האחרים של אהוד, ולדעתי לא בצדק. נכון, סוף סוף אהוד בנאי כתב שיר לא טוב ("מסך הברזל"), אבל האלבום הזה הוא ציון דרך באינטימיות של אהוד עם המאזינים, בחשיפה, בכנות. לטעמי, הוא אלבום נהדר, ובהחלט לא מוערך דיו.

 

האלבום התמוה – "בחירות אישיות" של רפי גינת

ווט וור יו ת'ינקינג, מן?   ללא ספק זהו מקרה ל"כלבוטק", לחקור מדוע מוציאים לאחד כמו רפי גינת אלבום כזה כשיש אנשים רעבים וחומוס מלא קוליפורמים בישראל.

 

האיחוד התמוה – משינה

כן, הייתי בהופעה בקיסריה. כן, רקדתי ונהניתי. אבל רגע אחרי, ואחרי שמשינה הופיעה לכל שלושה אנשים שרק הואילו לשלם, אתה שואל את עצמך מה עשו המשינאים באיחוד שלהם, פרט להעשרת חשבונות הבנק, והתשובה היא לא כלום. וחבל, כי מחמישיה כה מוכשרת, אתה מצפה להרבה יותר.

 

שיר השנה – "כשהלילה יורד" של רות דולורס-וייס

שיר ששובר את הלב, שסוחט את כל הדמעות, שמלטף ומשכר. רגע של שיא, של זמרת מדהימה, של יוצרים מוכשרים, של אושר מזוכך. שיר שמתמכרים אליו, שאי אפשר להפסיק לשמוע, שנוצר פעם בהמון המון זמן, במיוחד כאן. מושלם.

 

יציאת השנה – "שירת הסטיקר"  של הדג נחש

המלים הנפלאות של גרוסמן, שמתארות במדויק ובחרוזים את החיים שלנו כאן, עם הלחן הנהדר, הביצוע הכובש של הדג, ואהובה עוזרי הנהדרת. יציאה של פעם ב…שנה. הדג טובים בזה.

 

תגלית השנה – איזבו

 קצת מצחיק להכתיר "תגלית" להקה שקיימת כל-כך הרבה זמן, ובכל זאת השנה היא פרצה. מה זה פרצה?  התפוצצה. הדי הפיצוץ נשמעים עד אנגליה. מגיע להם.

 

הדבר הכי טוב שעוד לא שמעתם – רות דולורס וייס

הדיסק כבר בחנויות. רד"ו קרעה את הלב עם "כשהלילה יורד", ונותר רק לתת לה אותו לצלילי Come See. כדאי עכשיו, לפני שכולם ידברו על זה.

 

החינם של השנה: אוצרות מהלייבל קקטוס

דויד פרץ, האיש המוזכר ביותר בבלוג הזה (פרט לחתום מטה), העניק השנה שפע אוצרות למוריד הנאמן – אוסף "קקטוס" של הלייבל היה אוסף מדהים שהכיל את המיטב של אמני הלייבל הנהדר שהוא מטפח, פסקול "המסע הארוך" היה מבחינתי אחד האלבומים הנפלאים ביותר שגיליתי השנה (מה שמזכיר לי שעוד לא ראיתי את הסרט…  בשנה הבאה!).

 

האמן שאני הכי מחכה שיוציא כבר אלבום בשנה הבאה עלינו לטובה: דין דין אביב, המלכה

אני חולה על דין דין עוד מההופעות שלה עם צ'קלקה. היא עשתה לעידן רייכל את האלבום, ועוד יותר את ההופעה. ההופעות עם אמא (עלידין) הם רק החימום. יאללה, מי מוציא לה כבר אלבום?

 

קליפ השנה – "ידיעה" של שוטי הנבואה

האלבום שלהם היה אכזבה גדולה, אבל הקליפ הזה הוא פשוט פנינה. סיפור משעשע, ביצוע שאנטי-בבא כמו שהם יודעים, וגם השיר משובח. היה שווה לפתוח 24 רק כדי להיתקל בקליפ הזה כל רבע שעה. סחה.

 

הכי חו"ל בישראל – איזבו

עכשיו זה גם רשמי, אבל גם לפני זה – איזבו היו הדבר הכי קרוב לחו"ל בארץ ישראל. אלבום נפלא, שהתנגן בגאון בתחנות רדיו בכל העולם. ווי אר דה וורלד.

 

הכי לא חו"ל בחוץ-לארץ – בלאקפילד

We are a fucked up generation, It’s cloudy now. כל מילה מיותרת.

 

אתר המוזיקה של השנה – "השרת העיוור"

גיאחה, יאדו ושאר המשרתים את השרת מצליחים ליצור יום-יום במה נפלאה לכתוב, לקרוא, לדון ובעיקר להינות. הלוואי עליי.

 

* * *

 

זהו. נגמרה השנה. אם בכל זאת נשארה לכם מעט אנרגיה, אתם מוזמנים להנות מאוסף (כמעט) כל הביקורות של שנת תשס"ד, ובכלל זה מפרי עטו של הח"מ, באתר הקיוב.

 

שתהיה שנה נפלאה עם מוסיקה ישראלית נהדרת וים של אלבומים משובחים והופעות שוות.

'תראות בשנה הבאה.

הוא כבר מת לגמרי ,

אבל הם לא נותנים לו להיכנס לגן עדן ,

כי הוא השאיר את תעודת הזהות

שלו על כדור הארץ.

 

ויש לו חצי שעה להביא אותה ,

והוא לא זוכר איפה היא.

 

הוא מסתובב במרכז עזריאלי. הוא

רואה אנשים שמחים , והמון בחורות

יפות ובגדים והוא כל הזמן

בודק בכיס של המעיל.

 

רע לו והרגליים שלו רועדות.

והוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא

נותנים לו להיכנס לשמיים.

 

הוא עולה במדרגות הנעות למעלה,

ואחרי זה יורד , ועוד פעם למעלה.

 

הוא מחפש את הדוכן של חבר שלו,

והוא זוכר שהיא נפלה מאחורי

הדלפק יחד עם הסיגריות , וזה היה

בפעם האחרונה שהתעלף.

 

הוא מוצא את הדוכן , וחבר שלו

מוכר שקדים קלויים לגבר שמן

בחליפה אפורה , ולגבר יש טבעת זהב

ענקית על האצבע.

החבר מחייך אומר שיתפנה עוד מעט.

 

בינתיים הוא עושה סיבוב.

עולה לקומה השלישית , יורד לקומה השנייה.

 

הוא כבר מת לגמרי , אבל הם לא יתנו

לו להיכנס לשמים כי אין לו את

התעודת זהות , ויש לו עוד עשר

דקות למצוא אותה.

 

הוא מסתכל בשעון.

 

מתיישב על ספסל במרכז עזריאלי ,

ומצית לעצמו סיגריה.

 

 

* * *

 

דויד פרץ, איש יקר, כתב על אלבומי הסולו של גבריאל בלחסן: "לפעמים צריך לנסוע רחוק בשביל למצוא משהו ממש קרוב. שני תקליטי הסולו של גבריאל בלחסן הם פשוט הדבר הכי מדהים ועוצמתי ששמעתי בשנים האחרונות, מוזר לי שהרבה מהאנשים… אוהבים ומכירים את כל גיבורי הפאנק והשמות הגדולים של סצינת האלטרנטיב מחו"ל… לא מכירים את הדיסקים האלו… מדובר במחדל קולוסאלי. אלו עבודות האומנות הכי עוצמתיות, מוטרפות וחדות ששמעתי אי פעם, בלי קשר לישראלי או לא ישראלי… העולם של גבריאל הוא הדבר הכי קרוב לתמונת מצב המצולמת במצלמה רועדת של מה זה אומר לחיות כאן. מכוח ההרגל אנחנו שוכחים כמה החיים שלנו פה הם חתיכת טרוף אחד מוזר ומשוגע…".

 

אני נוטה להסכים עם דויד רוב הזמן. במקרה הזה, אני ממש מזדהה איתו. שני האלבומים של גבריאל בלחסן פשוט מדהימים. במיוחד אני אוהב את "רכבות", האלבום הראשון מבין השניים, שיצא ב-1999 בלייבל "שלומציון" של שלום גד (האח של אביב גדג', שיחד עם בלחסן הביא לנו את אלג'יר). זו אהבה מאוחרת, למודת סבלנות וכאב, כי צריך את שני הדברים האלה כדי לצלוח את האלבום הכל-כך אפל והכל-כך מסובך והכל-כך נהדר של בלחסן.

 

בלחסן, אם לא הבנתם את זה עד עכשיו ("בתוך הצינורות"?) כותב שירים כמו שמעטים יודעים לכתוב. אלה בעצם לא שירים, אלא סיפורים קצרים, הפורקים את אשר ליבו, את אשר במוחו, וחודרים לתוך הראש והלב והבטן שלך, תרצה או לא תרצה.

"מרכז עזריאלי" הוא כבר פרוזה של ממש. פנינה שיש לקרוא שוב ושוב, לשמוע שוב ושוב, רק כדי להבין, ולהעריך, ולהעריץ.

אז הבאתי אותו כאן בשבילכם. מקורות יודעי דבר אומרים ששני אלבומי הסולו שלו עומדים תיכף לצאת מחדש. אל תהססו.

 

מוקדש לך, ובעצם לנו, על שלוש שנים נפלאות של קסם…

 

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

 

קורא שירה גרועה למזכירה שלך.

שומר הודעות ממך רק לשמוע שוב.

את מקשיבה לחרוזים המוזרים שלי.

תמיד אומרת שזו את, כאילו לא אדע

כשאת כל-כך יפה.

 

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

 

וזה כל כך יפה –

סופר את הריסים שלך בשקט.

עם כל אחד, לוחש: אני אוהב אותך.

את ישנה.

עינייך הישנות צופות בי,

מקשיבות.

נדמה לי שחייכת.

 

מצאתי איך לגרום לך

מצאתי איך

לגרום לך לחייך.

 

 

at my most beautiful, המלים המקוריות (באנגלית, כמובן): R.E.M

 

 

 

מחר עולים לקבר של מאיר ז"ל.

 

בית קברות הוא מקום מאוד מוזר עבור אדם לא מאמין. שהרי אם אדם פשוט מפסיק להתקיים – ללא עולם הבא, גלגולי נשמות ושאר פנטזיות שנוח לנו לאמץ – אז בית קברות הוא פשוט גן גדול של שיש ותו לא.

תמיד אני מוצא את עצמי עומד מול הקבר, ותוהה באיזו קלות נגמרים חיים, והאם צדק ג'ון לנון כשאמר ש"החיים הם בעצם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בלתכנן תוכניות".

תמיד אני נזכר בשיר של פנחס שדה, שקראתי פעם, בערך בתקופה שסבא שלי נפטר, ונשאר איתי מאז. מלים יפות של משורר זקן וחכם:

 

אָכַלְתִי לֶחֶם מְעַט.

אָהַבְתִי נָשִׁים אֲחָדוֹת.

קָרָאתִי סְפָרִים אֲחָדִים בַּלַיְלָה, לְאוֹר הַמְנוֹרָה.

אֵינֶנִי יוֹדֵעַ היַוֹם יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר יָדַעְתִי.

עֵירֹם אֵצֵא מִן הָעוֹלָם, כְּפִי שֶׁעֵירֹם אֵלָיו בָּאתִי.

 

 

 

"בכל פעם שאני נדרש לסוגיית "האלבומים שתקח איתך לאי בודד" (כאילו שעל כל אי בודד מחכה מערכת סטריאו… רק תבוא ותביא איתך את האלבומים), אני מנסה להמציא איזו תשובה מלומדת, כזו שתחשוף את הידע העמוק שלי, הטעם האיכותי ושאר ירקות. ובכל זאת, כמה שאני לא הופך ומשנה, מוריד ומעלה, אלבום אחד יישאר תמיד בראש הרשימה. וככזה, מן הצדק הוא שאייחד לו רשימה.

האלבום הזה הוא "משירי אברהם חלפי", של יוני רכטר ואריק איינשטיין..."

 

מתוך הביקורת (או שיר ההלל, תלוי איך מסתכלים על זה) שלי על האלבום הנפלא הזה, באתר "השרת העיוור".

כרגיל, כולם מוזמנים.

 

 

לליאת ואלעד

 

אנחנו מונחים על העוגה

כמו בובות חתן כלה.

גם אם תבוא הסכין

ננסה להישאר באותה הפרוסה

                                       (שיר אושר / רוני סומק)

 

הבוקר פורסם ב"ידיעות" כי איצ'ה מנחם, יו"ר ההתאחדות לכדורגל, פנה לחצר הרבי מלובביץ' במכתב רשמי, ולשונו: "נבחרת ישראל מבקשת את ברכתו הקדושה של הרבי מלך המשיח להצלחה במוקדמות גביע העולם. אנו מקבלים על עצמנו לפרסם בשילוט את הרבי מלובביץ' במשחקי הנבחרת שיתקיימו באיצטדיון ר"ג. יחי אדוננו מורנו ורבינו לעולם ועד". נשבע לכם – קראתי בYNET.

מיותר לציין שהרבי מלובביץ' אינו בין החיים מזה עשר שנים. זה לא מפריע לאנשים מסויימים להמשיך להתייחס אליו כאילו היה חי. כמו בסוף חייו, כך גם במותו, עושים רבים ברבי מלובביץ' כרצונם.

 זה מזעזע אותי היום כפי שזה זעזע אותי אז, כשראיתי בחור חרדי צעיר מרים את ידו של הרב ומנופף בה לשלום לקהל המאמינים, כאילו היה בובה על חוט או צעצוע. הגם שאני רחוק היום מהדת שנות אור, בכל זאת מצער אותי לראות כשכך מתנהגים לאיש זקן, ושכך מתנהגים כעת לאיש מת. חבל שהתפספס בעשרת הדיברות הסעיף של "לא תנצל ניצול ציני את מנהיגיך וזקניך".

תמהונים עדיין מאמינים שהרבי חי ועושים את "דבריו". תמהונים יותר פונים לחצר הרבי ומבקשים את "ברכת הרב". תמהונים ממש מבקשים את עזרת הרב במוקדמות גביע העולם.

"כטיבו של אדם, כן טיבו של אלוהיו, וזה הטעם שלעתים תכופות כל-כך היה אלוהים ללעג ולקלס" (גתה).

 

 

 

היה היה אחד טוב לב אבל קצת טמבל
אחד שכבר צבר הרבה שעות של סבל
עד שיום אחד פגש במזל
שהעיף אותו לארץ בחלל
כן, תבכה, תשפוך פרצוף של עגל
שהולך תמיד הפוך כזה מן טמבל

באמצע השדה פתאום ראה הטמבל
כיסאות שלושה – לכל כיסא יש דגל
כיסא של אורחים, כיסא של קצינים
וכורסא רכה למלכים
על הכיסא של האורחים ישב הטמבל
בלי שום כיף, כל כך עייף, מרגיש באבל

הוא רק ישב, לא הספיק להתרווח
המשרתים מזגו חבית של יין לאורח
אכל מהסיר, שתה כמו חזיר
והרגיש חזק כמו פר צעיר
אחרי שהמטומטם שתה עוד ספל
לכיסא של הקצין עבר הטמבל

על הכסא הזה הרגיש פתאום בכוח
גבר עם ביצים אבל בלי מוח
הוא גייס ת'אומה ושידר ת'סיסמא –
האידיוט הכריז מלחמה
הצבא שלו כבש לו את הדרך
לעבור לשבת על כיסא המלך

על הכסא המלך הוא דפק עם הרגליים
בשמחת שלטון צרח עד השמיים
תהיו אבירים, תהיו חברים
מילה אחת שלי – אתם גמורים
אפילו אלוהים נקשר בחבל
הוא החזיק אותם ממש קצר, הטמבל

אבל הטמבל איש טוב לב, לכן נראה לו
לחלק לעם את כל מה שהיה לו
ואז הכיסא התנדנד כמו ערסל
הטיפש התעלף ונפל
הוא התעורר בערמה של קש וזבל
בבגדים בהם נולד עירום

וטמבל

 

(מילים: ולדימיר ויסוצקי, תרגום לעברית: יהונתן גפן)

 

 

* * *

 

 

קשור?  לא קשור?   לי התמונה הזו, כמו הדברים שפוטין אמר/אומר, כמו המעשים שפוטין עשה/עושה, ישר הביאו לראש את השיר הזה, שארקדי דוכין הביא לידיעתי, לשמחתי.

בעיתונים מדברים על 400 הרוגים עד כה. אז מה, לא טמבל?